ליקוי חמה בלב-פרידה מבוני טיילר/ אבי כהן 

 

"בוני טיילר, לא חלק מפסקול חיי!" כך פסקתי כשראובן שבת פנה אליי וביקש ממני לכתוב כמה מילים על לכתה. למרות זאת הבטחתי שאכתוב משהו, שאחפש בתוכי זיכרון אישי, איזה חוט דק הקושר ביני לבין הזמרת מוויילס. לא ידעתי שהחוט הזה ימשוך אחריו סלון ריקודים שלם, כדור אורות מסתובב, ילדה בשם מוריה וגיל שנעלם מזמן.

הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח יוטיוב ולהאזין לשירים, והשיר הראשון שעלה  בגורל היה Total Eclipse of the Heart.

וואו, נזכרתי, זה היה הסלואו הראשון שרקדתי עם מוריה במסיבת כיתה. היינו חברים, אבל ברגע ההוא המילה הזאת כבר לא הספיקה. עמדנו קרובים, נבוכים, נרגשים, מצמצמים רווחים בזהירות, מזיזים את הרגליים מעט מדי ואת הלב הרבה יותר מדי. מעלינו הסתובב כדור הבדולח של מסיבות הכיתה, שולח כתמי אור על הקירות, על הפנים, על העתיד שעוד לא ידענו שיש לו תוכניות אחרות לגמרי.

 

ובוני הייתה שם. הקול הצרוד שלה מילא את המסיבה, ובעיקר את המרווח בייננו , כאילו גם היא מכירה את התחושה הזאת: הרגע שבו משהו מתחיל, דווקא מפני שהוא כבר מבשר את סופו. ליקוי חמה שלם בתוך הלב, עוד לפני שידענו לקרוא לדברים בשמותיהם.

 

השיר השני שעלה בגורל It’s a Heartache.

כאן כבר הבנתי שרצועה שלמה של שירים נעלמה מעיניי. יבשת אטלנטיס של נעורים, ששקעה מבלי שהבחנתי. בגיל ארבע עשרה כבר הייתי קדט בפנימייה הצבאית. הסלואו, אורגן האורות וכדור הבדולח נעלמו; במקומם הגיעו מדים, מסדרים וכבדות מסוימת שהתמכרתי אליה בפנימיה צבאית אי שם בצפון. המוזיקה נעשתה רצינית יותר, אפלה יותר, כזאת שנועדה להוכיח שאנחנו כבר לא ילדים. השירים של בוני טיילר נותרו אצלי מאחור, במקום שאליו משליכים את הדברים המתוקים מדי, הגדולים מדי, התמימים מכדי להתאים לדמות החדשה שביקשנו ללבוש.

אבל כנראה שירים אינם נעלמים באמת. הם מחכים. בסבלנות גדולה יותר משלנו.

 

ואז הגיע Holding Out for a Hero.

אני חושב שזאת הייתה הנקודה שבה ירדה דמעה. הגיבור של שנות השמונים התעורר. לא הגיבור מן השיר, החזק והמהיר והמגיע על סוס לבן, אלא הילד שחיכה לו. הילד שהאמין כי החיים מוכרחים להיות גדולים, דרמטיים, מלאי עשן, תופים, גיטרות וכניסות מפוארות בדיוק ברגע הנכון. נזכרתי כמה רצינו אז שמישהו יציל אותנו, אף שלא ידענו עדיין ממה. וכמה מן הזמן שחלף הוקדש להבנה שהגיבור לא יגיע - מפני שהוא אותו ילד שצריך לקום בעצמו ולעשות מעשה - התיישבתי לעלעל בביוגרפיה שלה

 

בוני טיילר נולדה ב 1951 בשם גיינור הופקינס, למשפחה מרובת ילדים בעיירה סקוון שבוויילס. אביה היה כורה פחם, והיא החלה לשיר כנערה, בתחרויות ובמועדונים קטנים. בשנות השבעים פרצה עם Lost in France ועם It’s a Heartache. קולה הצרוד, שהפך לסימן ההיכר שלה לאחר ניתוח שעברה במיתרי הקול, נשמע כאילו עבר דרך חיים שלמים עוד בטרם הגיעה לגיל שלושים.

ב 1983 פגשה את היוצר והמפיק ג'ים סטיינמן. הוא כתב לה את Total Eclipse of the Heart והלביש את הקול הוולשי המחוספס שלה בדרמה כמעט חסרת גבולות: פסנתרים דוהרים, תופים רועמים, מקהלות, תשוקה, חושך ואור. שנה אחר כך הגיע Holding Out for a Hero, והמבטא, הצרידות והפאתוס של טיילר נעשו לחלק בלתי נפרד משנות השמונים. היא המשיכה להקליט ולהופיע במשך עשרות שנים, ייצגה את בריטניה באירוויזיון וזכתה בעיטור מסדר האימפריה הבריטית, אך נותרה קשורה לוויילס ולמקום שממנו באה. היא הלכה לעולמה בגיל 75, לאחר שהסתבך מצבה בעקבות ניתוח חירום שעברה בפורטוגל.

קל היה אז לזלזל במוזיקה שלה. היא הייתה גדולה מדי, דרמטית מדי, נטולת בושה. היא לא לחשה ולא רמזה. היא עמדה מול הלב וצרחה את מה שאנחנו ניסינו להסתיר. עכשיו כשאני מעלעל בעבר נדמה לי שדווקא בכך הייתה גדולתה. בוני טיילר מעולם לא ביקשה מן הרגש להתנהג יפה. כשהלב נשבר, הוא נשבר אצלה עם תזמורת שלמה. כשהאהבה כבתה, היה זה ליקוי חמה. וכשנדרש גיבור, כל השמים נפתחו כדי שיגיע.

 

עכשיו כדור האורות מסתובב שוב. מוריה ואני רוקדים לרגע במקום שאליו אי אפשר לחזור. הילד לבוש המדים עומד מן הצד, מעמיד פנים שאינו מתרגש. והגיבור של שנות השמונים, שהתעורר מאוחר כל כך, מביט בהם ומבין כי במשך כל השנים בוני טיילר הייתה שם - לא במרכז פסקול חיי, אולי, אבל בתוך אחת הרצועות הנסתרות שלו. רצועה שנדמה היה כי אבדה.

ואז הקול הצרוד ההוא עלה, האור הוחזר מן הקירות, וכל היבשת השקועה צפה לרגע מעל המים – אטלנטיס!