מסה:

עם יצא לגלוּת וספר בידו /הרצל ובלפור חקק*

איך נוצר ספר התנ"ך?

·        חתני התנ"ך העולמי תשכ"ה

 

פתיחה למשמעותו של ספר הספרים, התנ"ך.

התנ"ך הוא אחד הספרים המשפיעים והמהפכניים ביותר בתולדות האנושות. חשיבותו של התנ״ך אינה רק דתית ליהודים, אלא גם מוסרית, חברתית ותרבותית לכלל האנושות.

התנ״ך הוא בשורה של כבוד האדם: הוא חולל  מהפכה בכך שהציג את האדם כנברא בצלם אלוהים. מכאן נובעים ערכם וכבודם של כל בני האדם, ללא קשר למעמד, כוח או עושר. לדבריו, רעיון זה הוא הבסיס לזכויות האדם ולמוסר המערבי.

בניגוד לתרבויות קדומות שהאדירו מלכים ושליטים, הוא מעמיד במרכז את האחריות המוסרית. אפילו מלכי ישראל כפופים לחוק האלוהי ונתונים לביקורת הנביאים. זהו יסוד חשוב להתפתחות רעיון שלטון החוק.

התנ״ך הוא בראש ובראשונה סיפורו של עם ישראל. הסיפור המשותף מעניק לעם זהות, זיכרון, ערכים ותחושת ייעוד. ההיסטוריונים אומרים: "אומות נבנות על סיפורים", התנ"ך הוא הסיפור המכונן של העם היהודי וספר יוצא דופן, משום שהוא מלמד שעתיד יכול להיות טוב מן העבר. בעוד שבתרבויות רבות ראו את תור הזהב בעבר הרחוק, התנ״ך מכוון את האדם לעתיד של תיקון, גאולה ושיפור העולם.

התנ״ך אינו רק אוסף חוקים או סיפורים היסטוריים, אלא דו שיח מתמשך על שאלות יסוד: חירות, צדק, אחריות, אמונה, משפחה וחברה. לכן הוא נשאר רלוונטי בכל דור!

רבים מהרעיונות המכוננים של העולם המודרני - קדושת החיים, ערך החירות, אחריות חברתית, צדק ודאגה לחלש – כל אלה יונקים משורשים מקראיים, וכאשר חברה מתנתקת מהיסודות המוסריים הללו, היא עלולה לאבד
את כיוונה.

הרב יונתן זקס ניסח את הרעיון שהתנ״ך הוא "המסמך המכונן של התקווה" - ספר המלמד כיצד בני אדם יכולים לבנות חברה המבוססת על חירות, אחריות וכבוד הדדי.

התנ״ך אינו רק ספר על מה שהיה, אלא מדריך חי לשאלה כיצד עלינו לחיות כיום וכיצד ניתן לתקן את עולם המחר.

החלוקה של התנ"ך

התנ"ך נקרא במסורת היהודית: כ"ד ספרים. הוא נקרא כך מפני שבחלוקה היהודית נספרים 24 ספרים, אף שבמהדורות נוצריות של 'הברית הישנה' יש חלוקה ליותר מ-24 ספרים.

החלוקה היא לשלושה חלקים:

תורה (חמישה ספרים): בראשית, שמות , ויקרא, במדבר, דברים.

נביאים (שמונה ספרים): נביאים ראשונים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, נביאים אחרונים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי עשר (ספר אחד !)

כתובים (אחד עשר ספרים): תהלים, משלי, איוב, (חמש מגילות): שיר השירים, רות, איכה, קוהלת.

כך הגיעו למניין של כ"ד ספרים.

המניין של 24 ספרים התגבש בהדרגה במסורת היהודית בתקופת בית שני. תהליך הקאנוניזציה היה הדרגתי ונמשך לאורך זמן רב עד גיבושם כספר קודש.

אחת העדויות הקדומות והברורות נמצאת בתלמוד הבבלי,  במסכת בבא בתרא י״ד–ט״ו, שם מובאת רשימת ספרי התנ״ך וסדרם – ולמעשה, זה הבסיס למניין המקובל עד היום.

בתלמוד בבלי, בבא בתרא י״ד ע״ב, מובאת הברייתא הידועה על סדר
ספרי המקרא:

“סדרן של נביאים: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה, ושנים עשר.

סדרן של כתובים: רות, ספר תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, וקינות, דניאל, מגילת אסתר, עזרא ודברי הימים.”

מסורות אחרות

יש מקורות הנוקבים  כ"ב ספרים (22 ) ולא כ"ד.

המספר 22 מופיע במקורות יהודיים קדומים, כנראה גם בהשפעת 22 אותיות האלפבית העברי. כדי להגיע ל־22 נהגו לעיתים לחבר כמה ספרים שנמנים אצלנו בנפרד. למשל: חיברו את שופטים עם רות. את איכה עם ירמיהו. בסופו של התהליך, התקבע המונח: כ"ד ספרים.

איך נקבע סיום ספר התנ"ך?

במסורת נקבע דברי הימים כסוגר את כתבי הקודש ולא מלאכי. הוא שייך לנביאים והוא חותם את 'תרי עשר'. הכתובים הובאו אחרי הנביאים, ולכן הסיום היה בדברי הימים.

הכתובים הם החלק האחרון ולכן, ספר הסיום של כל התנ״ך הוא הספר האחרון שבכתובים: דברי הימים.

המשמעות של סיום התנ"ך

יש  משמעות רעיונית לסיומו של ספר דברי הימים.

דברי הימים מסכם מחדש את תולדות ישראל: מאדם, דרך דויד ומלכות בית דויד ועד חורבן הבית והיציאה לגלות. הדבר המעניין במיוחד הוא, הפסוק האחרון. הספר מסתיים בהצהרת כורש מלך פרס.

 “מי בכם מכל עמו — ה׳ אלהיו עמו, ויעל”. זה אינו סיום של חתימה מוחלטת, אלא סיום פתוח של המשך, עלייה, שיבה ובניין. לכן רבים רואים בכך בחירה מכוונת: התנ״ך מסתיים לא רק בעבר, אלא בקריאה לעתיד. המילה האחרונה מבשרת עלייה, תקווה, התחדשות של העם.

המחשבה לסיים בספר מלאכי הייתה בגלל סיום הספר: יש בכך חתימה המביטה קדימה, בתקווה לגאולה: “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא…”

המסורת היהודית בחרה בסיום היסטורי ולא נבואי. ציפייה לבניין מחדש. המילה "ויעל" היא לא סוף סגור, אלא פתיחה אל המשך ההיסטוריה.

ספרים השנויים במחלוקת בתהליך הקאנוניזציה

חכמינו הצילו מספר ספרים שעמדו להימחק מתוך כתבי הקודש.

הכרעה חז״לית זו הייתה, לא “למחוק” אלא לפרש מחדש:

שיר השירים עמד להיפסל, אך פרשו אותו כמשל ליחסי אהבה של ה' עם העם.

קוהלת עמד להיפסל, אך פרשו אותו כחיפו משמעותי של האדם בתוך העולם, להבין את האל ואת עולמו, ולא כדברי כפירה. זה ספר חכמה המחייב הבנה עמוקה ולא קריאה פשטנית.

למזלנו, שני ספרים כה מיוחדים עמדו להימחק. אך חכמינו לימדו אותה שטקסט קדום וקדוש מכיל מעמקים, ולפעמים פרדוקסים, אך אינו כפירה והוא עדיין קודש. ולא רק זה: "שיר השירים" הוגדר "קודש הקודשים".

זו באמת “חידה” קלאסית: איך ספר כמו  "שיר השירים", שנראה במבט ראשון כשירת אהבה, נחשב לפי חז״ל ל“קודש קודשים”? התשובה של המסורת היהודית בנויה על שני רבדים: פירוש, ותפקיד בתוך הקאנון.

ההבנה המרכזית של חז״ל, ובעיקר של רבי עקיבא היא, שהטקסט אינו שיר אהבה אנושי בלבד, אלא אלגוריה: הדוד = הקדוש ברוך הואץ. הרעיה = כנסת ישראל (עם ישראל).

המשמעות היא: ששפת האהבה האנושית, היא בעצם שפה של קשר
רוחני עמוק.

חז״ל לא ראו באהבה דבר “חיצוני” לרוחניות, אלא להפך:

אהבה נחשבת אצלם לדימוי החזק ביותר לקשר בין הקב"ה לישראל - קשר של קרבה, געגוע, נאמנות ולעיתים אף ריחוק. לכן, דווקא שפה אינטימית זו של אהבה, נחשבת מתאימה לבטא את עומק הקשר. משום כך, הוא דווקא נחשב ל“קודש הקודשים”, כי הוא עוסק בנקודת השיא של הקשר - לא בשכל בלבד, אלא ברגש העמוק ביותר.

כפי שמופיע בתלמוד הבבלי היה חשש שהספר "שיר השירים" ייקרא כפשוטו כשירת אהבה גשמית. אבל, לפי המסורת, מי שקורא אותו כפשוטו בלבד, “מחמיץ” את עומקו. מי שקורא אותו כמשל, מגלה בו שכבת משמעות
אחרת לגמרי.

חז״ל בעצם אומרים דבר מהפכני: הקדושה יכולה להתגלות גם בתוך שפה אנושית לגמרי — אפילו שפת אהבה. כלומר, הקדוש ברוך הוא אינו מנותק מהחיים האנושיים, אלא יכול להתבטא דרכם.

על פי חכמינו: אהבה זוגית נחשבה לדימוי היחיד שמכיל בו־זמנית גם קרבה אינטימית, גם מחויבות, גם תשוקה וגם חופש ולכן, היא “מדויקת מדי” למה שחז״ל רצו לבטא על הקשר בין הקב"ה לישראל.

דימוי זוגי, כפי שמופיע בשיר השירים, כולל בו־זמנית ארבעה יסודות שאין כמעט בשום דימוי אחר:

א. בחירה חופשית - אהבה זוגית המבוססת על בחירה ולא על כפייה.

זה מתאים לרעיון שישראל - בת ציון - “נבחרה”, אך בעת ובעונה, גם
בוחרת מחדש.

ב. ברית (מחויבות עמוקה) לא רק רגש - אלא קשר מחייב, כמעט בלתי
ניתן לניתוק.

ג. אינטימיות - קרבה רגשית עמוקה, לא פורמלית ולא מרוחקת.

ד. מתח של קרבה וריחוק חליפות - לפעמים קרבה, לפעמים הסתר פנים,
לפעמים געגוע.

זה מוטיב שמופיע שוב ושוב בנביאים, כמו בהושע, שגם הוא משתמש בנישואין כמשל.

חז״ל במשנה ובמדרשים, מבינים את היחסים בין האל לישראל, לא רק כציות לחוק, אלא כמערכת יחסים חיה. אהבה זוגית מאפשרת לומר משהו עמוק מאוד: הקשר עם האל הוא לא רק מוסרי או משפטי, אלא רגשי, דינמי ונע בין קירבה לריחוק.

שיר השירים מראה, שהשפה האנושית הכי גשמית לכאורה, יכולה להפוך למשל לרוחני ביותר.

זה רעיון רדיקלי. לא צריך שפה “דתית מיוחדת” כדי לדבר על אלוהים - לפעמים דווקא שפת אהבה רגילה, היא המדויקת ביותר.

העברת המסורת מדור לדור

“משה קיבל תורה מסיני… ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.”

המשמעות היא, שהעברת הסמכות מן הנבואה אל תקופת החכמים, עוברת דרך אותו דור. חז״ל בדרך כלל מדברים על מסירה, כתיבה, סידור ופחות על “חתימה”, במובן טכני מודרני.

כנראה עזרא היה דמות מפתח בתהליך של גיבוש הקאנון של התנ"ך, בעוד הכנסת הגדולה, מייצגת שלב של גיבוש והעברה. קביעת גבולות הקאנון הסופיים הייתה כנראה תהליך ממושך ולא החלטה של אדם יחיד ביום אחד. ייתכן שעזרא היה קשור בעיצוב ספר דברי הימים ולכן, הפסוק המסיים של התנ"ך, הוא נקודת מעבר אל עולם בית שני, אל הסופרים, החכמים ואנשי המסורת בעל פה.

במובן זה, הסיום “ויעל” הוא כמעט סמל. המקרא מסתיים, והמסורת ממשיכה  את הסיפור.

הסיום של ספר התנ"ך

"דברי הימים" מסיים את הספר. העבר המקראי כולו נקרא מחדש מתוך נקודת המבט של החזרה לארץ ישראל ובניין מחודש. לכן מייחסים את "דברי הימים" לעזרא הסופר שניסח אותו. זו גם הסיבה שהפסוק האחרון -  “ויעל” -מתאים
כל כך. הוא נשמע כמעט כמו קולו של עזרא עצמו: לא חתימה, אלא קריאה לעלייה לארץ ולהמשך.

יש לזכור: הפסוק האחרון של דברי הימים כמעט זהה לפתיחת Ezra.

זה כנראה אינו מקרי. הרבה חוקרים רואים בזה חיבור ספרותי מכוון: אחרי סוף ספר אחד, נעשה גשר אל הספר הבא. וכך "דברי הימים" הוא מבט כולל על ההיסטוריה של העם, ועזרא הוא המעבר אל המימוש ההיסטורי החדש של העם. הכוונה היא, לעצם ההתחדשות שלו.

ב בבא בתרא ט״ו ע״א, נאמר:

“עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו.”

כלומר: חז״ל מייחסים לו כתיבה או עריכה של ספרו ושל חלקים מדברי הימים.

בספר "נחמיה" מתואר, כיצד עזרא קורא בתורה לפני העם ומחדש את הברית. זה מציג אותו כדמות של העמדת התורה במרכז חיי הציבור.

חז״ל קשרו אותו לאנשי כנסת הגדולה, ולא במקרה. הייתה לעזרא השפעה רבה בתהליך הקאנוניזציה של ספר התנ"ך.

חתימה

“משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.”

העם היהודי סיפר את הסיפור היהודי מדור לדור. גם כאשר יצא העם לגלות, הוא יצא וספר בידו. ספר התנ"ך, הנקרא גם 'ספר הספרים', חולל מהפכה בתרבות האנושית כולה, והוא חלק מן התרבות של העולם כולו!

התנ"ך הוא תעודת הזהות שלנו ושפתו שגורה בפינו עד היום, גם בשפה המדוברת וגם בשפת השירה. הבה נמשיך לקרוא ולהעמיק בספר התנ"ך וכבר אמרו חכמינו: "תורה היא ולימוד היא צריכה, ויגיעתה רבה, ושכרה - תלמודה."

קוהלת אמר: "לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמַיִם".

ואנו נֹאמר: זמנו של התנ"ך נצחי ואנו אוהבים אותו שבע שבעתיים!