סיפור:
פרש בשחקים /אמברוז בירס
מאנגלית אבי גולדברג
הסיפור מתרחש בתחילתה של מלחמת האזרחים האמריקאית. קארטר דרוס חייל צעיר בן למשפחה מיוחסת מווירג'יניה בוחר להילחם בשורות צבא האיחוד [צבא הצפון] נגד צבא הקונפדרציה [צבא הדרום]. הסיפור התפרסם לראשונה 1889
The San Francisco Examiner
קרב פיליפי בווירג'יניה היה הקרב המתוכנן והמוצלח הראשון של צבא האיחוד
בשנת 1861 בציור קולונל לנדר על סוס
I
בשעת אחר צהריים שטופת שמש בסתיו של שנת 1861 היה חייל צעיר שרוע בסבך שיחי ער עצל , לצד דרך בווירג'יניה המערבית. הוא שכב שם שרוע על בטנו, רגליו מורמות נתמכות באצבעות רגליו, ראשו נשען על זרוע השמאל. ידו הימנית מושטת לפנים אחזה ברפיון ברובה. אם לא הייתה התנוחה המעט שיטתית של גפיו והריטוט הקצבי הקלוש של אשפת הכדורים החגורה למותניו, היה נחשב כמת. הוא נרדם בעת משמרתו אם היה נתפס בקלקלתו , ממילא היה מת זמן קצר לאחר מכן. הוצאה להורג היה עונש צודק וחוקי על פשעו.
מסתור עלי הדפנה בו שכב 'הפושע' היה בעיקול הדרך, שאחריה עלתה בתלילות צפונה, ומשם המשיכה עד לנקודה בה פנתה חדות מערבה, והמשיכה לאורך הפסגה מרחק קצר של כמה עשרות מטרים. משם היא פנתה שוב דרומה והמשיכה מטה, מזגזגת דרך היער. בצומת של העיקול השני היה סלע גדול ושטוח, בולט צפונה, המשקיף על פני הגיא העמוק.
הסלע השתרע כבמה על צוק גבוה . אבן אם נפלה מקצה הסלע אל הגיא הייתה חוצה מרחק של אלף רגל עד שתפגע בצמרות האורנים שמתחתיה. עיקול הדרך בו שכב החייל השתרע על שלוחה נוספת של אותו צוק שמולו. אילו היה ער, היה רואה לא רק את הזרוע הקצרה של הדרך והסלע הבולט, אלא את כל מבנה הצוק שמתחתיו, כנראה שזה היה גורם לו לסחרחורת . הנוף היה מיוער בכל מקום פרט לתחתית הגיא בצפון, שם השתרעה חלקת מרעה טבעי קטנה שדרכה זרם נחל שכמעט לא נראה מקצה העמק. השטח הפתוח הזה נראה ממרחקים בקושי גדול יותר מנוף של חצר הניבט משערה, אבל למעשה השתרע על פני כמה דונמים. הצבע הירוק של חלקת המרעה בלט בחיותו יותר מזה שביער שסביבה. מעבר לו התנשא רכס צוקים ענקיים הדומים לאלו שעליהם אמורים אנו לטפס כשסוקרים נוף פראי. דרך הצוקים העפיל שביל איכשהו לפסגה. המתווה של העמק, אכן, היה כזה שמנקודת התצפית הזו נראה מוקף לחלוטין, וניתן היה לתהות כיצד התפתלה הדרך ומצאה מעבר והגיעה עדיו, ומהיכן זרמו מי הנחל שחצו את כר המרעה וזרמו הלאה בעמק , אלף רגל מתחת לרכס.
אין פני קרקע פראית קשה עד כדי כך שהאדם אינו מתגבר עליה והופך אותה לזירת מלחמה. מוסתרים ביער במורד מלכודת העכברים שהציבו חיילי האיחוד לצבא הקונפדרציה, רבצו מוסווים כחצי מאה חיילים ששלטו בכניסות לעמק ויכולים היו להרעיב צבא שיילכד בו ולהביאו לכניעה. עתה התמקמו בעמק חמישה גדודי רגלים של הצבא האיחוד. הם צעדו כל היום והלילה הקודם ועכשיו נחו. עם רדת החשכה הם ייצאו שוב לדרך, יטפסו למקום שבו מתנמנם עתה הזקיף הבוגדני, ואם יצליחו לרדת במדרון השני של הרכס, יפתיעו את מחנה האויב בסביבות אמצע הלילה. תקוותם הייתה להפתיע אותו, כי הדרך לנסיגה משם תהיה מסוכנת במקרה של כישלון. כישלון בוודאי עלול להיגרם כתוצאה מתאונה או בשל ערנות של זקיפי האויב.
II
השומר הרדום בסבך שיחי הער העצל – תחת עלי הדפנה, היה צעיר בן ווירג'יניה בשם קרטר דרוס. הוא היה בן למשפחה אמידה, בן יחיד, והיה מורגל לנוחות, לחיי תרבות ומותרות עד כמה שעושר וטעם טוב יכולים היו להעניק לתושבי האזור ההררי של מערב וירג'יניה. ביתו שכן מספר מיילים בודדים מהמארב בו שכב כעת.
בוקר אחד הוא קם משולחן ארוחת הבוקר והצהיר בשקט אך ברצינות: "אבא, גדוד של צבא האיחוד הגיע לגרפטון. אני מתכוון להצטרף אליו."
האב הרים את ראשו המרשים ברעמת שיער הארי שלו, הביט בבנו רגע בשקט ואמר "וירג'יניה, מולדתך, ובעיני אתה בוגד בה, יהא אשר יהא , קיים את צו מצפונך ,פעל על פי חובתך. מעתה אצטרך להסתדר בלעדיך. אם שנינו נשרוד ונזכה לחיות עד סוף המלחמה, נדבר עוד על הנושא. אמך חולה מצבה קשה, במקרה הטוב, כך אמר הרופא, היא תהיה עמנו עוד שבועות מספר. אבל זמנך יקר עדיף שלא נטרוד מנוחתה, צא לדרכך. "
אז קרטר דרוס, קד קידה לאביו, שהחזיר לו בהצדעה, מחווה של כבוד שהסתירה לב אב שבור על בנו שעזב את בית ילדותו להתגייס לצבא.
בפעלו במצפון, באומץ, מסירות צבר החייל הצעיר את הערכת חבריו ומפקדיו לגדוד, מה שהוביל לבחירתו למשימה המסוכנת במארב שבקצה הגזרה. ובכל זאת, העייפות הכריעה אותו על אף נחישותו והוא נרדם. ההיה זה מלאך טוב או רע בחלומו שחילץ אותו משנתו\ ממצב של חייל שסרח, מי ידע? ללא תנועה, בלי קול, בשקט העמוק ובעייפות של אחר הצהריים המאוחרים, נגעה בו אצבע של שליח הגורל הבלתי נראה, אצבע בלתי נתפסת בתודעה, לחשה רק לאוזני רוחו, מילת מסתורין ליקיצת הישן ששפת אדם מעולם לא ביטאה, ואף זיכרון אנושי מעולם לא זכר.
הוא הרים בשקט את מצחו שנח על זרועו והביט בין ענפי הדפנה המסווה אותו. הוא לפת באופן אינסטינקטיבי את כף ידו הימנית סביב גוף הרובה וחש למראה שהתגלה בפניו פרץ של התלהבות אמנותית עזה. על במת סלע ענק, במרומי הצוק, ניצב דומם פסל של פרש בעל ארשת מכובדת על אוכף סוס אציל . דמות הפרש שישבה על דמות הסוס, זקופה ומתוחה כשל איש צבא , אך בעלת רוגע של אל יווני שדמותו נחצבה בשיש הרומז על מגבלת התנועה שלו. המדים האפורים של הפרש התאימו לרקע השמים שמעל רכס ההרים עליו ניצב. צבעם של אביזרי המתכת של החגור והאדרת שעל גב הסוס התרככו אט אט בצל היורד עליהם. עורו של הסוס היה חלק, נקי מסימנים כלשהם. לוע הקנה של רובה הקרבין שנראה קצר ממידותיו נוגע בחרטום האוכף, דרוך בימין הפרש ושמאלו, אוחזת ברסן הסוס, מוסתרת מעין הצופה. בצללית הפסל אל מול השמים, הייתה צדודיתו של הסוס חרותה בחדות של קמע; הוא הביט על מרומי השמים , אל הצוקים המתנשאים מעבר להם . פני הרוכב, מעט מופנות הצידה, אפשרו רק קו מתאר רחוק של פנים, רק רקה וזָקָן; הוא הביט למטה אל תחתית העמק. מוגדל על ידי התנשאותו מול השמיים ועל ידי תחושת החייל המאדירה את כוחו של האויב הקרוב אליו, הצמד, סוס ורכבו, נראו בגודל אפי, עצום במידותיו.
לרגע חש דרוס תחושה מוזרה, חצי מוגדרת, כאילו נרדם והתעורר רק בסוף המלחמה, ונעץ עיניו ביצירת אמנות אצילית שהוקמה על הגבעה כדי להנציח מעשי עבר הרואי, שלו עצמו לא היה חלק נעלה בהם. התחושה נעלמה בשל תזוזה קלה, הסוס, מבלי להזיז את רגליו, משך מעט את גופו אחורה מקצה הצוק, האיש ישב ללא זיע. ער לחלוטין דרוך ומודע למצב, הצמיד דרוס את כת הרובה על לחיו תוך שהוא דוחף בזהירות את הקנה קדימה דרך הענפים, כיוון את הקנה עינו נעוצה בכוונת אל עבר חזהו של הרוכב. משיכה אחת של ההדק והכל היה מסתיים מבחינתו של קרטר דרוס. באותו רגע הפנה הפרש את ראשו והביט לכיוון אויבו החבוי - נראה כאילו הוא מביט בפניו ממש, בעיניו, בליבו האמיץ והחומל.
האם כה נורא להרוג אויב ממארב בזמן מלחמה - אויב שחשף סוד חיוני לביטחונו של החייל שמולו ושל חבריו - אויב שפענח סוד חיוני חשוב שיכול לפגוע בצבאו ולסכן חיי החיילים? קרטר דרוס החוויר, רעד אחז באברי גופו , הוא ראה את דמויות הפסל שלפניו כדמויות שחורות, עולות, נופלות, נעות בחוסר יציבות בקשתות מעגליות בשמיים לוהטים. ידו נשמטה מנשקו, ראשו צנח מטה באיטיות עד שפניו נחו על העלים שעליהם שכב. הג'נטלמן האמיץ והחייל הקשוח הזה כמעט התעלף מעוצמת הרגש.
לא עבר זמן רב והוא התנער, הרים את ראשו מהאדמה, ידיו חזרו יציבות למקומן על הרובה, אצבעו חיפשה את ההדק; דעתו, ליבו ועיניו היו צלולים, מצפונו ותבונתו היו שלמים. הוא לא יכול היה לקוות ללכוד את האויב הזה. ירייה שתחמיץ רק תשלח אותו בדהירה למחנהו עם הסוד שחשף, עם הבשורה הגורלית שלו. חובתו של החייל הייתה ברורה: יש לירות למוות באיש ממארב - ללא אזהרה, ללא רגע של הכנה רוחנית, אפילו ללא תפילה, יש לשלוח אותו לגורלו . אבל לא – אולי יש תקווה; ייתכן שהוא, הפרש, לא גילה דבר - אולי הוא רק ניצב שם מתפעל משגב הנוף? אם יורשה לו, הוא יוכל להסתובב ולרכוב בחוסר זהירות לכיוון שממנו הגיע. בוודאי ניתן יהיה לשפוט ברגע נסיגתו אם הוא יודע, אם הוא חשף את המארב, בו שכב דרוס .
ייתכן בהחלט שהייתה זו תשומת ליבו הקפדנית שהביאה את דרוס להפנות את מבטו ולהביט אל מעמקי האוויר השקוף כלפי מטה, כאילו מפני השטח בו שכב אל קרקעית ים. הוא ראה על פני האחו הירוק שיירה זוחלת מתפתלת של דמויות גברים וסוסים - מפקד טיפש כלשהו הרשה לחייליו להשקות את בהמותיהם לאור היום בשטח פתוח, גלוי לעין מתריסר פסגות! דרוס הסיר את עיניו מהעמק ונעץ אותן שוב בפרש וסוסו שנצבו כמו ברום השמיים על קצה הצוק, ושוב דרך כוונות רובהו. אך הפעם כיוון אל הסוס. בזיכרונו, כאילו היה זה צו אלוהי, הדהדו דברי אביו עם פרידתם: "יהא אשר יהא , קיים את צו מצפונך ,פעל על פי חובתך." הוא היה רגוע עכשיו. שיניו היו מהודקות היטב ולא נקשו; עצביו היו שלווים כשל תינוק ישן - אף רעד לא השפיע על שריר בגופו; נשימתו, עד שהושעתה בפעולת הכיוון, הייתה סדירה ואיטית. החובה ניצחה; הרוח אמרה לגוף: "הרגע, היה דומם." הוא ירה.
III
קצין מצבא האיחוד, אשר יצר הרפתקנות או חיפוש אחר עקבות האויב, התרחק מהמחנה החבוי בעמק, ושוטט ללא מטרה בדרך המוליכה אל הקצה התחתון של האחו הקטן שלמרגלות הצוק. תוך כדי הליכה שקל בינו לבינו מה תועלת יביא המשך סיורו זה . במרחק שנראה לו כרבע מייל לפניו, אך ככל הנראה במרחק קצר של זריקת אבן, התנשאו מקצה יער האורנים, פני הסלע האנכיים, העצומים, לגובה כה רב מעליו, עד שסחררו את ראשו כשהביט למעלה, למקום שבו פסגתו פרצה ושיסעה בקו חד ומחוספס את תכול השמיים. היה זה סלע נקי ואנכי שהזדקר על רקע שמיים כחולים שהשתרע עד לאמצע הדרך במורד, ומרחוק גבעות תכלכלות תואמות את גווני צמרות העצים שלמרגלותיהן. כשהרים את עיניו אל המרומים המסחררים של פסגת הסלע , ראה הקצין מחזה מדהים – רוכב על סוס דוהר, חוצה את חלל האוויר למורד העמק .
הרוכב ישב גוו זקוף , בסגנון צבאי, ישיבתו באוכף יציבה ואחיזתו ברסן חזקה כדי למנוע מהסוס שלו לצלול בהתלהבות לתהום. שערו הארוך התנופף מראשו והלאה, כאדרת ברוח סערה. ידיו היו מוסתרות ברעמת הסוס שכיסתה אותן כענן. גופו של בעל החיים היה מתוח כאילו כל פסיעת פרסה פגעה באדמה אך למעשה היו תנועותיה של הבהמה פרץ פראי בחלל האוויר, וכשהקצין הביט, הן נבלמו בתנוחה של דהירה כשטלפי הסוס נשלחות קדימה בזווית חדה כאילו לקראת נחיתה מקפיצה. אבל הסוס ורוכבו עופפו!
מלא פליאה ואימה לחזיון של פרש בשחקים - תוך שהוא חש או מדמיין כי יד נעלמה בחרה בו לתעד אפוקליפסה חדשה כלשהי, כרע הקצין מעוצם רגשותיו; רגליו רעדו והוא התמוטט . כמעט באותו הרגע שמע רעש של התרסקות ביער - קול שנשמע באחת ולא הותיר הדים. הקצין התרומם על רגליו, גופו עדיין רועד. כאב מוכר של שריטה בשוק השיבה אותו לעשתונותיו מערפול . כשהתעשת, רץ במהירות בזווית ממרגלות המצוק לנקודה רחוקה ממנו; שם ציפה למצוא את הפרש; אך נכשל באופן טבעי, באשר באותו רגע חטוף שבו ראה את מעוף הפרש, הושפע דמיונו כל כך מהחסד ומהקלות של המופע המופלא, שלא עלה על דעתו שבמציאות לא יכול היה הסוס להתרחק באוויר אלא כלפי מטה, ושאפשר היה למצוא את הפרש וסוסו ממש למרגלות המצוק ממנו זינק. חצי שעה לאחר מכן שב למחנה. הקצין שהיה אדם נבון, ידע כי לא יוכל לספר על החיזיון המדהים שנגלה לעיניו. הוא לא אמר דבר על מה שראה. אבל כאשר המפקד שאל אותו אם בסיור שלו ראה משהו שיכול להועיל ליחידה שלהם, ענה: 'כן, אדוני, מצאתי שאין דרך היורדת אל העמק הזה מכיוון דרום. המפקד, חייך הוא ידע כי פקודו מסתיר משהו .
IV
לאחר שירה את הירייה, טען טוראי קרטר דרוס מחדש את רובהו וחזר למשמרתו. בקושי חלפו עשר דקות כשסמל מיחידתו זחל אליו בזהירות על ידיו וברכו. דרוס לא הפנה את ראשו ולא הביט בו, אלא שכב ללא תנועה או סימן של זיהוי.
"ירית?" לחש הסמל.
"כן."
"על מה?"
"על סוס. הוא עמד על הסלע ההוא - די רחוק. אתה רואה שהוא כבר לא שם. הוא כבר מעבר לצוק."
פניו של האיש היו חיוורות, אך הוא לא גילה שום סימן אחר של רגש. לאחר שענה, הפנה את עיניו ולא אמר עוד. הסמל לא הבין.
"תראה, דרוס," אמר, לאחר רגע של דממה,
"אין טעם ליצור תעלומה ממה שהתרחש. אני מצווה עליך לדווח. האם היה מישהו על הסוס?"
"כן."
"ובכן?"
"אבי."
הסמל קם על רגליו והלך משם. "אלוהים אדירים!" אמר.
