מסה:
קידוש הספק/ ארן פטיניקין
כנראה שאין ולא היה אדם 'חופשי' על הפלנטה, וכל מה שאנו רואים הוא השתקפות של המנטאליות המוגבלת שלנו וההשלכות שלה. מעובדה זו נגזרת תמונת עולם שונה מהמקובל, וגישה שונה לחלוטין לחקירה וללימוד. אם אין ולא היה אדם 'חופשי' על הפלנטה, נגזר מזה שמי שרוצה לחקור את המציאות ואת חייו, חייב להטיל ספק בכל הידוע, בכל המומחים, בכל הקדושים, בכל הספרים המפולפלים ובכול הרעיונות הנשגבים. הטלת ספק טוטאלית כזו מהווה את תחילת צמיחתה של אמונה אמיתית באדם. סמכות באה להתיר את הספק, במקום לחיות עם הספק ולקדש אותו. מהותית במציאות הזאת אין וודאות, ולכן המילה 'מה' חבויה במילה 'מהות'. הרמב"ם הקדיש חלק ניכר של 'מורה הנבוכים' לנושא הספק, וראה בספק עמוד תווך של חקירה אמיתית.
מהשורש הלשוני ספק נובעת גם המילה מספיק שמרמזת על ענווה, כי מה שמספיק מספק. כאשר מבינים שכל הבריאה היא אלוהית וקדושה, צומחת באדם ענווה באופן טבעי. ענווה אמיתית יש לה עוצמה אדירה. יותר נאמר בשתיקתו של ענוו מאשר בצעקותיו של מנהיג כריזמטי. אנו נקראים להרגיש בנוח במצב של אי ידיעה ולא לנסות לטשטש אותו.
באמונה יש נאמנות, חסרת פשרות לאמן - לאמת. זה לא אומר שאנחנו אמורים לשלול את כל העבר, להפך נסתכל על העבר בעיניים תמימות חדשות, נקדש את הספק, ולא נקבל דבר כסמכות עליונה. בודהא ממליץ לתלמידיו להטיל ספק בכל תיאולוגיה; הוא עומד על כך שהספק יוטל במידה דומה גם בו ובתורתו. עוד הוא דוחק בהם שלא לבחור את דרכם הרוחנית על סמך רשמים חיצוניים, מפתים ומרשימים ככל שיהיו, וקורא להם גם להתנער מכל דברי הטפה, או מהליכה בעקבות אמונה עיוורת. בסופו של דבר בודהא קובע: "העצמי הוא המורה של העצמי". לכתבים בודהיסטים מסוימים, כגון הקאלאמה סוטה, ישנה גישה אנטי-סמכותנית המעודדת הטלת ספק בסמכות ובדוגמה דתית, ותומכת בשיפוט אישי. הדת הבודהיסטית, כמו התנ"ך, מעודדת התרחקות ממלכים, משליטים ומעושר חומרי. הבודהיסטים נרתעים ממערכות כוח ארציות מכיוון שאין דרך להשפיע עליהן, ולנווט אותן לטובה.
אל לנו להקל ראש בקידוש הספק, זה דבר קשה עד בלתי אפשרי למבנה המנטאלי שלנו. הרבה יותר קל לנו לחשוב שמשה היה צדיק, ושישו היה קדוש, ושמוחמד היה עילוי. איננו מורידים דבר מגדולתו של איש, הם כולם ביטאו בצורה יוצאת דופן ויפה את האחדות, האהבה, החופש ואת הפוטנציאל העצום הגלום באדם. אך יש הבדל עצום בין לדבר על אהבה ובין לקיים אותה בחיים. הייחוד של התנ"ך בכך שהוא מדגיש ללא הרף את מוגבלותו של האדם, הוא מתאר את המהלך המהפכני שמשה עשה עם העם; מיציאת מצרים, דרך המדבר ועד שערי ארץ ישראל. אך בו זמנית הוא גם מדגיש את חלקיותו, את קשייו ואת חטאיו של משה. נאמר על משה שראיות הייתה כאספקלריה בהירה. במילה 'אספקלריה' חבוי ספק. רבני קהילות יהודיות נזהרו ממנהיגות כריזמטית. בני הקהילות נהגו למנות דווקא פרנס שקופת שרצים מהלכת עליו. הם העדיפו להיות מציאותיים מאשר לסמוך על תעתועי הדמיון הרומנטיים שהמציאו כל מיני 'צדיקים' מושלמים
