צילום: צביה ויצמן כספי 

גיבורות במדים, גיבורות בשמלות/ צביה ויצמן כספי

גיבורות הן הפנים האחרות של כח, לא בשרירים. ביצירה, בעקשנות בחזון. בלב,  במבט בחמלה וביופי.

מי שעדיין לא ביקר, אלו ימים אחרונים לתערוכה מפעימה, חשובה שיש בה אלמנטים היסטוריים, אופנה, נשים במלחמה, נשים במאבק קיומי, נשים תופרות, נשים יוצאות לעבוד במפעלים. מה שמניע אותן הוא יצר הישרדות בעתות מצוקה.

הגעתי בשבוע החם ביותר למוזיאון העיצוב בחולון, עם נכדתי גאיה בת ה8 שפעם אהבה שמלות והיום כבר לא. היא נענתה להזמנתי להצטרף לתערוכה, למרות שכבר ביקרה בשני מוזיאונים, וזה ״יותר מדי ומשעמם מדי״ לדבריה. הבטחתי לה שהפעם היא תהנה שהרי מדובר באופנה שהיא אוהבת. ואחרי, נלך לאכול סושי.

״גיבורות״ לא עוד תצוגת אופנה קלילה. אלא סיפור בכמה פרקים, על מלחמות ונשים ושמלות בשחור לבן והאפור זרחני ובגוונים שמחים, שמלות משקי יוטה, ובדים פרחוניים. ויש תקוה, קרן אור מבליחה:

איך אפשר למצוא יופי וכח באפלת המלחמה.

איך נמצא את היכולת האנושית ליצור נחמות קטנות, להסתיר רזים בכיסים נסתרים להתייפות בעתות מצוקה, לשמור על חזות נשית ולשהות בטוב למרות זאת. התערוכה יהיא שיר הלל לכאב וליופי,לאובדן, לכאוס, ליצירה ולאנושיות.

התערוכה מרימה מסך ומספרת על נשים שכותבות ומציירות וגוזרות ותופרות ומזקקות יופי מהכאב. בחלל הכניסה מוצגים בלופ מהפנט בוידיאו מאה שנים של מלחמות ונשים ושמלות, משנות ה40-50-60 בדרכן לשוק, לרכבת למפעל. בגלריה התחתונה ״תופרים היסטוריה״ מתוך השואה. מוצאים יופי באפלת המלחמה. הדי סטרנד כאילו מעפר קמה לתחיה דמותה רוכנת לצייר מודלים. עיצוביה מעידים על כשרון אדיר, ותקוה שנגוזה.

סיפורה הדי סטרנד:

לא שנות ה40, הנאצים צדים יהודים, בעלה של הדי, שולח למשפחתו באמריקה מעטפה ובה בקשה לקבל סיוע לחילוצם. סטרנד צירף למעטפה גזרות ועיצובים של הדי. יעברו עוד 60 שנה עד שהמעטפה ותוכנה יתגלו בדירה במילווקי. עיצוביה של הדי הם עדות היסטורית מתוך השואה. הם מוצגים אחר כבוד על במה מוגבהת. 8 בובות בשמלות מוקפדות, בצבעים עזים, בתשוקה אסתטית ובחן רב, נעות במעגל. מצאתי עצמי ממוגנטת לעוד סיבוב ועוד תנועה. יצירת השמלות שעוצבו מאיוריה, נעשו תוך הקפדה על התיפורים והאביזרים והחומרים הנאמנים לתקופה כפי שתיכננה הדי אחד לאחד בשנות ה40 בפראג. הדי מוצגת רוכנת לצייר עיצובים לגזור גזרות ולתפור במכונת התפירה ישנה תוצרת זינגר. לרעיונות יש חיים משלהם. הם צומחים אם אנחנו מאמינים בהם.

גיבורות ״חרבות ברזל״

האוצרת יערה קידר מקדישה אולם למלחמות האחרונות שהם עדיין מנת חלקינו, גם בקיץ 2026. קירות בחיפוי שחור. אלפי מכתבים מילדים ומבוגרים ממלאים את הקירות. מכתבי הודיה וסליחה. מסכי ענק עם תמונותיהן של לוחמות במדים, חיילות שנחטפו, השורדות בביתם מול התופת. חוט שני נמשך בין המלחמות.

בדגש על אופנה ותקוה בין מלחמות העולם ועל ההקשר המתבקש על גיבורות ה7 באוקטובר.

בין יתר הגיבורות, מוצגות על המסכים התצפיתניות הלוחמות, האמהות, החטופות שנשבו כמו אל״מ נירה שפק שהקימה חמל וכיוונה כוחות וסייעה לחלץ נצורים בכפר עזה. על גלי עידן, אמא המגוננת בגופה על ילדיה הלוחמת מישל רוקוביצין, שאיבדה את ארבעת גפיה ועוברת שיקום. ועוד גיבורות רבות החרוטות בתודעה שלנו עד עולם. קצרה היריעה מלספר אודות גבורתן של רופאות ופרמדיקיות שנחלמו להציל חיים ונהרגו. רחל מנתיבות ויוכבד ליפשיץ, ששוחררה ראשונה.

בין כאב לעצבות בין מהומה לאסתטיקה.

אנחנו מתעכבים במסדרונות האפלוליים, המיצגים מרתקים, נבחרו בקפידה, עוד פרק בטקסט.

כמו הצצה אל מאחורי הקלעים. סיפורים קטנים מרתקים. בויטרינות צילומי נשים יפות משערי המגזינים הגדולים בעולם. הן לבושות באפור ושפתותיהן משוחות באודם בוהק, מניפות זרוע שרירית, מטפחות פרחוניות לצווארן, פיסות חן מתוך האופל. בתא סגור בובה באפלולית בשמלה כהה שכפתוריה ושוליה זרחניים. הכיתוב מספר כי זו אופנה מימי הבליץ הגדול כשהיתה האפלה השוליים הזרחניים נועדו למנוע תאונות. התפקיד של האופנה בעולם שנכנס להאפלה

חשוב היה לחוסן פנימי לתקוה להישרדות. יצר כח חיים, תעצומות נפש של נשים, אמהות, לוחמות.

הליפסטיק האדום כהתרסה של פועלות במפעל

הנשים במתפרה הסתירו מסרי אהבה ותשוקה לחיילים בכיסי מגים וחתמו בנשיקה, עם אודם. כך הפכה האופנה לקרש ההצלה בעתות מלחמה. איך נוצרה השמלה הפרחונית״ שכל אישה התהדרה בה בשנות ה50-60-70. סרטון וידאו אותנטי מציג נשים במפעל קמח, מרוקנות את תכולת השקים, כדי להכין לחם, לחם זה חיים, זה קיום בסיסי, אדם צריך פת לחם ובגד לעטות גופו. השקים הריקים ישמשו אותן לתפור בגדים לילדים עם חותמת המפעל, כך נוצרה אופנה בפני עצמה. אחר כך נארז הקמח בשקים צבעוניים, פרפרים,  ציפורים לבבות ופרחים מהם נגזרו השמלות השמחות. זהו סוד הקסם של עולם האופנה. אם בהתמודדות עם חוסר וצוקה כעידוד לאומי ותחושת שייכות.

גם המעצב אלבר אלבז, חביב המוזיאון לעיצוב סוכה למחווה קטנה סיפורו של האצבעון שהיה לו לקמיע.

התצוגה בגלריה העליונה היא האפילוג. אחרי המסדרון המעוגל, חלפנו על פני קירות שנעטפו בדים ססגוניים וכריות מזמינות כמו בהרמון, נכנסנו לאולם שמלות החופה ומשם לחוויה יוצאת דופן, חלל המדמה בריכה ענקית, תאורה מותאמת יוצרת עומק ופס הקול מדמה רחש מים. על משטח מוגבה מסביב ל״בריכה״ המדומיינת, הוצבו בובות בבגדי וחוף פרחוניים. ״דוגמניות״ בתנועות מאפיינות מצליבות רגליים ארוכות על כסאות חוף או מוצגות בתנועות שחיה. לאה גוטליב הפכה לשם עולמי בשנות ה70-80 היא הביאה את ישראל הקטנה לפרסום עולמי. בין הלקוחות של גוטקס היו מדונה, הנסיכה דיאנה, נעמי קמפבל, ננסי רייגן  ואנג׳לינה ג׳ולי. הייתה לה תשוקה לחיים היא זכרה את עברה בבודפשט הכבושה.

בספר ״נשים יהודיות גדולות״ מופיעה גוטליב בין אנה פרנק, גולדה מאיר ודבורה הנביאה. גם אם לא כתבה את ״שירת הים״ הביאה את חוויית הים וחדוות החיים. היא הטמיעה מכמנים בהדפסים, כמו בחושן הכהן הגדול שעיצבה לעופרה חזה ביום ירושלים  או זר החינניות ששילבה בעיצוביה. פרחי החיננית הוא סיפור הישרדותה בימי המשטר הנאצי.

 

 

.

סצנה זכורה מסרט דוקומנטרי על לאה גוטליב. היא ברכבת עם זר חינניות, משהבחינה בקצין נאצי הסתירה את פניה עם הזר כאקט של הישרדות עשתה עצמה ישנה, שלא יזהה את תווי פניה היהודיים. סיפרה בסרט. לימים, עיצבה בגדי ים וחוף ושילבה את פרחי החינניות כמוטיב מרכזי. הקולקציה המרשימה שלה היא  ״ירושלים של זהב״. בובות שחומות, צילומים היסטוריים של תמי בן עמי, דוגמנית הבית. בגדי ים לבנים עדויים תכשיטי והדפסי זהב, קולקציה יחודית זו הוכנה לקראת תצוגה בינלאומית. עופרה חזה מדגימה את כפתן החושן של הכהן הגדול שיצרה גוטליב לכבוד יום ירושלים

תפקיד האופנה להפיח רוח ליצור הרמוניה ואסתטיקה

(היה מי שאמר: פרוטה ללחם ופרוטה לפרח) לעורר תשוקה לחיים בעיקר בימי מלחמה. ובצוק העתים אנשים גואלים את נפשם בהתעסקות ביצירה. התערוכה מספרת לנו על סוד הקסם של עולם האופנה. בהתמודדות עם חוסר ותחושת שייכות לאומית.

האומנים השותפים לעשייה, כצוות אדריכלים בראו מציאות כמתוך חלום, השחזור ההיסטורי נאמן למקור, עריכת הדמויות, הסיפורים מאחורי הקלעים, הם כנקודות חן ועובדות היסטוריות מסקרנות. שילוב כמעט בלתי אפשרי, בין קולות המלחמה והמחסור  לאסתטיקה ויופי. מוזיאון העיצוב בחולון מציג השתנות חברתית, מספר פיסת היסטוריה, המאפשר מפגש ידידותי עם הנושא,  ממלא תפקידו נאמנה לאורך השנים.