על פרשת כי תצא / רוני אקריש
מן הכובש עיר אל הכובש את יצרו
תפיסת הגבורה של פרשת כי תצא
פרשת כי תצא נפתחת בתמונה של מלחמה: "כי תצא למלחמה על אויביך." האדם ניצב מול אויב חיצוני, מול סכנה, כוח, מאבק וניצחון. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזאת התורה מעבירה את המבט במהירות מן הזירה החיצונית אל הזירה הפנימית. היא מבקשת לשאול לא רק אם האדם מסוגל לנצח את אויביו, אלא מה קורה לו כאשר הוא עצמו נעשה חזק. מה עושה המנצח בכוח שנפל לידיו? האם הוא שולט בכוחו, או שכוחו מתחיל לשלוט בו?
כאן מתחבר הפסוק מספר משלי: "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר." חז"ל ינסחו רעיון דומה באמירה המפורסמת: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו." שתי האמירות מערערות על ההגדרה המקובלת של גבורה. בדרך כלל אנו חושבים על גיבור כמי שמנצח אחרים, כובש, גובר, מכריע. אך המקרא וחז"ל מציעים מדרג אחר: מי שמסוגל למשול בעצמו גדול ממי שמסוגל למשול באחרים.
כיבוש עיר הוא הישג חיצוני. יש אויב, יש חומה, יש צבא ויש ניצחון. האדם משנה את המציאות שמחוצה לו. כיבוש היצר הוא מאבק מסוג אחר לגמרי. האויב אינו ניצב מול האדם אלא בתוכו: הכעס, הקנאה, התאווה, החמדנות, הגאווה, הנקמה, האדישות. האויב החיצוני קל יחסית לזיהוי; האויב הפנימי מסוכן יותר, משום שהוא מדבר בקולו של האדם עצמו. הוא אומר לו: אני צודק, מגיע לי, אני יכול, איש אינו רשאי לעצור אותי.
מכאן נולדת תפיסה עמוקה של גבורה: כובש עיר מפעיל כוח, ואילו כובש יצרו מפעיל גבול על כוחו שלו. זו אינה חולשה אלא עוצמה גבוהה יותר, מפני שהאדם אינו נכנע ליכולת שלו לעשות ככל העולה על רוחו. הוא מכיר בכך שלא כל מה שאפשר לעשות ראוי לעשות.
פרשת כי תצא מלאה במצוות הנוגעות בדיוק בנקודה הזאת. התורה מדברת על מלחמה, על אשת יפת תואר, על דיני ירושה, על השבת אבדה, על שכר שכיר, על משכון, על גר, יתום ואלמנה, על צער בעלי חיים, על יחסים במשפחה ועל מחיית עמלק. לכאורה מדובר באוסף דינים מפוזר, אך אפשר לקרוא את כולם כחלק ממאמץ אחד: לחנך את האדם שלא להפוך את כוחו לרישיון.
במצוות השבת אבדה נאמר: "לא תוכל להתעלם." לכאורה מדובר בפרט הלכתי מצומצם, אך הוא מכיל פילוסופיה שלמה. האינסטינקט הפשוט אומר: זה לא שלי, זו לא בעיה שלי, לא אני גרמתי לנזק. התורה משיבה: ראית, ולכן נעשית אחראי. עצם הידיעה שוברת את האפשרות להישאר ניטרלי לחלוטין. בכך נדרש האדם לכבוש לא רק את יצר החמדנות, אלא גם את יצר האדישות.
גם ביחס לשכיר העני נאמר: "ביומו תתן שכרו." כאן עומד בעל הכוח הכלכלי מול מי שתלוי בו. למעסיק יש יכולת לעכב תשלום, להפעיל לחץ או לומר שהדבר יכול לחכות. התורה דורשת ממנו לראות את האדם שמאחורי העסקה. המשפט אינו רק מערכת של זכויות, אלא גם מערכת של אחריות. מי שיש בידו יתרון אינו רשאי להתנהג כאילו היתרון מעניק לו בעלות על האחר.
כך גם בדיני המשכון: "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו." אפילו כאשר החוב אמיתי והדרישה מוצדקת, יש גבול לכוחו של הנושה. האדם החייב אינו חדל להיות אדם. זכות משפטית אינה מבטלת כבוד אנושי. שוב מופיעה אותה תנועה: מן היכולת לשלוט אל החובה לרסן את השליטה.
הרעיון הזה אינו מיוחד למסורת היהודית בלבד. ניתן למצוא לו מקבילות רחבות מאוד בתולדות הפילוסופיה. אצל אפלטון, במיוחד ב"המדינה", האדם הצודק הוא מי שבתוכו יש סדר: התבונה מנהיגה את היצרים ואינה נשלטת על ידם. אין הכוונה לבטל תשוקות, אלא להציב להן מסגרת. אדם שתשוקתו מנהלת אותו אינו באמת ריבון לעצמו.
אריסטו מפתח רעיון זה דרך מושג השליטה העצמית. האדם המוסרי אינו מי שאין לו דחפים, אלא מי שלמד לעצב אותם באמצעות תבונה והרגל. המידות הטובות נבנות מתוך חינוך מתמשך של האופי. הגבורה, במובן זה, אינה רק עמידה מול אויב, אלא גם היכולת לעמוד מול הפחד, התשוקה והכעס שבתוך הנפש.
אצל הסטואים: אפיקטטוס, סנקה ומרקוס אורליוס, הרעיון נעשה חד במיוחד. אדם יכול להיות קיסר ועדיין להיות עבד: עבד לכעס, לפחד, לתאווה או לצורך בהכרה. לעומתו, אדם שאין בידיו כוח פוליטי עשוי להיות חופשי מאוד אם הוא מסוגל למשול בתגובותיו. החירות הסטואית אינה שליטה בעולם, אלא אי־כניעה פנימית לעולם.
גם במסורת הסינית אצל לאו־דזה מופיע רעיון דומה: מי שמנצח אחרים הוא חזק, אך מי שמנצח את עצמו הוא בעל עוצמה עמוקה יותר. בבודהיזם נמצא נוסח קרוב אף יותר: ניצחון עצמי עולה בערכו על ניצחון בקרבות רבים. כאן האויב אינו אדם אחר, אלא הכעס, התשוקה והאשליה.
שפינוזה מוסיף ממד חשוב: האדם החופשי אינו מי שפועל באופן שרירותי, אלא מי שמבין את הכוחות הפועלים בתוכו ואינו נגרר אחריהם בעיוורון. מי שנשלט על ידי קנאה או פחד אינו חופשי, אף אם הוא משוכנע שהוא עושה כרצונו. קאנט יכנה את החירות הזאת אוטונומיה: היכולת של האדם לפעול מתוך חוק מוסרי ולא רק מתוך נטייה רגעית.
אפילו אצל ניטשה, הרחוק מאוד מעולמם של חז"ל, נמצא מושג ההתגברות העצמית. האדם הגדול אינו רק מי שגובר על אחרים, אלא מי שמסוגל לחרוג מעצמו, להתעלות מעל חולשותיו ולעצב את עצמו מחדש. השפה שונה, אך העיקרון דומה: כוח אמיתי אינו רק כוח המופנה החוצה.
מכאן עולה הגדרה עמוקה של חירות. נהוג לחשוב שחירות פירושה לעשות כל מה שאני רוצה. אולם אם אינני מסוגל לומר "לא" לרצון שלי, האם אני באמת חופשי? אם כל עלבון מכריח אותי להגיב, כל תשוקה דורשת סיפוק וכל כעס מנהל את מעשיי, הרי שאני אולי משוחרר מכפייה חיצונית, אך אינני ריבון לעצמי.
לכן החירות האמיתית איננה היכולת לעשות כל מה שאני רוצה, אלא היכולת גם לא לעשות את מה שאני רוצה. היא היכולת להשהות, לשקול, לרסן ולבחור. דווקא הריסון מוכיח שהאדם אינו עבד של דחפיו.
כאן מתחברת הפילוסופיה אל פרשת כי תצא בעוצמה מיוחדת. התורה מתחילה ב"כי תצא למלחמה", אך מהר מאוד היא מלמדת את המנצח שלא להפוך לעבד של ניצחונו. המלחמה החיצונית מסתיימת אולי בשדה הקרב, אך המלחמה הפנימית מתחילה דווקא כאשר האדם חוזר ממנו עם כוח בידיו.
אפשר אפוא לשרטט קו רחב: משלי, חז"ל, הרמב"ם, אפלטון, אריסטו, הסטואים, לאו־דזה, הבודהיזם, שפינוזה, קאנט ואף ניטשה, כולם, למרות ההבדלים העצומים ביניהם, נפגשים ברעיון אחד: שליטה בעולם אינה מעידה בהכרח על חירות; היכולת למשול בעצמך היא צורה גבוהה יותר של כוח.
וזוהי אולי תמצית פרשת כי תצא: הגבורה האמיתית אינה רק לנצח את האויב, אלא לא להיהפך לאויב של עצמך לאחר שניצחת. כובש עיר משנה את גבולות המרחב; כובש יצרו משנה את גבולות האדם. הראשון עשוי לזכות בניצחון זמני, השני זוכה בריבונות פנימית. ובמובן זה, מי שמושל ברוחו אכן גדול מלוכד עיר.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה ומייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד, ומלמד היסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בזיקות שבין המחשבה המקראית, הפילוסופיה, ההיסטוריה, האתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש ליצור דיאלוג בין מקורות היהדות לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך רוח של חקירה, העמקה, העברת ידע ואחריות.
