סיפור:
הכרית הריקה /איחסאן עבד אל-קודוס מערבית ראובן שבת
סלאח לא אהב את אשתו. הוא לא שנא אותה, אך היא לא הייתה האישה שעליה חלם. הוא התחתן איתה מתוך היגיון, מתוך היענות לרצון משפחתו, ומשום שהיה צורך להמשיך במסלול החיים המקובל.
בכל לילה, כאשר שכב במיטתו לצדה, היה מביט בכרית הריקה שמעבר לראשה, או תומך את ראשו שלו על הכרית וחושב על עאידה.
עאידה הייתה אהבתו הראשונה – האהבה הטהורה, הבוערת, מזמן נעוריו. היא הייתה זו שסירבה לו ונישאה לאחר. מאז אותו יום, הרגיש סלאח שחלק מנשמתו נגזל ממנו. הוא נשא עמו את צלה לכל מקום. אשתו הנוכחית, סמיה, הייתה אישה טובה, מסורה ואוהבת, אך בעיניו היא הייתה רק תפאורה. הדמות האמיתית שמילאה את מחשבותיו הייתה עאידה, שנותרה חיה ונושמת בתוך זיכרונותיו.
באחד הימים, לאחר שנים של ניתוק, זומנה לסלאח פגישה מקרית עם עאידה. הלב שלו פעם במהירות כפי שלא פעם שנים. הוא חיכה לרגע הזה, רגע שבו יראה שוב את המלאך שהרס את חייו ובנה את חלומותיו.
כשהיא נכנסה לחדר, סלאח קפא.
היא לא הייתה עאידה מחרדותיו ומחלומותיו. השנים הותירו בה את חותמן; קמטים קטנים נחרתו מסביב לעיניה, צחוקה לא היה עוד קליל ומתגלגל, והיא דיברה על ענייני יום-יום אפורים – על מחירים, על ילדיה, על מחלות קטנות. היא הייתה אישה רגילה לחלוטין.
באותו רגע הבין סלאח את האמת המרה והמשחררת: הוא לא אהב את עאידה האמיתית כל השנים הללו. הוא אהב את רעיון האהבה, את הזיכרון המשופץ שבנה במוחו. עאידה האמיתית נעלמה מזמן, והאישה שהוא התרפק עליה הייתה רק אשליה.
באותו ערב חזר סלאח לביתו. הוא נכנס לחדר השינה, הביט בסמיה אשתו, שאיפרה את פניה בחיוך חם והכינה לו כוס תה, וראה אותה בפעם הראשונה באמת. הוא נפטר מהצל שליווה אותו. הוא נשכב על המיטה, הניח את ראשו על הכרית, וידע שהכרית כבר אינה ריקה עוד.
