רשימה:

צבי נבו משורר / יורם סלבסט

 

 

צבי נבו משורר. לא רק שהוא משורר במובן של הגדרת עיסוקו לאור ספרו הנהדר "מילים נרדפות", ספר שירתו החמישי שראה אור זה עתה עם הגיעו לגבורות, הוא משורר גם מצד מבטו והתבוננותו בהווייתו, סביבתו וחייו. ניכרים הדברים מתוך כול שורה בספרו האחרון. תעיד על כך בין היתר עצם בחירת שמו של ספרו, רק משורר של ממש יבחר להכתיר את ספרו במושג "מילים," שכן, מתוך הבחירה עולה מבטו על העולם, מבט שהוא תמיד, בעיקר, שלא לומר אך ורק, מבעד למילים.

לתומי שאלתיו לפשר הבחירה בשם ספרו "מילים נרדפות". צבי הבהיר לי מייד שהיה מודע היטב לדו המשמעות של השם בו בחר – מילים נרדפות – מילה נרדפת במובן זה שתמיד עומדת לצידה מילה דומה, קרובה אך לא זהה לה ומילה נרדפת במובן זה שמעצם קיומה היא נרדפת, מחפשת מקום מקלט, חשודה בכך שאינה ממלאת את תפקידה ויעודה כמסמן המסמן כהלכה מסומן כזה או אחר. שירו "מילים נרדפות" (ע"מ 23) מסתיים ב"מלים נרדפות ל'אני', 'אנוכי'/ ...מאבדות משמעות/ (היותי תלוי-בין שמים וארץ)/ מלה אחת בודדה:/ בין מילים נרדפות עד צואר/ "חוזה לך ברח".../ מוצאות עצמן בלי הרף."//

בחורף חייו, לנוכח "כבדה ידו של הזמן," באמצעות מעשה השירה משתף צבי נבו את קוראיו במעשה התבוננותו בעולם מבעד לשורות השירה. "אולי סוף העולם/ כבר כאן פועם... הערב יורד/ כנר וכינור/ ונער קטן נוהג בהם./ ערב שואה נוקשת דלת/ יונים הומות/ מרפסת חדרי// (ע"מ 6) עד מהרה חש הקורא בפעמי קץ החיים עולים מבעד לשורותיו, אלא שבעצם מעשה אזכור השואה דומה שהמשורר מודע לכך שקיצו נוכח לא רק עתה אלא גם לכל אורך חייו ובמהלכם.

צבי נבו, בן קיבוץ משמרות, נשוי לעליזה, עזב את הקיבוץ בשנות הארבעים לחייו ועבר לתל אביב, החל לכתוב שירה בילדותו המוקדמת. איש שעבר חיים לא קלים, גדל ללא אב, עבר דום לב, מתהלך נושא קוצב לב בחזה, חולה כל ימיו באסתמה וסובל מבריאות מעיקה ולקויה. אפשר שדווקא חוויות חיים אלה הם ממניעי הכתיבה של שירתו. כמעט מדי לילה משכימה אותו שנתו הנודדות והוא יושב שעות ארוכות ומשורר.

בחורף חייו מתבונן המשורר נבו במסע שנותיו: "בראשית, אבדה חרותי/ בשנית אבדה התקוה/ על הקבר הפתוח... חדרי בטן האדמה, כאבן שאין לה הופכין/ בדרכי האחרונה אלי קבר/ אין מי שיאמר במותי./ (ע"מ 53) יחד עם זאת המשורר אינו מתהלך לבדו בעולם, הוא בן לשושלת, על אף שנותיו הוא מזכיר את אביו ואימו: "אבא מביא לאימא/זוג חוחיות בכלוב נצרים, / מתת אלוהה/ אימא היתה מגישה לציפור/ שיבולת שועל.../ (ע"מ 39) וכן את זוגתו בדרכים מפורשות ומרומזות כאחד. כך בשירו "אותך אשר היית" הוא משורר "אותך אשר היית/ אני מקדיש בשיר-/ בשעון קרוע קפיץ./ (ע"מ 49) וכן בשיר "עכשיו- באשר באת" ע"מ 68.  ובמרומז בשיר "בוקר בא" "שמש בוהה עלי בחלון/ אייך/ בולבול שר אהבה, / על עץ אסקדיניה:" (ע"מ 75).

 

לבסוף, אי אפשר שלא לסיים רשימה קצרה זו אודות "מילים נרדפות" של צבי נבו מבלי להתייחס לרוחב היריעה החסר לי לא פעם בשירה בת ימינו. ארבעה סוגי רפרורים מאפיינים את ספרו זה; האחד, רפרוף למקורות; מחד מוזכרות בספרו דמויות מקראיות כגון אשת לוט, אדם וחווה, יונה הנביא, אבשלום, בת יפתח ויונה הנביא. מאידך, מוזכרים מושגים מסורתיים כגון תפילת שחרית, קידוש לבנה, ותשעה באב. רפרור שני פונה לספרות, בהקשר זה בוחר המשורר להזכיר את "ציפור על חוט תיל" של לאונרד כהן, "החיים כמשל" פנחס שדה, "ארץ הישימון" של  ט.ס. אליוט ואודיסאוס המוכר לנו מן המיתולוגיה היוונית. אופן שלישי של רפרור הוא זה המתייחס לאושיות תרבות, כך מופיעים כאן חואן מירו, ז'אן דארק, רחל המשוררת ויהונתן גפן. אופן רביעי של רפרוף  מתבטא באזכור מקומות המוכרים למי שגדלו בארצנו, ביניהם שוק הכרמל, דוכני יד-2, הירקון וטיילת צ'יץ' שבתל אביב וכן קיבוץ משמרות בו צמח המשורר ופרדס חנה הסמוכה. בנוסף, נוכחים גם רפרורים להיסטוריה, על אלה נמנים אושוויץ, השואה, באבי-יאר, חורבן ירושלים וטרויה. במובן זה לא תסולא בפז עושרה של שירתו של צבי נבו.    

מעבר לכל אלה עונג גדול מובטח לקוראים בשירתו של צבי נבו. טמונים בשירתו עוצמה, רגישות, דיבור מלב אל לב, נאיביות ושיתוף נוגע עם הווייתו הפנימית של משורר המתבונן ממרום גילו על רבדי חייו ונופי מולדתנו. הספר "מילים נרדפות" כולו, שר בגוף ראשון ובאופן המעורר בקורא הזדהות עמוקה עם כותבו. צבי נבו ראוי לשבחים וברכות על ספרו זה. מי ייתן ונזכה לקרוא עוד ועוד ביצירתו.