מסה:

גבורה /ארן פטיניקין

 

 

אופק בחינוך יכול להיות העמדת הגבורה הפסיכולוגית כאתגר חדש. טבעי שנער ירצה להתבלט כגיבור וכמיוחד. עד היום קנה המידה לגבורה היה 'גיבור חיל' – גבר שהוכיח את עצמו בקרב או בלקיחת סיכון פיזי גדול, אך בשביל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה" (ויקרא י"ט18) צריך הרבה יותר אומץ מאשר בקפיצה מצוק גבוה או בהשתתפות בקרב אכזרי. גבורה מלחמתית נקבעת ע"י דפוסי הישרדות שעוצבו בתקופת האבן. נידמה לנו שאומץ הוא להכניע מישהו אחר, אך אומץ אמיתי הוא להתגבר (מלשון גבר) על הגבולות המנטאליים שלנו. זה אינו מקרה שהמילים 'גבר' – 'גבורה' – 'להתגבר' הן מילים ששאובות מאותו שורש לשוני. חז"ל אמרו: "איזה הוא הגיבור - הכובש את יצרו". באמירה זו יש הפניית תשומת לב להתבוננות פנימית ולא חיצונית.

אומץ וגבורה מקראית אינם מפלים בין המינים והגזעים; אין גם שום יתרון לגודל פיזי. עובדה זו פותחת אפשרות ליחסים חדשים לגמרי בין הזכר לנקבה. יתכן שבמסע החדש תוביל דווקא האינטואיציה הנשית. אם אופק כזה יפתח, הוא ישחרר תפיסת עולם שלמה. יש באומץ כזה התחברות פשוטה עם התדר המקראי שמתחיל ב"לך לך"; אותו צעד אמיץ שהחל עם אברהם ושרה. משה, כשנגלה לו האל בסנה הבוער, בורח מפחד וחוסר יכולת להכיל את המראה: “וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.” (שמות ג' 6). חז"ל טוענים שהגילוי בסנה הבוער היה גדול ועמוק יותר מכל גילוי אחר, כולל מתן תורה. בהר סיני משה מבקש לראות את פניו של האל: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג18). חז"ל מציינים שהאל סירב לבקשה זו; ההזדמנות שניתנה למשה בסנה הבוער, אינה נשנית. מבחינת המקרא, כל רגע במסע ההכרה הוא חד פעמי ואינו חוזר על עצמו. הזדמנות שהוחמצה או הוחטאה (מלשון חטא), אינה שבה לעולם.

יתכן שמה שנחשב היום כפריצות דרך תודעתיות גדולות, יראה לנו קטן מאוד וחסר משמעות בדור הבא. תורת היחסות, או תורת הקוונטים ידמו אולי בעתיד כעניין שולי אל נוכח ההתרחבות המנטאלית של הגבורה החדשה. יתכן שיהיו בעתיד הקרוב מושגים חדשים לגמרי של קניין רוחני ושל קניין בכלל. יתכן שעוד במהלך חיינו, ישתנו סדרי עולם. המלומדות של ספרים הרשימה אותנו במשך דורות רבים ומילאה את מוסדות ההשכלה שלנו. היום אנו מגלים עד כמה ספרים מוגבלים כמחוללי שינוי. בתרבות הנוכחית יש תלות כפייתית וממכרת במלל. פעם היית קורא את פניו ומצב רוחו של חברך מבלי שהיה כל צורך לדבר, יתכן שבעתיד רגישות מעין זו תהיה שוב רווחת. יתכן ואפשר יהיה להשוות את המהפכה העתידית להמצאת השבת, המצאה ששינתה את פני האדם והחברה ללא הכר.

הדבר שקשה לנו ביותר הוא לראות את עצמנו. לכאורה זה מוזר מאוד שיהיה לאדם קשה לראות את מה שקרוב לו ביותר! חינוך מתאים יכול לעודד את הילד שלא לפחד להתקרב לעצמו. זו אינטימיות אמיתית. במהלך הדורות הושרש הפחד שראיית עצמי כרוכה בסבל, ולכן כיבינו בתוכנו את המקום שיודע להגיד לנו יותר על עצמנו. אך למה נוצרה בנו ההתנגדות לראות את עצמנו? הרי אם אין התנגדות – אין קושי לראות. מתברר שהשאלה עמוקה אף יותר. יש משהו במבנה שלנו, במבנה של העולם (שזה אותו הדבר) שמונע מאתנו, באופן עקרוני, לראות את עצמנו. יתכן שזו נקודת חיבור נוספת ועמוקה יותר עם כך שהעולם הוא נעלם מעינינו, והוא גם 'תעלומה'.

חכמים, מדענים והוגי דעות, יודעים דברים רבים, אך לא את עצם סיבת היותנו. אי ידיעת סיבת הסיבות לקיומנו, מונעת מאתנו לראות את עצמנו. הרואה את עצמו משול ליעקב שרואה את האל פנים אל פנים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל; כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי”. כשיעקב נלחם במלאך, הוא פוגש את האל שבו; חוויה דומה חווה גם משה בהר סיני. קלמנס מאלכסנדריה, מראשוני הנוצרים, נהג לאומר שמי שיודע את עצמו יודע את האל (האל שבו). כשאדם שלם עם עצמו, הוא מקבל את התכונות החיוביות וגם את אלו שנידמה לו שהן שליליות. למעשה נותרות אז רק תכונות טובות. כלומר עומדות לרשות האדם יכולות בפוטנציה, והן מנותבות לטוב. אדם כזה, אם אי פעם ייווצר, ההתפתחות שלו תהיה יותר פשוטה ומדויקת - כי כל מה שיבוא מולו כמראה, הוא יקבל ויראה בבהירות; כך הוא ללא הרף יאזן ויתקן את עצמו ללא כל קושי או התנגדות. בגמרא כתוב: "כל העוונות של האדם נהפכין לו לזכויות אם חזר בתשובה מאהבה" (תלמוד יומא פ"ו).