על ההצגה עיבראקית בתאטרון יפו /יעקב שבת
בחלל האולם הקטן של תיאטרון יפו עלו והדהדו צלילי הקמנג'ה, כמו רוח מדברית הבאה ממישורי אין סוף ונושאת עימה פיסות זכרונות קטועים.
לתוך האולם הרווי בצלילי געגועים נמזגו לאט לאט קולות קטנים, אמא ובת מעלות זכרונות, מספרות סיפור חיים.
הערבית יהודית העיראקית השמיעה קולה, סוחפת את הקהל לתוך זכרונות מבית אמא, האמא הפרטית של כל אחד ואחת מהם.
זכר צליל שקשוק מכונת התפירה השחורה של זינגר, המונעת בכוח הרגליים, כי הרי חשמל לא היה, עלה מן הסיפור, צליל שמוכר לכה רבים מאתנו, צליל עמלה של האם הנאבקת להביא פרנסה לילדיה.
וצלילי הקמנג'ה הנוגים אף הם היו חלק מהסיפור, פעמים נדמה היה שהצלילים הפכו למילים, למילים חודרות למעמקי הלב וללא שום צורך בתיווך של השכל המפענח.
אי אפשר לקרוא לאירוע הזה פשוט "הצגה", לא הייתה הצגה, היו סיפורים אישיים מוכרים כל כך, סיפורים שלכאורה הוקראו ממחברת ולמעשה בקעו מנפשות הדוברים.
ואי אפשר לקרוא לשורות האלו "ביקורת", כי הן לא, זהו סיפורו של קהל קשוב ששומע את המילים המגיעות מהבמה, ומקשיב לנפשו שלו פנימה.
רגשות הזרות והעלבון, ההכרה בערך העצמי הפוגשת זלזול מתנשא, יהירותו של מי שנראה כבעל הכוח מול מי שנראה חלש ממנו, כמה זה מוכר, כמה זה חלק מהצלקות שאנו נושאים.
והאהבה, והחום המשפחתי, והדבקות של איש באחיו, של קהילה שיודעת את ערכה, וכל פרט ופרט עושה את דרכו למעלה, בנתיב שלו.
מה יש בה בחוויית העליה והקליטה שהופך אותה לסיפור אישי כל כך קשה ולסיפור חברתי כל כך מחזק? אביא כאן פסוקים אחדים מספר בראשית:
כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. לב,כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. לב,כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. לב,כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. לב,כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל.
זה סיפור המאבק שבו קבל יעקב אבינו את שמו החדש "ישראל". זה אולי גם סיפור המאבק של ימנו, שבו מקבל האיש הבא מארצות ניכר, מכל אחת מארצות הניכר, את התואר "ישראלי".
עולי עיראק, מרוקו ותימן, ומשפחות ניצולי השואה ועולי ברית המועצות לשעבר חוו אף הם את הזלזול והרמיסה. הזרות והעלבון, המחסור והעוני.
דור ההורים העולה נאבק עם המלאך כדי להעניק לנו את ההכרה באיתנות ובכוח, את הזהות החדשה של "ישראלים" שגדלנו לתוכה באופן טבעי, לממש את חלום ה"דקטורה" של הילדה, בעוד זרותם שלהם נשארה טבועה בהם לתמיד. בדרכם שלהם הם לחמו כאריות, עד שעלה השחר שאנו באנו לתוכו וירשנו את הכוח ושינוי השם שמאבקם הבטיח לנו.
ההצגה נסתיימה, והקהל לא יכול היה לקום וללכת, באופן טבעי הוצבו הכיסאות בקדמת הבמה ושיחה קולחת נעורה בין השחקנים והקהל, אשר לשעה קלה היו משפחה אחת, חולקים זכרונות משותפים שנעורים בצליל קמנג'ה אחד, במשפט ולפעמים במילה עיראקית עסיסית אחת.
זמירה ה"דקטורה", הכותבת והשחקנית, נשאלה מה הייתה אמא שלה מרגישה אם הייתה רואה את "שמלת המעטפת" שלה על הדמות שמשחקת אותה על הבמה, באותו רגע כל אחד בקהל שאל את עצמו מה הייתה אמא שלי מרגישה אם הייתה יושבת פה וצופה בסיפור חייה?
אני חושב שדור ההורים שלנו היה מרגיש גאווה עצומה, חשים ברגע אחד את עצמת האיתנות שהטמיע בנו המאבק שלהם, וחשים לרגע את עצמת האהבה והכבוד שאנו רוחשים להם.
יעקב שבת
