על הנחושת של אדוה קמחי חן / טל איפרגן
לרגל צאת ספרה החדש "נחושת" (שירה, בהוצאת לוקוס; עריכה אלי הירש), פגשתי אותה קורנת, ובה פגשתי את אותו חלק מרהיב שקיבלה ממאגר המים הכי ייחודי בישראל והופך שירתה למים חיים.
ספרי מעט על עצמך ומדוע בחרת לצאת לכתוב שירה. הרחיבי על משמעות השירה בחיינו ועל הפערים בתוכה.
אני בת 52. נשואה לאהבת נעוריי ואימא לשלושה ילדים מופלאים, מיוחדים ושונים זה מזה: שגב, בן 22, עתודאי אקדמאי; ליה בת 19, חזרה זה עתה משנת שירות בארצות הברית מטעם הסוכנות; ואלה - בת 15, צופיפניקית שעולה לתיכון. גם היא כמו שני אחיה תמשיך לכיתת מנהיגות.
אחורה בזמן... בת אמצעית בין שני אחים. אבא עבד בבנק הפועלים כל חייו עד הפנסיה, ואימא קצת ציירת ובעיקר עקרת בית. ילדה טובה רמת השרון. מכיתה א' ניגנתי בפסנתר ואף עשיתי בגרות שכללה רסיטל ועבודה תאורטית. עד גיל 12 שילבתי ריקוד (קלסי, מודרני וג'ז). בגיל 15 וחצי יצאתי למסיבה בעיר הסמוכה. אני זוכרת שעם חזרתי מאוחר נכנסתי בשקט לחדר ההורים, הערתי את אימא ואמרתי לה שהכרתי עולה חדש מאיטליה, שהוא קרוץ מהחומר הנכון לחתונה. הג'נטלמן הזה התחספס ובהדרגה נהיה לצבר (השיר "אמורה מיו" בספר, עמ' 87, מתאר את זה יפה). מעבר לאהבה הייתה לנו חברות וגדילה משותפת. בחלוף עשור התחתנו. יעקב (באיטלקית יקופו - Jacopo) עתודאי לרפואה, פיתח קריירה צבאית תוך התמחות בכירורגיה כללית. היום הוא מנהל מרכז רפואי מאיר. בתיכון בחרתי במגמת ערבית. הייתה בי תחושת דחיפות ואופטימיות בלתי נלאית להכיר את עולם שכנינו, והרי אי אפשר לעשות זאת בלי לדעת את השפה. אחרי שירות במודיעין המשכתי לתואר ראשון באונ' העברית בירושלים ללימודי מזרחנות ושפה וספרות ערבית. משם המשכתי ישירות לתואר שני באונ' תל אביב. כתבתי תזה על עיתון לבנוני שעסק בקהילת מהגרים שחיה בארצות הברית במידווסט, בעיקר סביב מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה טכנולוגית אחרת. את גיליונות העיתונים קראתי דרך סלילי מיקרופילם. הייתי מבלה מולם שעות בספריית סוראסקי, מנסה לפענח את הכתוב. חיפשתי קשרים עם אנשי כנסיות מרוניות ויווניות אורתודקסיות בלבנון ובארה"ב. זו הייתה עבודה בלשית ממש. שכחתי לציין שאת הגיליונות הראשונים, שבגינם יצאתי להרפתקה הזו, קיבלתי מהבלשן פרופ' עוזי אורנן, אשר באותן שנים עבדתי איתו. בזכותו גם עשיתי את ההסבה ללימודי תעודה בעריכת לשון. אומנם סיימתי את התזה בהצטיינות, אבל המנחה שלי, פרופ' עמי איילון, היה מספיק הגון כדי לפקוח את עיניי ולהסביר לי שהאקדמיה לא בהכרח תספק לי נחת ושחסר לי מבנה אנטומי של מרפקים מחודדים הדרוש להישרדות באקדמיה. לימודי עריכת הלשון החזירו אותי הביתה, לשכבות העברית.
המשיכה שלי לעולם השירה נולדה בבית שממנו באתי. אימא שוחרת תרבות באופייה, תמיד הקיפה עצמה בספרים, בציורים ובשכיות חמדה. עוד לפני שקראתי בעצמי היא הייתה מקריאה לי, מדקלמת וממחיזה (היא התקבלה ללהקה צבאית בזכות כישרון המשחק והדרמה שלה, אבל נבהלה מהווייב ונסה על נפשה) שירים של ביאליק, קדיה מולודובסקי ופניה בגרשטיין; סיפורים של לאה גולדברג וע' הילל. בנוסף היו אצטבאות הסלון מלאות ספרי פרוזה, אנציקלופדיות לאומנות, שירה ופזמונאות (רחל שפירא, נתן אלתרמן, נתן זך, נתן יונתן, יעקב אורלנד, אברהם חלפי ועוד). בכל נסיעה לגינוסר (תחנה משמעותית בנוף ילדותו של אבי) היינו נעצרים בבית הקברות כינרת ומוצאים מן ה"סליק", גומחה חצובה באבן, את ספרה הלבן. בעיניי הילדה שלי הסצנה הזו נקלטה כאוצר מתיבה גנוזה. אומנם הספר היה גם בבית, אבל משהו בהתרגשות שאחזה באימא בזמן שקראה ממנו מול חופי הכינרת, הותיר בי רושם עמוק. שנים האמנתי שהאדוות מקורן בים כינרת. שחלק ממני שייך לשם.
לגבי הפערים שאת שואלת לגביהם, הם היו שם כחלק אינהרנטי מרוח הבית: מצד אחד אימא עם נפש אומנותית, ערה בלילות, מציירת וכותבת. לפעמים עד אור הבוקר. מכתיבתה היא לא השאירה כמעט כל ראיות. הייתה מקמטת את הדפים לכדורים ומשליכה לפח. נשארו הברכות המחורזות שכתבה לשמחות שהעידו מעט על הכישרון הרב שלה. גם פתקי אהבה שהחביאה לי על המיטה או תחבה בתיקים נזכרים בספר ("שמיכה", עמ' 80); מצד שני אבא היה אדם שכיסה שנים רבות על צדדיו הרגשיים, אף שבעצמו ניגן בפסנתר מילדות ובהמשך למדתי עד כמה הוא אדם רגיש. אמו היא ממשפחת שטייניץ, משפחה המוכרת בדורות בזכות שילוב של מדעים ומוזיקה. אבל ביום־יום הוא שדאג לפרנסת הבית ולמימון החוגים שלנו. נסיעות לחו"ל אומנם לא התאפשרו, אבל חיינו היו עשירים ברוח, טעם ומשמעות. אבא מצא המון עניין בעולם הכלכלה, והבנק היה חלק בלתי נפרד מהזהות שלו. הוא מצידו התקשה להבין איך אני מוותרת על כלכלה לטובת ערבית.
אז הנה לך מתח שריר וקיים בחלוקה הדיכוטומית (כביכול!) בין אבא לאימא, הפיצול שבין חומר לרוח. אולי הרצון ליישב אותו פער, או סתם לחיות לצידו, הוא עדות לכוח השירה, למניע שלה מבחינתי. הרי לבסוף השיר הוא תיווך בין חוויה רגשית־קיומית, לא בהכרח מציאותית, למציאת מילים; הוא הניסיון לתרגם חוויה או תחושה מסוימת לכדי מעשה גבוה יותר, מכונף יותר. השירה אינה בהכרח באה לכסות על הפערים, אלא היא בבחינת ניסיון לפתוח סולם או למתוח גשר. וממילא הפערים הם לא בשירה, אלא בחיים עצמם.
מה מייחד את הספר הזה שלך שזוכה לביקורות נפלאות?
מה שמייחד בעיניי את "נחושת" הוא העובדה שבאתי אל הספר הזה בשלה יותר ופתוחה יותר להיותי בת קול בסצנת השירה המקומית. הקול הפרוזאי שלי נוכח בו יותר. ומשהו בהתפתחות הכתיבה לדעתי גדל. אלי הירש, העורך שלי, ידע להיות קשוב לשיריי. יכולת הקריאה שלו היא לא פחות מפנומנלית בעיניי. העבודה שלו על הספר התמקדה בניפוי (ויתרנו על כעשרים שירים), בארגון ובסדר (חלוקת השערים, מיקום השירים, הזיקה ביניהם). הוא פחות לש את פנים השורות, ולפיכך משהו מאוד אותנטי ממני בא בו לידי ביטוי. אל תשכחי ש"כיסי אוויר" יצא כשבועיים־שלושה לפני ה-7 באוקטובר. בפרק זמן הקצר הזה הייתה התייחסות יפה מאוד אליו. למעשה גם תוך כדי המלחמה קיבלתי הרבה תגובות, אלא שהם נשלחו בפרטי ולא הרגיש לי נכון לשתף רשמים ממנו בתקופה כזו של זוועות, של "הותר לפרסום" על בסיס יום־יומי. בכל אופן, אני מאושרת מאוד בהדים היפים העולים עתה מתוך הקריאות הרבות ב"נחושת", אבל לרגע לא שוכחת את אחיו הבכור שפילס לו דרך, ואת שיח העריכה המרתק והמלמד שהיה לי תוך כדי העבודה עליו עם העורכת מיה טבת דיין.
מי הם שלושת המשוררים שאת מעריכה הכי הרבה? מה בכתיבתם מושך אותך?
אני חושבת שהמשוררים והמשוררות אצלי באים בתקופות ובגלים. בכל תקופה יש מי שמשפיע עליי יותר. אם בכל זאת איאלץ למנות שלושה, יהיו אלה דווקא שלוש: רחל, לאה גולדברג ורחל חלפי.
רחל - משהו בפשטות הצלולה והכנות הרגשית שלה ממגנט. היכולת שלה לגעת בבדידות ובתוגה באופן מאופק ודרמטי גם יחד. יש בשירה שלה צמצום שמנקז לתוכו מסת רגש גדושה, שילוב של פגיעות ועוצמה ומוזיקליות מופלאה.
שורות שהולכות איתי: "בכל ציפייה / יש עצב נבו"; "פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר,/ קטעי ניבים סתומים - זה די..."; "תבל זו רבה ודרכים בה רב. / נפגשות לדק, נפרדות לעד"; "גן נעול, לא שביל אליו לא דרך".
לאה גולדברג - אני משתאה מהדיוק הלשוני שלה, מהיכולת להפוך חוויה פרטית לאוניברסלית ומהעדשה שבה היא מביטה בעולם כבר מגיל צעיר מאוד. יש בה שילוב אלגנטי של רגש ושכל חריף שאני מאוד מעריכה. אני חושבת שמכל המשוררות הקרבה אליה היא העזה ביותר. הגם שלא היו לה ילדים, היא הקדישה נתח רחב בכתיבתה לילדים. אני יודעת לצטט חלקים שלמים בעל פה מתוך "כובע קסמים", "המפוזר מכפר אז"ר" ו"דירה להשכיר".
שורות שהולכות ומתנגנות איתי: "לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו"; ופשוטים / הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב / ומותר לאהוב "; "מה יהיה בסופנו?"; "אני לוקחת יום חופש מגעגועיי"; "באת אליי את עיניי לפקוח/ וגופך לי מבט וחלון וראי".
ברחל חלפי אני מעריצה את הנועזות והסקרנות שלה, החידתיות, היכולת שלה לשלב בין עולמות של חומר ורוח, לדייק ולהיות פרועה, לאחוז בדמיון בצד הקונקרטי. האופן שבו היא משלבת הומור, כאב ופליאה הוא מופתי בעיניי. אני זוכרת שהייתי קטנה הייתי יושבת במושב האחורי של הרכב שבו נהג אבי ומביטה בבניינים רבי־קומות, מנסה להציץ דרך החלונות המוארים אל המטבח, הסלון חדרי השינה, לדמיין את קורות הבית. ואז לפגוש שיר כמו "קצר" שלה: "אני עדיין מתקשה לעכל/ שמאחורי כל חלון מואר / מסתתר סיפור חיים / לא פחות / עמוק / משלי" זה בום כזה לנפש. השיר שלה "לפסל מים" מדבר אותי ממעמקים. עצם הצירוף הבלתי אפשרי הזה "לפסל מים" הוא חתיכת עניין.
אילו שלושה ספרים ואילו שלושה חפצים היית לוקחת איתך לאי בודד?
זו שאלה קשה... נראה לי שהתשובה עשויה להשתנות בהתאם ליום או לשעה אצלי. נכון לרגע זה הייתי לוקחת איתי את "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט־אכזופרי; את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל; והשלישי אולי "מר ורטיגו" של פול אוסטר. לא יודעת בת כמה בדיוק הייתי כשהפסקתי להאמין שאני יכולה לעוף, אבל שנים ארוכות ליוותה אותי הידיעה שמכוח המחשבה אפשר להתנתק מהקרקע. הייתי משוכנעת בה. לכן כשקראתי בצבא את הספר, נדהמתי.
לגבי חפצים - אני לא אדם של חפצים כיוון שחפצים בעיניי נושאים זיכרונות, ואת הזיכרונות יש אפשרות לאפסן בחדרי הלב בלי מגבלת מקום. לצורך השאלה, הייתי רוצה לקחת איתי jukebox עצום לשמוע מוזיקה, כי אין חיים בלעדיה; את הפסנתר; ואולי מניפה שתספק לי רוח ותזכיר לי את הפלמנקו.
5. ספרי קצת עלייך כעורכת שירה
עוד הרבה לפני עבודתי כעורכת שירה ופרוזה (כן, אני גם עורכת פרוזה), אני עורכת תוכן ולשון בהוצאת ספרים של מכון מופ"ת, הוצאה שיש לה אופי חינוכי־אקדמי. אחרי שסיימתי תואר שני וכתבתי תזה חמש שנים המשכתי ישירות ללימודי תעודה בעריכת לשון. עם העבודה האחרונה שהגשתי החלו הצירים לקראת הלידה של שגב, בני הבכור. שנה הייתי איתו בבית. מאז היותו בן שנה ועד היום (הוא בן 22), אני עוסקת בעריכה. נראה לי שאני אדם של מסלולים ארוכים. העקרונות המנחים אותי בכל שנות עבודתי הם הקשבה ודיאלוג. מעבר לעולם הידע הלשוני שאני מביאה איתי, חשוב לי לדאוג שהטקסט יהיה נהיר מבחינת התוכן וזורם תחבירית בלי לפגוע בקול של המחבר או לכפות עליו את הסגנון שלי; כשמדובר בשירה - מובן שאבקש לוודא שיש ריתמוס ומצלול, שיש היגיון פנימי ואיזה מבט חדש ורענן. בעבודה הפרטית שלי, בשונה מהספרים במכון, אני יכולה לבחור אילו ספרים לקבל ואילו לדחות. חייב להיות חיבור לתוכן ולאישיות של הכותב או הכותבת. לאחר מכן אני מציעה הצעות בתוך בלון בצד הטקסט. כמעט תמיד מדובר בהצעות ולא חלילה בתיקונים כפויים. העבודה הזו מחייבת ניסיון כן, עמוק וצלול להבין ולהקשיב לכותב, וכן היא דורשת פתיחות ואינטימיות. לא בכדי אספתי בדרכי חברות טובות במהלכה.
(שיר)
אני הנר - מתוך הספר
אֲנִי הַנֵּר
שֶׁדָּלַק מֵעַל עוּגַת יוֹם הֻלַּדְתְּךָ.
לֹא חִפַּשְׂתָּ אוֹתִי. לֹא יָכֹלְתָּ לָדַעַת
שֶׁאֲנִי כְּבָר פֹּה. לֹא עָבַרְתִּי בַּדֶּלֶת
כַּמְּקֻבָּל. לֹא צִלְצַלְתִּי בַּפַּעֲמוֹן. לֹא
הֵבֵאתִי אִתִּי שׁוּם בָּלוֹן.
אֲני הַנֵּר שֶׁנָּשַׁפְתָּ אֵלָיו
מֵעַל עוּגַת יוֹם הֻלַּדְתְּךָ.
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁכִּבִּיתָ אוֹתִי
עָצַמְתָּ את עֵינֶיךָ. קַבְּלַן
בִּצּוּעַ שֶׁל מִשְׁאָלוֹת, אֵין
לְךָ צֹרֶךְ בֶּאֱמוּנוֹת טְפֵלוֹת
וּבְכָל זֹאת לְרֶגַע עָצַמְתָּ.
עָשָׁן אָפֵל. סִלְסוּלֵי גְּרָפִיטִי
בָּאֲוִיר הַסָּמוּךְ לְפִיךָ. לֹא
יוֹתֵר מֵרֶגַע עַד שֶׁאֶתְנַדֵּף,
עַד שֶׁתְּנַקֶּה אֶת קְצוֹת
אֶצְבְּעוֹתֶיךָ מִשְּׁאֵרִיּוֹת
קַצֶּפֶת, שְׁאֵרִיּוֹת
שַׁלְהֶבֶת.
שִׂים אוֹתִי בַּצַּד אוֹ הַשְׁלֵךְ
בְּהֶסֵּחַ הַדַּעַת אֶל הַפַּח.
אֲנִי נֵר קִשּׁוּט שֶׁפָּשׁוּט
הָיָה מֻנָּח. תַּחְתֹּךְ, בְּנַחַת
תַּחְתֹּךְ. כַּבֵּד אֶת אוֹרְחֶיךָ
בַּחֲתִיכוֹת. אַל תַּחְשֹׁשׁ.
שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא בּוֹעֵר.
הכתיבה ככלי ריפוי.
הכתיבה במובנים רבים בעיניי שאובה מאותו מאגר כמו המוזיקה, שהייתה חלק מחיי מאז ומתמיד. עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב הייתי משחקת עם עצמי מורה. היה לי תיק בד שאימא תפרה ולתוכו חפנתי מחברות ועטים. הייתי ממציאה רשימות שמיות, בודקת נוכחות, עורכת מבחנים בדיוניים, "כותבת" הערכות. בהמשך כתבתי יומנים, לאחר מכן מילאתי מחברות עם סיפורים, השתתפתי בוועדת עיתון, שירים שלי נתלו בספריית בית הספר. לא זוכרת ששלחתי חומרים לעיתון בתפוצה ארצית או משהו כזה. בשלב מסוים הפסקתי לכתוב, התמקדתי בנגינה והכנה לרסיטל הבגרות. בהמשך עצב הכתיבה נכנס לתרדמת מתוקף הלמידה האינטנסיבית, דרישות החיים, הקצב הדינמי, העול והאחריות שלקחתי על עצמי. האימהות שלי הייתה נוכחת מאוד וטוטלית. מעבר לעבודה במשרה חלקית, התמסרתי לגידול הילדים. גם הקריירה הצבאית והרפואית התובענית וארוכת השנים של בעלי קיבעה את היותי הישות הבלעדית כמעט בכל הקשור בצורכי הבית והילדים. לאט־לאט נשכחו חלקים ממני. כשאת קוצצת לעצמך את הכנפיים, את שוכחת שידעת לעוף.
נקודת המפנה התרחשה לפני שלוש-עשרה שנים עם יציאתנו לשנת שליחות בסן אנטוניו. שם נוצר לראשונה אי בזמן. המרחק מהבית ומסיר הלחץ הביא איתו מרחב נשימה מחודש. לא עבדתי, לא למדתי, וכשהילדים היו בבית הספר ובגן, יכולתי להתחיל להיזכר מי אני. חזרתי להקשיב למוזיקה שכל כך חסרה לי, חזרתי לקרוא, ומתוך כך גם חזרה הכתיבה, אלא שהפעם היא הייתה בתנופה בלתי ניתנת לעצירה גם אם לא הודיתי בכך. עם חזרתנו לארץ נרשמתי לפלמנקו, ומאז אני ממשיכה בעולם המרתק של הריקוד הזה. לא בכדי הוא הסתנכרן עם הכתיבה - היציאה מאזור הנוחות ומההתמקמות בבאק סטייג' של עולם העריכה לטובת הזקיפות, העמידה במרכז הבמה, היכולת לשאת את זרקוריה, הרקיעות, הבעת הרגש הבלתי מצונזרת - בכל אלה יש הצהרה: אני כאן. לא עוד מסתתרת.
אז אני לא יודעת לומר באופן גורף אם הכתיבה היא כלי ריפוי. עבורי היא קודם כול בית, חזרה לתדר פנימי שבמשך שנים כיסה עליו הרעש הלבן שבין התחנות (כמו ברדיו האנלוגי הנושן). ייאמר לזכותי שברוב תחנות חיי לפחות היוגה נשארה נוכחת, תשדורת עיקשת, הגם שקלושה, לחיבור שבין הגוף לנשימה. השירה מאפשרת לי להיות בתוך החיים ובו בזמן להביט בהם. היא ערוץ של דיבור עם העולם, אבל גם ערוץ של קבלה כי כשאני כותבת אל העולם, הוא משיב לי דרך היכולת לראות ולשמוע אותו ביתר חדות. יש פה משהו מעגלי בלי התחלה, אמצע וסוף. זו התנועה השירית. בימים שבהם אני כותבת, אני מרגישה ערה יותר, קלה יותר קשובה יותר, מחוברת אל עצמי יותר. כל החושים נפקחים. נוצרת איזו בהירות וצלילות. במובנים רבים הכתיבה עוזרת לי לעבד חוויות, להבהיר את טיבן. אבל לא בהכרח. לפעמים היא רק הבהוב המבקש קשב, לפעמים היא סתם דרישת שלום ממני לעצמי.
שני שירים
בִּנְקֻדַּת הָאֶמְצַע בֵּין הָרַקּוֹת
עָרוּץ דִּמְיוֹנִי דַּק
מַמְשִׁיךְ אֶת הַגַּבּוֹת
חַם, חָמוּר, פּוֹעֵם
אֲנָךְ לָעַיִן הַשְּׁלִישִׁית –
קַן דַּאֲגוֹתַי.
יֵשׁ הַמְּכַנִּים אוֹתוֹ
"מְשֻׁלַּשׁ הָעַצְבוּת".
בְּצֶמֶר גֶּפֶן לַח
הָיְתָה אִמִּי
מְצַנֶּנֶת אוֹתוֹ
עַד כְּלוֹת בַּהֲלוֹתַי –
עַד כָּל אַיְּלוֹת הָעֵמֶק
שָׁכְבוּ לִישֹׁן.
*
ניו יורק בשלג
בַּיְּצִיאָה מֵהַמֶּטְרוֹפּוֹלִיטָן דֶּרֶךְ הַחַלּוֹנוֹת הַגְּדוֹלִים
בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ הוּא נִגְלֶה לָנוּ. מֵהַדֶּלֶת הַמִּסְתּוֹבֶבֶת
אֲנִי בָּאָה אֵלָיו, דֶּרֶךְ הַמַּדְרֵגוֹת, אֶל מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם.
עֵינַי בּוֹרְקוֹת .לֹא יוֹדַעַת אֶת נַפְשִׁי וּמָה לַעֲשׂוֹת קֹדֶם –
לְהוֹצִיא לָשׁוֹן, לִפְתֹּחַ מִטְרִיָּה, לַעֲטוֹת כְּפָפוֹת.
בַּחוּצוֹת כְּבָר אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה. עַל הַכֹּל אֲמוּרָה הָאֲפֵלָה
לְכַסּוֹת. אֶלָּא שֶׁהַמִּדְרָכוֹת כְּמוֹ הַכְּבִישִׁים מְסָרְבִים, פּוֹעֲלִים
אַחֶרֶת עַכְשָׁו. מִתְבַּהֲרִים. פּוֹלְטִים אוֹר בּוֹהֵק. פְּתִיתֵי הַשֶּׁלֶג
כְּמוֹ מַרְאוֹת קְטַנּוֹת מְפַזְּרוֹת אֶת הָאוֹר הַמֻּחְזָר מֵהַיָּרֵחַ,
מִפָּנָסֵי הָרְחוֹב, מִשִּׁלְטֵי הַנֵּאוֹן.
וְאָז הַכֹּל מוּאָר יוֹתֵר, אִטִּי
יוֹתֵר. רַךְ. נִפְתָּח. נִסְלָח. נִכְסָף.
אֲנִי צוֹלֶלֶת לְמִטָּתִי לַחֲלוֹמוֹת עֲנָנִים, מְרֻפֶּדֶת
בְּצֶמֶר גֶּפֶן, בְּזָקָן שֶׁל סַנְטָה קְלָאוּס, בְּקֶצֶף.
רְעָשִׁים שֶׁל מְפַלֶּסֶת שֶׁלֶג מַחְרִידִים אֶת חֲלוֹמִי
הַלָּבָן, וְכָל הָרֹךְ שֶׁנֶּעֱרָם מֻדָּח בַּאֲדִישׁוּת לַשּׁוּלַיִם.
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁלֶג מַפְשִׁיר הַכְּבִישִׁים
נִפְתָּחִים לִתְנוּעָה. עֲסָקִים כָּרָגִיל.
אדוות מקורן בים כינרת, חלק ממך שייך לשם... עלי והצליחי, אדווה. שחלומותייך יהיו לבנים ושירתך צלולה, בתנופה בלתי ניתנת לעצירה ופותחת לבבות, משברת מנעולים.
