רשימה:
לזכרו של פרופסור אבי שגיא / רוני אקריש
אבי היקר
קשה לדבר עליך בלשון עבר. קשה לקבל שאדם שהיה כה נוכח, כה חי במחשבתו, כה קשוב למילה ולמשמעותה, איננו עוד עמנו. יש אנשים שמותם מותיר חלל של געגוע, ויש אנשים שמותם מותיר גם חלל של מחשבה. אתה היית מן האנשים הנדירים שהיעדרם מורגש בלב, אך גם בשכל, בשיחה הציבורית, בעולם הספר ובמרחב הרוחני של ישראל.
בשמי הפרטי ובשם כל חברי האוניברסיטה העממית החינמית, אני מבקש להיפרד מידיד נאמן ואהוב, מפרופ׳ אבי שגיא, מגדולי הפילוסופים והוגי המחשבה בארץ ישראל, מאדם שהחכמה לא הרחיקה אותו מן הבריות, אלא קירבה אותו אליהן. היית איש של דעת, אך לא של התנשאות; איש של עיון עמוק, אך גם של הקשבה; איש של ספרים ורעיונות, אך בראש ובראשונה אדם.
מפעלך ההגותי היה רחב, עמוק וייחודי. ידעת לחבר בין פילוסופיה, זהות יהודית, מקרא, מוסר ואחריות אנושית. לא הסתפקת בניתוח מושגים מופשטים, אלא ביקשת להבין כיצד רעיון נעשה דרך חיים, כיצד מסורת נעשית שאלה חיה, וכיצד חירות יכולה לדור יחד עם מחויבות. הפילוסופיה עבורך לא הייתה עיסוק סגור במגדל השן, אלא דרך לבחון את חיי האדם, את בחירותיו, את נאמנויותיו ואת אחריותו כלפי זולתו.
היכרותך עם המקרא ועם המחשבה היהודית לא הייתה רק עיסוק אקדמי. המקרא לא היה בעיניך שריד של עבר חתום, אלא קול חי, הממשיך לפנות אל האדם ולדרוש ממנו אחריות. קראת את הטקסטים העתיקים לא כדי להרחיקם אל עולם של קדושה קפואה, אלא כדי לשאול מה הם אומרים לנו כאן ועכשיו, על חירות, על זהות, על נאמנות, על מוסר ועל היחס לאחר.
גדולתך לא נבעה רק מן הידע הרחב או מן היכולת לפרש מקורות, אלא מן הכוח להחזיר לטקסטים את יכולתם לשאול אותנו. תחת ידיך, המקור לא נעשה תשובה סופית הסוגרת את הדיון, אלא שער אל שיחה עמוקה יותר. ידעת כי מסורת אמיתית אינה מפחדת מן השאלה, וכי אמונה שאינה מסוגלת לעמוד מול ספק, ביקורת ומחלוקת, עלולה להפוך לקליפה ריקה.
היית נאמן לעולם היהודי, אך נאמנותך לא הייתה ציות עיוור. היא הייתה נאמנות של בן בית, של מי שאוהב דיו כדי לשאול, להתווכח, לבקר ולהגן. הבנת כי זהות אינה חומה המפרידה אותנו מן העולם, אלא אחריות שאנו נושאים בתוכו. ביקשת לנסח יהדות שיש בה מחויבות ללא כפייה, שייכות ללא מחיקה, מסורת ללא קיפאון וחירות שאינה מתפרקת מאדישות.
יכולתך לשלב בין חכמת המקורות לבין המחשבה הפילוסופית הייתה נדירה. לא ראית ביניהן שתי ממלכות זרות, אלא שתי דרכים המבקשות להבין את האדם. ידעת שהשאלה הדתית היא גם שאלה מוסרית, שהשאלה הלאומית היא גם שאלה אנושית, ושהדיון בזהות יהודית אינו יכול להיפרד מן האחריות כלפי הזולת.
בתוך מציאות ישראלית רועשת ומקוטבת, שמרת על קול מורכב, צלול ואמיץ. סירבת להיכנע לסיסמאות, אך גם לא הסתגרת במגדל השן. ביקשת להיות מעורב, להשפיע, להזהיר, ובעיקר להרחיב את גבולות השיחה. הראית כי אפשר לחלוק בחריפות מבלי לשלול את האחר, כי אפשר לעמוד על עקרונות מבלי להפוך אותם לכלי של אלימות, וכי מחשבה אמיתית איננה כניעה למחנה, אלא נאמנות לאמת.
אבל מעבר לכל הספרים, המאמרים, השיעורים והמחלוקות, נזכור את האדם שהיית. את החיוך, את הסבלנות, את טוב הלב ואת החברות. נזכור אדם שאפשר היה לחשוב לצדו מבלי לחשוש, לחלוק עליו מבלי להיעשות אויבו, וללמוד ממנו מבלי לחוש מוקטן. בעולם שבו רבים משתמשים בידע כדי להפעיל כוח, אתה השתמשת בו כדי לפתוח דלתות.
ידידותך הייתה עבורי מתנה. היא נבנתה לא רק על הסכמה, אלא על כבוד, על שיחה ועל אהבה משותפת לעולם הרוח. למדתי ממך כי מחשבה גדולה אינה נמדדת רק ביכולת לבנות שיטה, אלא גם ביכולת לראות את האדם העומד מולך. למדתי שחכמה אמיתית אינה מרעישה, אלא מעמיקה; אינה דורשת כניעה, אלא מעוררת תנועה פנימית.
האוניברסיטה העממית החינמית מרכינה היום את ראשה. מפעל המבקש לפתוח את שערי הדעת לכל אדם חש קרבה מיוחדת למורשתך. גם אתה האמנת שהמחשבה איננה רכושם הפרטי של מוסדות או מומחים בלבד. החכמה נועדה לעבור מאדם לאדם, לעורר לבבות, לחנך לאחריות ולהעניק לאדם כלים לעמוד מול עולמו.
אבי היקר, הלכת מאתנו, אך קולך לא ייעלם. הוא יוסיף להישמע בספריך, בדברי תלמידיך, בשיחות שניהלת, בשאלות שהעזת להציב ובאנשים שלמדו ממך לחשוב מתוך מחויבות ולא מתוך פחד. נוכחותך תוסיף לחיות בכל מקום שבו אדם יפתח ספר, יקרא מקור עתיק, ישאל שאלה פילוסופית ויבקש להבין כיצד הופכת המחשבה לאחריות.
אנו נפרדים ממך בכאב גדול, אך גם בהודיה עמוקה. תודה על החכמה, על החברות, על רוחב הדעת ועל הנדיבות האנושית. תודה על שהראית כי אפשר להיות איש מסורת ואיש חירות, אדם נאמן ואדם שואל, פילוסוף גדול וידיד פשוט ואהוב.
יהי זכרך ברוך, אבי היקר.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, ומורשתך תמשיך להאיר את דרכנו.
