סיפור:

קץ התמימות / הילה קנובלר טריינין 

 

 

 

רותי יושבת במושב האחורי של המונית. הנהג הזה מסיע אותה לעבודה. לעיתים הוא נוסע עם אשתו לחו"ל. הוא אוהב להתפאר בעלילותיו מאותם מסעות. הם כבר טיילו בכל היבשות והגיעו למקומות הכי מרוחקים. כשנסעו לא מזמן לאיי גלפגוס, "ראינו שם אריות ים ואיגואנות משתזפות בשמש על הסלעים, כמו בסרטים. אשתי אמרה שהם נורא מכוערות, אבל אני צילמתי אותן בלי סוף. בהזדמנות אם תרצי אראה לך תמונות."

היא מביטה בנופים המתחלפים מבעד לחלון. עמודי חשמל רצים, מגדלי מגורים נדחסים זה אל זה. פה ושם מציצה עדיין פיסת אדמה, ציצית עשב. גם הם יירמסו עוד מעט על ידי הדחפורים. מעל לכל זה – שמי סתיו, מחכים לגשם. אומרים שיֵרד אחרי החגים. 

מדי פעם היא מהמהמת משהו כדי שירגיש טוב, הוא לא באמת צריך שתגיד משהו מחוכם. הרבה שנים גר בארצות הברית. כשנפרד מאשתו הראשונה, גירושים מכוערים, אמר, חזר לישראל. אשתו היום, שלה נישא לפני שנה, צעירה ממנו בהרבה והיא התיקון שלו. "עושים חיים משוגעים ביחד." אם הייתה יושבת לידו, ודאי הייתה מבחינה בקריצה. הוא מתכוון לסקס טוב.

רותי חושבת שמגזימים עם הסקס. אולי בגלל שהיא כעת בת חמישים פלוס. היא מביטה בהודעות בווטסאפ, רובן נוגעות בענייני עבודה. היא אחראית כוח אדם בחברת ביטוח גדולה, תפקיד שמקנה לה חשיבות בעיני העובדים. אבל למרות האמירות וציורי האימוג'י המתקתקים שהם שולחים לה, זמן רב שהיא בודדה. היא יודעת שאיש מהכותבים לא באמת חושב עליה. במוחם הם בוודאי שחקנים במחזות גדולים מלאי רגש. מבחינתה חייהם מתנהלים כלא מובנים, הרחק ממנה.

אנשים בעבודה מחמיאים לה מדי פעם על הופעתה, אבל כשהיא מביטה בעצמה בראי במבט בוחן, היא מגלה קווים של מרירות שמסתמנים בזויות פיה.

לנהג ששמו אלי אמרה: "טוב שהתחלת חיים חדשים."

בשובה הביתה, דירה קטנה אבל במקום טוב בצפון העיר, היא ממלאת את קערית האוכל והמים של החתול. אחר כך היא יושבת בכורסה. בספוטיפיי משמיעים שירי פאדו של עמליה רודריגז. לחן מתרפק, מתערסל, שמשווה מתיקות לערב הפולש לחדר האורחים. זיכרון אהבות ישנות, רגעי תשוקה. כל זה אירע לפני שנים. החתול קופץ על ברכיה, והיא מלטפת את פרוותו הג'ינג'ית המרהיבה. הוא מגרגר בהנאה. אל מולם מאדים האופק, והם מערבלים בשלווה את חלומותיהם, שלו, שלה, עד שיחשיך הרקיע.  

 

בשבת בבוקר פרצה המלחמה. לאט לאט החלה הזוועה לחדור. בהתחלה לא יכלה להאמין להודעות. התחינות לעזרה שלא הגיעה. אחר כך החלו להראות את שלדי הבתים השרופים ולפנות את הגוויות. רותי התקשרה לאימה. אחרי כמה צלצולים נשמע הקול המוכר, היבש בדרך כלל, וכעת נמסכה בו חרדה. ניתן היה להבחין ברעד קל בקולה כשאמרה: "לא להאמין... כמו במלחמה ההיא". מבעד למסכה הנוקשה, ששנים דבקה בה ללא הפרד, בצבצו לרגע זיכרונות ילדות, אותם שמיעטה לספר.

"בסוף, אימא, תראי שננצח," אמרה גם כדי להרגיע את עצמה, ואימה אמרה: " גם אז אמרו שהטובים ינצחו, אבל כמה מתו עד שזה נגמר?..."

 

בזמן השירות הצבאי שרתה במחנה סמוך לרצועת עזה. היה לה חבר  באחד הקיבוצים. בשבת אחר הצוהריים נהגה לבקרו. כביש צר ובו מהמורות רבות הוביל לקיבוץ. אחרי השער, מגדל מים שכבר לא היה בו שימוש, מוסך לתיקון מכוניות, טרקטורים, מקצרות תבואה, מלגזות. באוויר נישא הריח הכבד של רפת סמוכה.

בתים בהירים מלבניים בני קומה אחת, רובם ישנים, חסו בצל צמרות העצים. ריבועי גינות נוי עם שלל פרחיהם, שיחי יערה ויסמין שבישמו את האוויר לעת ערב. שבילי בטון, פינות משחקים.  צריך היה להיזהר שלא להיתקל ברוכבי אופניים שנסעו במדרכות. לפעמים  הושיבו פעוט צוהל במושב מאחור. במדשאות הגזומות לפני הבתים ישבו משפחות. אנשים דיברו, צחקו, אכלו. פעם נלוותה אל יריב לארוחת ערב בחדר האוכל. מייד אחרי שנכנסו לאולם, הבחינה במבטם הבוחן של חברי הקיבוץ – צר היה לה על הגופייה הלבנה המקומטת שלבשה דווקא אותו היום. לא היה רוע במבטם, רק סקרנות משועממת של אנשי מקום קטן. נבוכה ביקשה שבערבים שלאחר מכן יאכלו בחדרו.

למרות סמיכותה של עזה ומחנות הפליטים חורשי האיבה, איש מיושבי המדשאות לא חשד בבאות.

הרומן ביניהם נפסק לאחר השחרור. היא עברה לעיר והחלה בחיים חדשים, אבל לא שכחה את האנשים שבנו לעצמם גן עדן מול לועו של הר געש. לו יכלה כעת הייתה זועקת למול תמונות החורבן. ספה שעלתה באש, קרביה חשופים, עדות מבוישת לאימה. מצלמה התעכבה על בובה נטולת פנים מוטלת על רצפה של מה שהיה אולי פעם חדר ילדים. כבר לא ניתן היה להכיר דבר, רק שלדים זועקים את האין. ואחר כך הסיפורים האין־סופיים של הניצולים. פה ירו ושם שרפו. נדהמים עדיין מהאסון, מסרבים להאמין.

רותי לא ניחנה ביכולת לזעוק, לכן ישבה בעיניים יבשות למול מסכי הטלוויזיה וליטפה שוב ושוב את פרוותו של החתול. המועקה רבצה בתוכה כסלע שאין להזיזו.  

 

שבועות מספר אחר כך, בעזה נמשכו הקרבות, אבל בתל אביב כבר החלו אנשים לחזור במהוסס לחייהם הקודמים. במשרד התארכו שעות עבודתה. עובדים גויסו, נשים נעדרו כי לא נמצא סידור טוב לילדיהן. מזל, אמר לה הבוס, שאין לה ילדים קטנים ומעט התחייבויות. לפחות לא פירט את שביעות רצונו מכך שהיא גרושה.

באחד הבקרים התקשרה אליה שושי, ידידה ממדור הכספים. בעלה של שושי גויס, והמטפלת של התינוק איננה יוצאת מהבית שמא ייפול עליה טיל, לכן ביקשה עזרה. רואה החשבון שלאחרונה החל לטפל בענייני המשרד, אמור לבוא אותו הבוקר ויש למסור לו דוחות שהיא שומרת במגירה ליד שולחן הכתיבה. האם תוכל רותי לפגוש אותו ולהעביר לו את החומר?

שמו גלעד. בשנה האחרונה התחיל לעבוד עם החברה שלהם. זה נוח כי המשרד שהוא עובד בו סמוך אליהם. לא גבוה, אבל בנוי טוב. כשנכנס והציג את עצמו, הושיט לה את ידו ללחיצה, שריד גינוני נימוס ישנים. היו לו תווי פנים מחודדים, וכשחייך הצטמצמו עיניו החומות לשני סדקים צרים. רותי נעתרה לחיוך וללחיצת היד.

אחרי שהעבירה לו את החומר, דיברו קצת על המלחמה ועל האסון הנורא בעוטף עזה. "לפני הרבה שנים גרתי שם באחד הקיבוצים, לכן אני מכיר טוב את האזור," אמר. היא שאלה באיזה קיבוץ, והוא נקב בשם, הקיבוץ שהכירה ונפגע כה קשות במלחמה. רעד קל עבר בגבה, והיא אמרה שבוודאי היה לו קשה במיוחד לראות את התמונות אחרי ההרס. הוא השיב קצרות שמאז עזב לעיר שמר על קשר עם מעט אנשים, במיוחד אחרי שהתגרש מאשתו בת הקיבוץ. נדמה היה ששמעה שמץ של מרירות בקולו.  

רשימות ההרוגים התעדכנו, ובשמות מאותו הקיבוץ הופיע שמו של יריב. אחרי שגילתה בזעזוע את שמו, חיפשה אנשים נוספים עם אותו שם משפחה. הוא היחיד. כפות ידיו הגדולות, שבהן ידע לתקן כל כך הרבה דברים, ללטף אותה, הרחק מכאן, בין השדות שפרחו בקצה העולם. לא לחשוב כיצד נהרג ומה נותר מגופו. גם באותם רגעים לא הניחה לדמעות. דמעות הן נחמת החלשים, נהגה אימה לומר.

פעם אחת נפגשו אחרי הפרידה. היא נסעה עם איתמר בעלה לשעבר לדרום, ובגחמה של רגע הציעה שיבקרו בקיבוץ. "ביליתי שם הרבה בזמן השירות. לפעמים אני נזכרת במקום בגעגועים."

יריב ואשתו (שמה חניתה, אמר) קיבלו אותם יפה והראו בגאווה את השיפוץ שנערך לאחרונה בדירה. בחזית חדר האורחים נפתחה דלת זכוכית שהובילה ישירות לגינה עם ערוגת נרקיסים פורחים. חדר האמבטיה הורחב והוחלפה בו הקרמיקה לאריחים עם דוגמה צבעונית. הוסיפו לדירה ממ"ד, וחניתה אמרה: "נקווה שנזדקק לו מעט." היו לה פנים לבנים צחים וחיוך מאיר. יריב שם את ידו על כתפה ואמר: "למדנו לחיות עם זה. עדיין זה המקום הכי נהדר לגדל בו ילדים. לא צריך לנעול את הדלתות, כמו במשפחה אחת גדולה."

אחר כך התירו לפרסם את שמות החטופים. יעל, אימו. רותי זכרה אותה. גבוהה וצעירה למראה למרות שערה הלבן הקצוץ. פעם באחד הביקורים הביאה לה קופסה של עוגיות שאפתה אותו היום, שתיקח עימה לבסיס.

התמונות של הקיבוץ השרוף ומה שנשאר, והיא חשבה על נוח, שיצא מהתיבה אחרי המבול, והינה חרבו פני האדמה.

 

איתמר שולח לה מגילות ארוכות במייל. מה שלומה וכיצד היא מחזיקה מעמד? גם לו לא קל עם כל ההפגנות הללו נגד ישראל ברחובות. מאז עזב, הפך להיות סנטימנטלי. לפעמים כתב עד כמה הוא מתגעגע. יותר משני עשורים היו נשואים, הבן והבת כבר הפכו לאנשים בוגרים. אף על פי שלא שכחה את המריבות המרות טרם הפרידה, נעם לה לחשוב שהוא מתגעגע.

 

בנסיעת הבוקר המשיך אלי בסיפוריו. אשתו הציעה שיסעו לפורטוגל. בן דוד שלה הזמין אותם לבוא להתאושש מהבלגן. בהתחלה זה נשמע רעיון די טוב, אבל אחר כך הבין שזה לא מעשי. אף על פי שיש כעת פחות נוסעים, בחברת המוניות לא רוצים שהנהגים יעזבו.

רותי הייתה עייפה. גם בלילה האחרון קשה היה לה הירדם. שוב חלמה על הקיבוץ. לא נותרו  אנשים, גם לא בתים, גם לא גינות. רק מרחב שומם וקירח כפני כוכב זר, בהיר ורחוק.

 

בווטסאפ השכונתי כתבו שחקלאי מעוטף עזה מוכר פרחים. היא נרשמה. פנים צרובות משמש, ידיים של איש אדמה. פינו את המשפחה לקיבוץ בעמק יזרעאל, סיפר למישהו.  מקבלים אותם שם יפה מאוד. משתדלים שירגישו טוב. הוא השאיר את המשפחה וחזר לקיבוץ בגלל חממות הפרחים. אם לא יטפלו ויקטפו, יֵרד כל העמל לטמיון. ישנם מתנדבים שבאים לעזור, אבל הוא מוכרח להשגיח.

רותי קנתה שני זרי ורדים, צהוב ואדום. בדירה קטמה את הקצוות ושמה לדקתיים במים רותחים כדי לפתוח את צינורות העצה. היא הביטה בגבעולים, בניצני הפרחים שנבראו באדמה תחוחה, זו שציפתה להם בטרם החורבן.  היא נשענה על שולחן האוכל. לא לחשוב, להיאטם. צריך לדעת לקום מכל צרה, אמרה לה אימה כשחזרה בוכייה מגן המשחקים עם הברך הפצועה.

שושי לא חזרה עדיין לעבודה במשרד. המטפלת חששה לצאת מהבית, וגם הילדים היותר גדולים לא רגועים. לכן היא עובדת רק חלקית במחשב מהבית. גלעד התקשר וביקש עוד חומר, ושושי הסבירה לה היכן למצוא אותו. רותי שמחה על ההזדמנות לשוב ולהיפגש.

השרוולים הקצרים חשפו קיבורות שריריות. ודאי מתאמן קבוע בחדר כושר, חשבה. גבר נאה, אף שהשערות הלבנות בצדעי ראשו מסגירות את הגיל. הם דיברו על המצב. שניהם הסכימו שהיה מחדל גדול ונתניהו צריך להתפטר.

הייתה זו שעת צוהריים. הוא מצא חן בעיניה, והיא חשבה על הדירה הריקה הממתינה לה בערב. לכן הציעה שילכו לאכול בחוץ, בשדרות רוטשילד שליד, באחד מהמקומות הקטנים שעדיין פתוחים. הוא אמר שהיום הוא צריך לחזור מוקדם למשרד, אבל הציע שיקבעו ליום אחר בשבוע. היה לו חיוך עצוב כשהוסיף: "טוב לצאת קצת מהדיכאון ולדבר עם מישהי."

 

כיכר החטופים במרכז תל אביב. היא לא התאפקה וסרה לשם אחרי העבודה. אוהלים קטנים סמוכים לכביש, הרבה שלטים. בכיכר ספסלי אבן ושולחן ארוך, שסביבו הוצבו כיסאות כמספר החטופים. מפה חגיגית, צלחות אוכל, בקבוקי יין שאיש לא ישתה מהם, מפיות צבעוניות. בכל עבר בני המשפחות עמדו או ישבו על כיסאות פלסטיק, מחזיקים את תמונות יקיריהם. פנים, פנים. רותי השתדלה שלא להביט בתמונות. מראה הילדים היה נורא מכדי להכיל.

לפתע שמעה מישהי קוראת בשמה. היא הסתובבה. האישה נראתה מוכרת, אבל היא לא זכרה מהיכן.

"את רותי, נכון?"

רותי אמרה שכן, והאישה שנראתה כבת גילה, הייתה לבושה במכנסי טרנינג ובטי-שירט ועליה תמונת גבר. רק אחרי דקה או שתיים זיהתה. הייתה זו תמונתו של יריב שהתנוססה על החזה.

רותי עצרה לרגע את נשימתה לפני שאמרה: "חניתה?"

הן התחבקו. כדי להסתיר את הדמעות שלמרבה הבושה החלו לפלוש, סובבה את ראשה לעבר השולחן ואמרה: "מאוד מאוד הצטערתי לדעת שקרה לכם אסון."

"כן. הרגו את יריב ממש בהתחלה. הוא יצא החוצה מהממ"ד להגן עלינו, הרג שניים אבל לא הצליח להגן על עצמו. אנחנו התחבאנו הרבה שעות בשקט בפנים עד שבאו להציל אותנו." לרגע השתתקה לפני שהוסיפה: "גם את אבא שלי הרגו... הוא אהב בשבת מוקדם בבוקר  לצאת לטייל בשדות. עד לפני כמה שנים הוא היה אחראי לגידולי השדה. עונג השבת שלו היה הטיולים מוקדם בבוקר, לראות את הצמחים החדשים. לקח זמן עד שמצאו את מה שנשאר ממנו, ואחר כך עד שזיהו... קשה להאמין, אבל אחרי שירו בו הם גם שרפו את הגופה. הוא שהאמין שגם אצלם יש אנשים טובים למרות הכול."

היא לא בכתה. שערה הארוך היה עדיין כהה וסמיך, מוטל על כתפיה, אבל העור הלבן והצח היה כעת קמוט. הילה של עצב סבבה אותה. למרות כל מה שקרה, נותר בה אותו יופי עדין ורחום כפי שראתה בה רותי בפעם הראשונה. כמו בציורי מדונות בכנסייה, שאינך יכולה להתיק מהן את המבט.

"איך את? והילדים?"

"הילדים כבר די גדולים. הגדול כבר לפני צבא. הם נמצאים בבית מלון. לא רציתי להביא אותם לכאן. גם ככה זה לא פשוט בשבילם. מנסים לתת להם קצת שגרה, לארגן פעילויות, אפילו קצת לימודים, אבל אני באתי להיות עם החברים."

מישהו עם גיטרה התחיל לשיר. הוא שר את "פרח הלילך": "היום אולי נדחה את קץ דרכנו
ולא נזכור כי סוף לכל". האנשים מסביב שתקו, ובסיום השיר כמה מחאו כפיים. פה ושם ניגב מישהו דמעה. 

הבחור עם הגיטרה המשיך לשיר. רותי מלמלה משפטים של נחמה. הן התחבקו שוב והיא נסה על נפשה, הרחק מהכיכר.

 

נסיעת בוקר לעבודה. אלי חי הרבה שנים בארצות הברית. עבד שם בכל מיני עבודות. בין היתר נהג במשאית ענקית מהסוג שנוסע אלפי קילומטרים. על כך יש לו הרבה סיפורים.

פעם בעיירה קטנה במינסוטה, בזמן החורף. הטמפרטורה הייתה הרבה מתחת לאפס, וערמות של שלג כיסו את הרחובות. זה היה בערב והוא נכנס לבר, לנוח ולשתות בירה. הרבה נהגי משאיות פקדו את המקום. הבירה הייתה בסדר, ובעיקר בעלת המקום הייתה צחקנית וחביבה במיוחד. 

כשיצא מהמקום נתקלה רגלו במישהו ששכב על המדרכה, אחד מהטיפוסים המוזנחים שאין להם בית. הנהג שיצא איתו קילל ואמר שצריך להיפטר מכולם, אבל הוא התעקש שאי אפשר לתת למישהו כך למות. השלג המשיך לרדת, והאיש על האדמה לבש רק חולצה בלי סוודר והיה כבר מכוסה במעטה לבן. הוא ניגש למשאית שלו, לקח את השמיכה העבה ששמר ללילות קרים במיוחד, ניקה ממנו את השלג ועטף אותו בשמיכה. האיש בקושי ענה. נדף ממנו ריח של אלכוהול והפנים שלו היו שחורות מהלכלוך.

"את מבינה? אני הצלתי אותו באותו ערב."

רותי חשבה שהאיש ממילא ודאי לא האריך ימים, ובכל זאת סיפור יפה.

לא פעם כמעט שהסתבך בתגרה עם שיכורים וטיפוסים מפוקפקים אחרים, אבל תמיד ידע לצאת מזה כי הבין מייד עם יש לו עסק וידע מה להגיד. אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה וגם הפסיד כסף בהימורים, החליט לחזור לארץ. "אין כמו ישראל," אמר, "אבל עכשיו מוכרחים להחליף את הממשלה, את כל מי שאחראי לאסון."

רותי לא ענתה, אפילו לא לצאת ידי חובה. במוחה עלו שוב ושוב תמונות הבתים השרופים.

בלילה חלמה על יריב. הוא לבש חולצה עם הדפסים של חיות ונראה עליז, כמו פעם. אבל אז הבחינה בחור בגבו, שממנו יצא הדם. היא רצתה לצעוק שצריך מייד לטפל בו, אבל הוא רק חייך ואמר שהכול יהיה בסדר ולא צריך לדאוג.

כשהתעוררה הביטה בשעון שליד המיטה. ארבע לפנות בוקר. ברחוב נשמע קול של מכונית חולפת. היא חיבקה את עצמה ונשמה לאט להירגע. למרות זאת לא הצליחה להירדם, ושעה ארוכה התהפכה במיטה. לבסוף קמה וניגשה למטבח. שם הכינה לעצמה כוס קפה ופתחה את החלון המשקיף לגינת הבית המשותף. קולות הבוקר החלו. צפצוף ציפורים שקיננו בעץ ממול, תוכי ירוק נוצות התעופף באוויר ונחת לבסוף על קצה צמרת ברוש, כאילו לא אירע דבר. אחר כך הגיעו פועלי הזבל ופינו ברעש את הפחים. 

 

היא וגלעד קבעו להיפגש בהפסקת הצוהריים. הם מצאו מקום נוח ליד קיוסק בשדרות רוטשילד. בזמן שנגסו בכריכים שקנו, שאלה אותו אם מישהו מבני משפחתו נשאר בקיבוץ. לא, אמר. הוא היה ילד חוץ, נולד וגדל ביפו. הוריו נפרדו ושלחו אותו בגיל שתים עשרה להתחנך בקיבוץ. שם גם הכיר את סמדר אשתו. "ההורים שלה היו ותיקי הקיבוץ," אמר בשמץ גאווה. הם התחתנו מייד אחרי הצבא.  

רותי יכלה לראות אותו בעיני רוחה, ילד רזה, חד־פנים. ודאי היה בודד שם. אף  שניכר היה שלא חש בנוח לדבר על ילדותו, התעקשה להמשיך ולשאול.  

ילדי חוץ נחשבו פחות, אמר. מזל שהיה חזק וידע להרביץ מגיל צעיר. אחרי תגרה או שתיים הבינו הבנים בקבוצה שלא כדאי להתעסק איתו. בכל זאת היה לו קשה. בצבא שירת בסיירת, וזה שיפר את מעמדו.

רותי אמרה שהיא קצת מכירה את ההווי הקיבוצי. "יש שם מעמדות כמו בכל מקום אחר. אולי מפני שהמקום קטן, זה אפילו בולט יותר מאשר בעיר."

"את צודקת. רק כשהתחתנתי הרגשתי פעם ראשונה כמעט שייך אליהם. סמדר ואני עבדנו בכל מיני עבודות, אבל אחרי כמה שנים החלטנו לעזוב. לא ראינו שיש לנו אפשרות להתקדם שם. המעבר לעיר היה לא פשוט. היו לנו שני ילדים והשלישי נולד אחר כך. אשתי לשעבר מצאה עבודה די מהר בחברה טובה, וככה יכולנו לקחת משכנתה ולקנות דירה. אני למדתי ראיית חשבון. לקח יותר זמן עד שמצאתי עבודה."

"נשארו לך שם חברים?"

"קצת. לחלק לא סלחתי על קבלת הפנים שעשו לי כשהייתי ילד. נשארתי בקשר בעיקר עם משפחה אחת שאימצה אותי. האבא, שמוליק, נהרג בשבת השחורה. הוא היה איש נהדר והתייחס אליי כמו אל בן." כשאמר זאת, סובב את ראשו לכיוון השדרה והשתתק.

היא הביטה בו. גבר נאה אבל משהו בו הובס. בכל זאת הסכים להצעה שייפגשו מדי פעם בהפסקות הצוהריים.

אף על פי ששאל מעט על חייה, סיפרה שהתגרשה לפני כמה שנים. בעלה לשעבר נסע לארצות הברית. הוא מתקשר לעיתים קרובות לשאול על המצב. יש לה שני ילדים בוגרים. הבת נסעה לפני המלחמה להשתלם בלימודי מסעדנות בפאריז, פגשה שם בחור ובינתיים נשארה לגור אתו שם. הבן שוחרר מהצבא בגלל מחלת מעי דלקתית שבה לקה בזמן שירותו. הוא ובת זוגו גרים במושב חקלאי בערבה. מאז שפרצה המלחמה, לא נפגשו אבל משתדלים לדבר פעם בשבוע בשיחת זום.

גם הוא גרוש, סיפר, יש לו שלושה ילדים, שהקטן בהם גר עדיין עם אשתו לשעבר.

לפתע אמר: "הם היו תמימים כל כך בקיבוץ. אני באתי מיפו והכרתי את הערבים." היא הביטה בקשב והוא המשיך: "יש טובים כמו בכל מקום, אבל אני הכרתי את השנאה שמחלחלת מתחת. לפעמים שמוליק היה לוקח אותי איתו לעזה, לקנות דברים. הייתי בערך בן ארבע עשרה-חמש עשרה. זה היה לפני האינתיפאדה הראשונה. מאות אלפי פועלים עזתים עבדו בישראל, וישראלים עשו שם קניות. ירקות, פירות, דגים, סחורה טובה והכול בזול. גם את המכוניות תיקנו במוסכים שם. היינו בדרך כלל מחנים את המכונית והולכים ברחוב עומר אל-מוח'תאר, הרחוב הראשי שמגיע עד לנמל. רחוב מפואר יחסית עם חנויות גדולות, מסעדות ובנייני משרדים. היה יפה להסתובב בנמל, להריח את הים. במיוחד אהבתי לראות את סירות הדיג, כמו בציור של מונה עם הסירות, מכירה? שמוליק נתן לי אלבום ציורים שלו ליום ההולדת. פעם הלכנו לחבר שלו שהיה לו מוסך בשכונת זייתון. שם כבר היה אפשר לראות את העוני. ביוב זורם וילדים שמסתכלים עליך בשנאה. הבית של החבר, לא רחוק משם, היה גדול והוא אירח אותנו יפה. הוא עבד פעם בקיבוץ והמשפחות התיידדו. בחצר של הבית שלו הייתה בריכה ומסביב עצי תפוזים. הוא סידר את הפלחים על צלחת כמו פרח. אחר כך הגיש קפה שחור מתוק בספלים קטנים ובקלווה. שמוליק ידע קצת ערבית. גם אני הבנתי. הם דיברו על שלום. האיש נראה נחמד, אבל גם אז לא האמנתי לכל הדיבורים."

הוא השתתק. פניו לבשו שוב את הארשת החשדנית, המכונסת בתוך עצמה.

"ומה קרה אחר כך, כשכבר הפסיק להיות שקט?"

"אני חשבתי שאחרי האינתיפאדה הראשונה והשנייה ואחרי שהחמאס השתלט על עזה, משהו ישתנה אצל שמוליק, אבל הוא המשיך להאמין. הוא היה חבר בארגונים למען השלום. לפעמים הייתי מתווכח איתו, אבל הבנתי שזה לא יעזור. תמיד אמר שכל בני האדם נולדו שווים ולכולם מגיע לחיות בכבוד."

"זה טבעי לרצות להאמין בשלום ובאפשרות לחיות ביחד," אמרה, כמעט בתחינה.

"זה נחמד להאמין," אמר בחיוך מר. "אולי בגלל שכבר בתור ילד הייתי צריך להילחם, אני יודע שהעולם רע, רק החזקים שורדים. לא תאמיני, שמוליק היה מסיע ילדים עם סרטן לטיפולים בישראל. פעם אחת לקח ילד שלא קיבל אישור, כי בני המשפחה שלו היו ידועים כמחבלים, והסתיר אותו במכונית שלו.  אני חשבתי שזה טמטום, ויגיע יום שאחד מהמשפחה הזאת עלול לבוא לקיבוץ ולהרוג את כולם, גם את הטובים. וזה מה שקרה, הם הרגו גם את הטובים..." עווית של כאב חלפה בפניו והוא השתתק.

רוח קלה החלה לנשב. ערמת עלים צהבהבים הסתחררה. אישה עברה לפניהם עם כלב נקניק. הכלב עצר לרגע והביט בהם. רותי ביקשה ללטף אותו, אבל האישה הביטה בה בחשד, משכה ברצועה והלכה משם. הפסקת הצוהריים הסתיימה.

 

החלו להחזיר חלק מהחטופים. ברשימת השמות ראתה את שמה של יעל. השאירו אותם בבית החולים לבדיקות, גם כדי שיתרגלו לאור ולאנשים.  בצילומים מיום השחרור ראו את החטופים יורדים מהאוטובוס. צילום מרחוק. נדמה היה לרותי שזיהתה אישה שדמתה ליעל, אבל היא הייתה כפופה והלכה לאט, ולכן לא הייתה בטוחה.

הייתה הפוגה בקרבות, ואנשים החלו לצאת לרחובות. לא הייתה שמחה. ברור היה שהרע עוד לא הסתיים.

לאחר הפסקה של כמה ימים, היא כבר חשבה שפגישותיהם הסתיימו, אבל גלעד התקשר והציע להיפגש במקום הקבוע. נראה היה שרצה לספר משהו. הם ישבו על הספסל, ומבלי ששאלה סיפר שימים בלבד קודם לשבת השחורה, בחופשת חול המועד סוכות, נסע לבקר שם. קשה לו להסביר מדוע, אבל הייתה לו הרגשה רעה כשראה בטלוויזיה את המפגינים העזתים ליד הגדר ואת בלוני התבערה. זה קרה גם קודם, אבל דווקא באותם ימים הרגיש שהפעם זה אחרת ומשהו רע יקרה. אפילו ניסה להגיד, אבל הם לא הבינו על מה הוא מדבר.

"הם המשיכו להתעקש באופן מרגיז, לא להבין כלום, להמשיך להאמין בשלום שיגיע, ואם לעזתים תהיה עבודה והמצב הכלכלי ישתפר יהיה שקט. אני מאשים את עצמי שלא הצלחתי לשכנע אותם. שמוליק היה איש כל כך טוב ואהבתי אותו." נדמה שראתה בעיניו שמץ לחלוחית. כשנפרדו הביטה בגבו המתרחק. לו ניתן, הייתה מחבקת את האפלה שבתוכו.

 

שבוע אחר כך אמרה שיש לה יום הולדת והציעה שיבוא לארוחת ערב בדירתה. רגע קל של היסוס ניכר בקולו לפני שהסכים. היא טרחה רבות במטבח, סלט גזר עם פקאן סיני וחמוציות, מנה של חסילונים ופסטה.

הוא הביא עציץ של רקפות סגולות עם פתק ברכה, והיא התרגשה מתשומת הלב. מהמטבח עלו  ריחות טובים. הוא מזג לשניהם מבקבוק היין הספרדי שקנתה לפני המלחמה, והיא חשבה שאולי, למרות הזוועות שבחוץ, הינה בועה של זמן ומרחב, שאין לה נגיעה לשום דבר. רק שניהם כאן ועכשיו. עם כל לגימה מהיין גבר גילוי ליבה. הגירושים, הבדידות. גלעד הביט בה, המבט שלו היה רך. הוא ליטף קלות את זרועה ואמר שטוב להתנתק לכמה זמן מהדברים האיומים שקרו. למרות מה שאמר, הפנים שלו נותרו עצובות. שניהם היו מבוסמים קלות כששקעו אל תוך הספה. היא שלחה את זרועה וכיבתה את האור. זרועותיו נכרכו סביבה כאילו חייו תלויים בה.

אחר כך כמעט שנרדמה, וקולו נשמע: "לא תמיד קל לספר... בעיקר סיפורים מסובכים כשמפחדים שהשני לא יבין." רותי אמרה שהוא יכול לסמוך עליה. כמה טוב להאמין במגע הגופים, להאזין לקולו החרישי מתוך האפלה.

"כבר סיפרתי לך שנולדתי ביפו. אבא שלי עזב עם אישה אחרת, ואת אימא שלי בקושי ראיתי כי היא עבדה כל היום. פעם בכמה זמן היא הייתה פשוט נעלמת. אני ואחותי הגדולה גידלנו זה את זה עד שאימא החליטה לשלוח אותי לקיבוץ. כך הגעתי לשם. מסביב היה נקי וירוק ושקט, ואני הייתי רגיל לרעש של העיר, לצעקות, ללכלוך. לקח לי הרבה זמן להבין שהאנשים שגרו בקיבוץ הזה בנו להם מין קומונה היפית, לחיות בתוך הטבע. הרבה מהם האמינו באהבה חופשית. זה היה די מוזר, ולקח לי הרבה שנים להבין את זה. כשהייתי בחברת הילדים הייתי שומע לפעמים שהיו שואלים כאילו בצחוק, של מי הילד הזה? לא הבנתי כי לא הייתי ממש חלק מהם, והתביישתי לשאול למה הם מתכוונים. רק אחרי שהתחתנתי עם סמדר ונכנסתי יותר לעניינים, הבנתי שהיו שם המון רומנים."

היא לא ציפתה לדברים שאמר. לסיפור הזה לא לה, אבל הוא המשיך בפרץ המילים, כמו מי נהר שהיו עצורים מאחורי סכר וכעת ביקשו לזרום. 

"את יודעת, במקום כזה בערבים אין הרבה בילויים. זה לא כמו בעיר שהולכים לסרט, למועדון. בחושך בתוך הבתים היה להם הרבה זמן לעשות את מה שעשו. בעל של זו עם אשתו של זה, הדברים האלה נראו להם טבעיים. הם חיו את העולם של פעם, עולם שלא עשו מנישואים עניין גדול. סמדר אמרה לי שהרבה שנים גם להורים שלה היו כל מיני פרשיות, אבל היא דווקא הייתה שמרנית ולא אהבה את העניינים האלה, לכן היא מאוד כעסה על מה שקרה לי."

רותי התרחקה ומשכה את זרועה שהייתה מונחת על חזהו. בכל זאת המשיכה להאזין בשתיקה.

"הרומן שלי עם האישה השנייה התחיל בתור ידידות. היא הייתה תמיד נחמדה אליי גם כשהיינו ילדים. סיפרתי לך שכמעט לא היו לי חברים. המשפחה שלה היא שאימצה אותי. הזמינו אותי לארוחות ודאגו לכל מיני דברים קטנים שנתנו לי הרגשה טובה. היא הייתה צעירה ממני, אבל היינו יושבים שעות ומדברים על כל דבר. גם אחר כך הייתי מספר לה דברים שלא סיפרתי לסמדר והיא הבינה. היא הייתה מין ילדת טבע כזו, אהבה להסתובב בשדות, לצעוק לתוך הרוח,  לקלוע זרים משיבולים. אחר כך שנינו התחתנו. הבעל שלה היה בחור טוב, אפילו היינו די מיודדים."

נהיה לרותי קר, אבל עדיין לא אזרה כוח לקום ולהתלבש.

"כשסמדר גילתה שיש לנו רומן, היא מאוד כעסה, וזה היה חלק מההחלטה לעזוב את הקיבוץ כדי לסיים את הפרשה. אבל בעיר היא הצליחה יותר בעבודה והתרחקנו. לכן אחרי כמה שנים הרגשתי שוב שאני צריך את הקשר איתה, עם מישהי שיכלה להבין אותי. מצידי לפחות, האהבה אליה התגברה, אולי גם מצידה. כבר לא יכולנו להתנתק. הייתי בא לשם והיו לנו מקומות מחבוא בשדות."

בועת האושר קצרת החיים. החלל השחור שב אל רותי בפיכחון מצמית. הם התלבשו והיא הדליקה את האור. כעת שמה לב שהוא רזה ואפור פנים. כדי לומר משהו, שאלה אם בעלה ידע. נראה לו שכן, אמר. כנראה לא רצה לעשות עניינים, גם כי אהב אותה, ואולי גם מפני שזה היה מקובל בקיבוץ. לעומת זאת, כשסמדר גילתה שהקשר התחדש, החליטה שברצונה להתגרש.

"ומה קרה לה ולמשפחה שלה בשבת ההיא?" לא יכלה להתאפק מלשאול.

"סיפרתי לך פעם שכמה ימים לפני כן נסעתי לשם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שמשהו רע יקרה להם. זה היה בסוכות וזה חג מאוד יפה בקיבוץ. בונים סוכות, מקשטים בענפים ובשרשראות ואוכלים בסוכה את הארוחות. חגיגה מושלמת של הטבע. אבל אני הייתי כל כך לא שקט, לא ישנתי בלילות. לכן נסעתי במיוחד לפגוש את אבא שלה ואותה. אמרתי להם שהם צריכים לעזוב מייד, לפחות לכמה זמן. שניהם לא האמינו לי. היא צחקה את הצחוק היפה שלה ואמרה שאני סתם דואג, אבל בסוף צדקתי. קשה להאמין כמה שצדקתי... הבעל והאבא שלה נהרגו. היא והילדים התחבאו הרבה שעות בממ"ד עד שהצילו אותם."

"פגשת אותה אחרי?"

"היא והילדים נמצאים עכשיו במלון של מפונים. התקשרתי לשם. ממש התחננתי שאני רוצה לבוא לבקר, אבל היא לא רצתה בשום אופן. אמרה שהיא צריכה לנסוע להפגנה לשחרור החטופים, ואפילו לא הציעה שנדבר אחר כך. אני חושב שהיא מרגישה אשמה, גם בגלל הרומן שלנו. בעלה נהרג כי רצה כל כך להגן עליהם."

לא היה לה צורך עוד לשאול. אולי אלו החיים שנועדו לה, להביט מבעד לחלון בחיים של אחרים.