על הסרט יסטרדיי / בנימין אלקובי
הסרט 'יסטרדיי' מאת הבימאי דני בוייל, התסריטאי ריצ'רד קרטיס, משנת 2019, מתאר לדעתי שאלה על-גבול הפילוסופיה, מה קורה בעולם שבו לא היו קיימים או נזכרים נכסי צאן ברזל שבתרבות, כיצד היה נראה עולם שכזה, האם היו צריכים 'להמציא' בו מחדש את אותם הנכסים, מתוך הנחה שעולם אנושי, כל עולם שכזה, בכל זמן שהוא, איננו יכול להתקיים ללא שיהיו בו תנ''ך, שקספיר, באך, מוצארט, בטהובן, קפקא, ביטלס –
או שמא נניח, כי כל עולם אנושי, באשר הוא, יכול להתקיים, 'להמציא את עצמו מחדש' מבחינה תרבותית, אף-אם, במקרה תאורטי, לא היו בו בנמצא, או שמא היו נשכחים ויורדים לתהום הנשייה אותם הנכסים הנזכרים ו/או אחרים, ואף אפשר, כי עולם שכזה איננו 'פחות טוב' מעולם אחר, שכל הנכסים התרבותיים הנזכרים ממשיכים להתקיים בו ? !
שאלה למחשבה. ובכן בסרט הקומי-רומנטי שגיבורו הראשי הינו ג'ק מאליק (מגולם בידי השחקן האנגלי ממוצא הודי הימאש פאטאל), מתרחשת בתחילתו לפתע תקלת חשמל אוניברסלית, שגורמת לקריסת מערכות ממוחשבת ואחרת, ואנשים נופלים ומועדים ומאבדים לרגע את הכרתם, וכאשר שבה אליהם הכרתם, מתברר, שחלקים שלמים מן ההכרה והתודעה האנושית פשוט אבדו כאילו לא היו מעולם, וכך, בין היתר, אבד באופן טוטלי הזיכרון הכללי באשר ליצירתם של הלהקה המיתולוגית 'הביטלס'.
כולם, מלבד אחד : ג'ק מאליק, שבמקצועו הוא גם מוסיקאי, נגן וזמר לעת מצוא, אשר הוא משום מה היחיד שזוכר בתודעתו את שירי הביטלס. כאשר הוא באקראי משמיע לקהל מאזינים את שירי הלהקה האלמותית, הם נענים לו, כי זה נשמע יפה מאוד, אך שומעים זאת לראשונה בחייהם.
במקביל לעלילה המתוארת, מתוארת גם מערכת יחסיו הרומנטיים של ג'ק מאליק עם בחורה ; מערכת היודעת במהלך הסרט עליות ומורדות, התלבטויות קשות שבין הגיבור לבין עצמו, בינו ובין אהובתו בתוך תהליך גיבוש הזהות העצמית והזוגית ; צד זה של הסרט, אודה על האמת, פחות מעניין ופחות מחדש, בין היתר מכיוון שלא תמיד ברורה לצופה הסיבה וההצדקה לחיבוטי הנפש האינסופיים של הגיבור ואהובתו הצעירה.
אך כאמור העלילה המקבילה, ובעצם המרכזית, היא שיכחת העולם את הביטלס, וכיצד גיבורנו רוכב על גל אי-הידיעה הזו, כדי להחיות את הזיכרון ולנכס אותו לעצמו, וכך לצבור לו כסף ותהילה עולמית.
בשלב מסוים מאליק, בנוסף לייסוריו העצמיים כפי שתוארו לעיל, גם מתחבט מצפונית ואף מביע חשש, שמא מי בעולם יגלה את התרמית שלו.
ציינתי שזהו גם סרט קומי. שיא הקומיות מגיע לטעמי, כאשר מאליק נבחן על-ידי צוות אנשי מקצוע ואולפן, והמעצב מביע את דעתו הקטלנית לגבי 'יצירתו' של מאליק, באשר לתקליט 'מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר', שהוא שם ארוך מדי מבחינה מסחרית. ולגבי 'האלבום הלבן הכפול', טענתו היא שהעטיפה לבנה מדי, ולא היה מזיק, אם היו שופכים עליה קצת צבע אחר. ובאשר לאלבום 'דרך אבי', הרעיון של צילום הכניסה לרחוב, בצד מעבר החצייה, הוא רעיון יצירתי יפה, אך השאלה היא, מדוע צילמו את הרחוב מהצד של 'אין כניסה' ...
הסצנה הקומית המעולה הזו המחישה לי את התובנה, כי בעיני הדורות הצעירים אין 'פרות קדושות', וגם הביטלס, עם כל הכבוד וההערכה כלפיהם, נתונים אף-הם לביקורת ושיפוט אסתטי לגבי צדדים מסוימים ביצירתם.
נקודת חולשה שגיליתי בסרט, מבחינת שלא היה כאן 'סוף מעשה במחשבה תחילה', כפי שאני תמיד דוגל, היא במפגש שנעשה אי שם לקראת סוף הסרט בין ג'ון מאליק ובין ג'ון לנון, שכביכול עדיין חי באיזה חוף ים מבודד בבריטניה. מאליק נוסע עד אליו, הם מתוודעים ומשוחחים ביניהם, ומאליק הצעיר והמעריץ מקבל אי אלו תובנות לחיים מלנון המבוגר ; תובנות שעוזרות למאליק לייצב את אישיותו ולהשלים עם עצמו ועם בת זוגו.
טענתי כאן היא מדוע לנון, שע''פ התסריט עודנו חי, איננו נוקף אצבע להזים את מעשהו של מאליק כלפי עם ועולם, ולהצהיר שיצירת הביטלס מעולם לא הייתה של מאליק, כי אם שלו, ושל פול מקרטני ? !
אך כנראה הבימאי והתסריטאי חשבו בנידון אחרת ממני ...
המבקרת מעיין גוטנמכר, ברשימה שלה ב'מאקו', מ-7.7.2019, העבירה ביקורת כנגד הסרט בטענה, כי זהו סרט שעשוי להצחיק, אך בסופו-של-דבר זהו סרט מבוזבז.
לדעתי, גוטנמכר לא ירדה לעומק הרעיון והדיון הפילוסופי הטמון בסרט, לאמור, כפי שתיארתי בפתיחה, האם ייתכן עולם ללא היצירות האמנותיות הגדולות כפי שקיימות וידועות לנו. והרי זהו בעצם לב הסרט. (C )
