על ספר השירה יוצא מהמגירה-דורון דאון /ראובן שבת
״יוצא מהמגירה״ בהוצאת דרך הדיו, 2026 נתניה
ספר מעט על עצמך ומדוע בעצם אתה כותב שירה
אני אמן רב-תחומי — מעצב שיער, מאפר, מוזיקאי ששר ומלחין את שיריו. הזיקה שלי למילים החלה בשירה פזמונאית, אך עם השנים, דרך לימוד, סדנאות ובשלות אישית היא התפתחה וה והזדככה לשירה.
עבורי, השירה אינה ניסיון לייפות את המציאות, אלא כלי לדיוק שלה. היא נובעת מבערה פנימית ומבקשת לגעת במקומות המורכבים והפגיעים ביותר של החוויה האנושית. יש בה כוח לתת שם למה שנותר לעיתים ללא מילים, ולהציע נחמה או משמעות בתוך האי-שקט של החיים.
מה מייחד בעיניך את הספר הזה ומדוע
הייחוד של "יוצא מהמגירה" טמון בנכונות שלו להיות חשוף ונטול פילטרים. הוא אינו מנסה להתייפייף, אלא מציע מפגש ישיר ומזוקק עם האמת. הטקסטים בספר עברו כרסום, שיוף והבשלה ארוכה עד שהיו מוכנים למפגש חשוף עם הקורא, ללא מסכות. ההשפעות מעולמות הבמה והמוזיקה פוגשות כאן כתיבה נקיָה ומדויקת, שמשילה מעליה עודפים כדי להגיע לגרעין הרגשי. השירה בספר אינה מקשטת את המציאות אלא מציבה מולה מראה — מציעה לקורא דיאלוג בגובה העיניים עם אומנות שלא מחפשת להישמע מתוחכמת, אלא להיות אמת.
מי הם שלושת המשוררים/ות הכי מוערכים בעיניך ומדוע
שלושת המשוררים שמעצבים את תפיסת עולמי השירית מייצגים עבורי שילוב בין עוצמה, זיקוק ואנושיות — איכויות שמהוות עבורי מצפן ומקור השראה פתוח.
יונה וולך מעוררת בי השראה בזכות התעוזה והבוטות החשופה. הבוטות שלה אינה גימיק, אלא אזמל מנתחים שמפרק מוסכמות ושפה כדי להגיע אל הליבה החיה של הרגש. ממנה למדתי את החשיבות של אומץ לב אמנותי — לא לפחד מהאמת החשופה ולגעת בבשר החי של החוויה ללא עכבות.
אווה קילפי היא מופת של זיקוק ודיוק שירי. בשירה מינימליסטית, נטולת התייפיפות אך עמוסה בחמלה, היא מצליחה ללכוד רגעים חולפים ולהפוך אותם לפילוסופיה קיומית. ממנה שמחתי לאמץ את השאיפה לשפה נקייה מעודפים — כזו שאומרת את הדברים המורכבים ביותר במילים פשוטות וישירות.
יהודה עמיחי מדבר אליי ביכולת לתרגם את החולין לקודש. הוא לקח את שפת הרחוב, הזיכרון והיומיום והפך אותם לדימויים עזים בגובה העיניים. עמיחי מראה איך כותבים חוכמה עמוקה בנגישות שנוגעת ישר בלב, בלי להשתעבד ליומרה פומפוזית.
בכתיבה שלי אני משתדל להתכתב עם העולמות הללו: לשאוף לנועזות ולכנות של וולך, לזיקוק המינימליסטי של קילפי, ולפשטות האנושית של עמיחי.
אם היית נקלע לבקתה מבודדת בהרים לחצי שנה איזה שלושה ספרים היית לוקח איתך ומדוע
משחר ילדותי קראתי עשרות רומנים מופלאים, כך שהבחירה בשלושה ספרים בלבד אינה פשוטה. ובכל זאת, יש שלושה שילוו אותי לכל מקום:
הצמה / לטיסיה קולומבני
ספר על כוח רצון, חמלה וחיבור אנושי שחוצה יבשות. הסיפור שוזר את חייהן של שלוש נשים שונות בהודו, באיטליה ובקנדה — שכל אחת מהן נלחמת בדרכה על חירותה וזהותה. השזירה המדויקת ביניהן מראה איך גורלות אנושיים קשורים זה בזה גם בלי להיפגש פיזית, ומציעה נחמה עמוקה.
החטא ועונשו / פיודור דוסטויבסקי
יצירת מופת על-זמנית שמבצעת צלילה פסיכולוגית ופילוסופית עמוקה אל נבכי נשמת האדם. היכולת של דוסטויבסקי לבחון את שאלות המוסר, המצפון, הסבל והגאולה היא שיעור מרתק במורכבות של נפש האדם ובאי-השקט שמניע אותה.
מלאך או שטן / שרה אנג'ל
ספר שמביא איתו דרמה ייצרית וצלילה אל המקומות הסוערים של הנפש. הוא בוחן את הגבול המתעתע שבין טוב לרע, נאמנות לבגידה, ואור לחושך — בכתיבה סוחפת שלא חוששת לגעת בקצוות של החוויה האנושית.
השילוב בין החמלה האנושית של "הצמה", העומק הפסיכולוגי של דוסטויבסקי והסערה של "מלאך או שטן" מציע עבורי איזון שלם בין רגש, מחשבה ונחמה.
