מול הזמן/ חוה חן
כבר כמה שעות אני שוכבת במיטה, החדר אפוף עלטה שחורה, התריסים מוגפים, אולם החלון פתוח קמעה ודרכו חודר משב רוח צונן הנישא על גל דמיוני הישר למחילות אפי.
הרוח מביא עמו את ריח אדמת ההר הספוגה מי גשמים, ואת ריח פירות ההדר הרטובים והמלאים עסיס הנאחזים בבדי האילן, כמו נאבקים בכל כוחם לא ליפול ארצה.
גם את תולעי החורף אני מריחה, בדמיוני אני רואה כיצד הן זוחלות על גחונותיהן בין הרגבים ומנקבות חורים שחורים בגוויות התפוזים והמנדרינות האומללות אשר נפלו מטה בלי שידרוש בהן איש.
את הדממה מפר קול עמום של מנועי מכוניות אשר פנסיהן מאירים את הכביש הראשי והרחוק, וקול מחוגי האורלוגין השועטים קדימה בדייקנות מקפיאה.
אילו יכולתי הייתי נאחזת במחוגי השעון כתפוז בשל ורטוב בענפיו, אילו יכולתי הייתי דוחקת בהם לשוב אחורנית מספר סיבובים ושנים, ואילו לא היה עולה הדבר בידי, הייתי מתחננת בפניהם שלפחות יעצרו, ימתינו, יבינו שאין לאן לנוס, ואין ממה.
הייתי ניצן רך וצחור, נפתחתי לפרח מלבלב ודבורים ינקו ממתיקות לבי, לפרקים טעמי היה טעם בוסר מר ובלתי מתפשר, אולם לבסוף הבשלתי להיות פרי כבד ומלא מחשבות.
הייתי הודפת את מחוגי השעון ומונעת בהם מלהתקדם, עקשנית כמו איש הנתלה בגג גורד שחקים אימתני, שתי כפות ידיו מונעות מגופו המטלטל להתרסק על הכביש הסואן והקר.
אילו יכולתי הייתי מנהלת מול הזמן מלחמת חורמה, כוחי היה עומד לי ככח גל אדיר ושוצף, הנתקל במחוגים בעוצמה כאילו היו המזח.
אילו יכולתי הייתי מונעת מגופי לצנוח ארצה, מבשרי להפוך למזון רימות ותולעים, אילו יכולתי הייתי מונעת מנפשי להטלטל בין עולם של מעלה ועולם של מטה.
* חוה חן - יוצרת וכותבת, תושבת יקנעם עילית.
