מאמר:

על הספר אסירת חופש-מיכל דורון/ צדוק עלון

 

 

אסירת חופש וגם אסירת תודה / מיכל דורון/ הוצאת עמדה

בחרתי לתת כותרת לדברים שלי: גם אסירת חופש וגם אסירת תודה.

השירים מביעים לא רק תחושה של מיכל שהיא אסירת חופש אלא שהיא גם אסירת תודה.

ואסביר:

מייד בפתיח כותבת מיכל: עֵינַי גּוֹמְעוֹת / אֶת חֲלוֹמוֹתַי / בְּדַאֲבוֹנִי וּבְתוּגָתִי / / אִישׁ לֹא יֵדַע / עַל צִפּוֹר עֲלוּמָה / לוֹחֶשֶׁת בִּי / לְמֶרְחֲבֵי הַדְּרוֹר / צְאִי.

מכאן אנו יודעים ששירי הספר יחשפו בפנינו את השיח החרישי המתקיים בנפשה של מיכל, בינה לבין עצמה, ובמילותיה – בינה לבין ציפור נפש עלומה שבתוכה, המוכרת רק לה.

והשיח הזה שבנפשה הוא על החופש.

אנחנו קשורים בשלשלאות; נולדנו כפי שאנו, כבולים בתוך גוף, בלא שניתנה לנו האפשרות לבחור אחרת. אבל אולי אנו כבולים גם בתוך נפש? אולי כשם שהגוף נכפה עלינו כך גם הנפש על המחשבות שבה נכפתה עלינו? אולי כשם שאין לנו שליטה על איך אנו נולדים כך אין לנו שליטה על מה אנו חושבים? זו שאלה מטרידה כי ממנה משתמע כי אולי אין לנו חופש כלל. 

 

והציפור שבתוכה לוחשת למיכל להתמודד עם הבעיה הזו, ולמצוא את הדרך לצאת אל החופש, לא להיכנע – לפעול ולא לקבל פסיבית את שישנו. לחיות מתוך פעולה ולא רק להיות מתוך תגובה. אפילו שב"בְּבֵית הַנֶּפֶשׁ הַנְּדוּדִים קָשִׁים" כפי שהיא אומרת בשיר "התחלה".

 

שיחת הנפש הזו על החופש היא מהותית; הדיאלוג הזה מתעתע כי יש בו עליות וירידות; פעם יש תחושת נשגבות כי אנו חשים שיש לנו חופש, ופעם יש תחושת חידלון ואנחנו רואים את עצמנו כאסירים כבולים בשלשלאות. וכל השיח הזה מתרחש כשברקע ספקנות והכרה בסופיות ובשרירותיות המאפיינות את חיינו; נגזר עלינו כנראה להיות גם במצב של נשגבות וגם במצב של שבר. והקוטביות הזו היא איומה, כי היא בתוך הנפש גם בו-זמנית.

הנה בשיר "שבור ונשגב":

הַלַּיְלָה הָאָרֹךְ בַּשָּׁנָה / הוּא הָאָרֹךְ בַּתְּהוֹם. / יָדַעְתִּי קֹר ושֶׁבֶר / וְרַעַד וטוֹב 

וּמָתַי הַכֹּל יָשׁוּב לִהְיוֹת / פָּשׁוּט ונִשְׂגָּב / וְשָׁבוּר בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵמוּת / הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת, / צְלוּלָה ויָפָה עַד כְּאֵב.  

ובשיר "רשת אדומה" מספרת לנו מיכל על אל האור ואל החושך – האור והחושך מצויים יחדיו בנשמתנו וצריך להקשיב לשניהם:

רשת אדומה

תָּפַרְתִּי לִי רֶשֶׁת אֲדֻמָּה / מְחֹרֶרֶת וגַם גְּמִישָׁה / וְהִיא כְּשִׁרְיוֹן לִי ואֲחִיזָה בָּאֲדָמָה / בַּיָּמִים הַקָּשִׁים. / / אַתְּ זְקוּקָה לְמַלְבּוּשׁ שֶׁל הֲגָנָה / אָמְרוּ לִי בְּמֶלְתַּחַת הַשִּׁרְיוֹנוֹת / לָךְ נִדְרָשׁ שִׁרְיוֹן מִבַּרְזֶל וּמִפְּלָדָה / אַךְ גָּמִישׁ כְּמוֹ פְּלַסְטֵלִינָה מְקֻשָּׁט בְּתַחֲרָה גַּם כְּשֶׁהַזִּכְרוֹנוֹת צָפִים. / כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לְהַקְשִׁיב לְקוֹלָם / שֶׁל אֵל הָאוֹר וְאֵל הַחֹשֶׁךְ

 

אלו הם הרהורים אינטימיים אודות הנשגבות והחידלון, אודות תחושת הנשגבות המכילה בתוכה גם את תחושת החידלון. זה החופש שבתוך העבדות והעבדות שבתוך חופש. אל האור ואל החושך – שניהם מצויים בנו אינהרנטית.

 

אבל, וכאן אני חושב מביעה מיכל תובנה נפשית מעצימה:

דווקא האינטימיות הזו, דווקא השיח האינטימי הזה עצמו בדבר המוגבלות אליה נקלענו בגוף ובנפש, דווקא בכך יש להוביל לתחושה בראשיתית של חירות הפנימית. מיכל מגלה כי עצם ההתחברות שלה לשיח הנפשי הזה המתנהל חרישית בתוכה אודות החופש, הוא כשלעצמו – השיח הזה –  מהווה ביטוי לחירות אמיתית. ויותר מכך – תחושת חירות פנימית זו היא ביטוי לשעת חסד כי היא מתרחשת כשאדם נמצא חרישית עם עצמו, היא זו המובילה ליצירה אישית – לפואטיקה.

 

 

החופש המתגלה הוא החירות במסגרת האי-חירות שנכפתה עלינו, והוא באה ליד ביטוי בכך שהפעולה האישית שלנו באה מתוכנו, בשיח האינטימי שבנפשנו, והיא איננה בבחינת תגובה הנכפית עלינו על ידי אחר, כולו בנו.

 

תחושת החירות שעליה מדברת כאן מיכל היא אחרת; אומנם ההיגיון אומר לנו שחופש משמעותו בחירה מתוך רצון באפשרות אחת מבין רבות; אבל אולי לא כך הדבר – כי יכול להיות שבאופן סמוי מישהו או משהו מכריח אותנו לבחור בזאת ולא בזאת, ומכאן שלא ניתן לכנות זאת חופש. ומיכל מדברת על תחושת חירות שיסודה אינו בתחושת היכולת שלנו לבחור אלא בשיח האינטימי שלנו עם עצמנו, שמתנהל בינינו לבין ציפור הנפש שבתוכנו ללא הפרעה חיצונית מזולת.

 

על רקע זה לדעתי יש להבין את שמו האוקסימורוני של הספר – מיכל היא אסירה, אבל לא במובן שהיא נכפית לפעולה על ידי אחרים, אלא במובן זה שהיא נכפית לפעולה מתוך עצמה, מתוך חירות פנימית, מתוך השיח האינטימי שבנפשה. היא כביכול אסירה של עצמה – של גופה ושל נפשה, אבל היא איננה אסירה של זולת השולל ממנה את חירותה. וטוב לה להיות אסורה במה שבתוכה, בידיעותיה, כי זו משמעות המונח 'חופש', כי  חופשי הוא מי שכבול בתוך ידיעותיו. בתוך האינטימיות של עצמו.

מיכל היא אסירת חופש, היא משועבדת לחופש – לא לזולת ולא לנסיבות, אלא למה שבנפשה, לאינטימיות ולשיח, והיא חופשייה ויש לה ביטחון שזו אינה הונאה עצמית, היא בטוחה באותנטיות של התחושה שנבעה ממנה ולא ניטעה שם על ידי זולת; אדם חש מתי התחושה היא שלו ומתי היא סוג של זיוף.

 

וזה מחזיר אותנו לשיח הנפשי שלה עם הציפור העלומה שבנפשה. זו שיחה המניבה תחושה של חירות פנימית ויצירה אישית.

ולכן במובן הזה אפשר לומר כי מיכל היא לא רק 'אסירת חופש' אלא היא אף אסירת תודה; היא אסירת תודה לידיעות הפנימיות שבתוכה, לשיח הפנימי שבתוכה על החופש, שיח שמניב תחושה של חירות פנימית ויצירה אישית.

 

אני חושב ששורות אלה משירה "לאושר יש סוף" שמעיד על מפוכחות והתייצבות ללא מורא אל מול פני המציאות הסופית מבטאות היטב את העניין: אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת / דַּקָּה דּוּמִיָּה / לְזֵכֶר אוֹתֶנְטִיּוּת / הַתְּחוּשָׁה / דַּקָּה / מְזֻכֶּכֶת / וּשְׁקֵטָה / עִם נַפְשִׁי כְּמוֹ כְּפָפָה, רַכָּה, / אוֹ אָז חֵרוּתִי תִּהְיֶה מְלֵאָה.

זה שיר שמראה שהחירות היא ההיות עם עצמך, עם ציפור נפשך, באינטימיות, בשלמות, בהשתוות ובדומייה.