פרק מספר:
ברכת האדמה / קנוט האמסון מנורבגית ניסן טורוב
מי סלל את הדרך הזאת, הנמשכת ומתפתלת בין הביצות ומגיעה עד היער? אדם, גבר, שבא הנה בראשונה. לפני בואו לא היתה כאן דרך סלולה. אחריו עברו חיות־היער על עקבותיו בעפר, והעמיקו אותן; אז נודע על קיומה של הדרך ללאפים, והם עברו בה מגבעה לגבעה עם עדרי הצבאים שלהם. כך נעשתה הדרך, העוברת על פני אלמינינג כולה, לרשות הרבים, רכוש שאין לו בעלים.
והנה בא האדם ופניו מועדות צפונה. הוא נושא שק על גבו, השק הראשון, ובתוכו צידה וכלי־עבודה אחדים. זהו גבר רחב־גוף, בעל זקן אדום. פניו וידיו מכוסות בצלקות קטנות. האם הוא נפצע במלחמה או תוך כדי עבודה. אולי האיש היה אסיר, והוא מחפש לעצמו מקום מסתור? ואולי הוא פילוסוף, המבקש מנוחה? על כל פנים, הוא הולך – אדם בישימון הנורא הזה. הוא מוסיף ללכת. ומסביב שוררת דומיה גמורה, ולא נשמע קול של ציפור או של בעל־חיים. מעת לעת לוחש האיש מלים אחדות לעצמו. “כן, כן, אלוהים אדירים!” הוא קורא. למראה חלקה נאה בין הביצות, או שטח המשתרע בין עצי היער, הוא משליך את השק ארצה ובוחן את המקום. כעבור שעה קלה הוא חוזר, לוקח את השק וממשיך ללכת. כך עשה כל היום, ולפי מקום השמש ידע את השעה. בלילה שכב על העלים וראשו מונח על זרועו.
לאחר שעות מנוחה אחדות הוא ממשיך ללכת. “כן, כן, אלוהים אדירים”. הוא צועד צפונה, ומכוון את מעשיו לפי השמש. מדי פעם הוא מתיישב ואוכל – לחם יבש וגבינת עזים – שותה מים מנחל סמוך וממשיך הלאה. גם במשך היום הזה לא ינוח, כי עליו לבחון חלקות אחדות, נאות, ביער. האם הוא חוקר את הנוף או בודק את טיב הקרקע? אולי הוא איכר, שכן הוא בוחן את השטח כמי שמבין בכך; לעתים הוא עולה אל ראשה של גבעה ומשקיף אל האופק. השמש שוקעת.
הוא הולך עכשיו לאורך הגדה המערבית של עמק ארוך, מכוסה יער, ובו עצים העומדים בשלכת וכן כרי דשא. הוא מהלך במשך שעות לאורך הגדה. הערב מתקרב. אז מגיע לאוזני ההלך קול הפכפוך החרישי של נחל שוטף, והקול הזה נוגע ללבו, כאילו היה קול של יצור חי, וההלך מתעודד. הוא מעפיל אל ראש המדרון ורואה משם את העמק המשתרע למטה, שרוי בחצי אפלה, והרחק, בדרום, הוא אובד באופק. ההלך שוכב לישון.
בבוקר הוא רואה לפניו שדות מרעה רחבים ואת היער. הוא יורד למטה: גבעות ירוקות, נחל מתנוצץ בעמק וארנבת המדלגת על המים בקפיצה נועזה. האיש מניע את ראשו, כאילו נוח לו שהנחל אינו רחב יותר משיעור קפיצתה של ארנבת. קורא לבן מתרומם לפתע בשריקת רוגז, והאיש מניע שוב בראשו: יש כאן ציפורים ובעלי־חיים – אם כך, המקום טוב ויפה! רגליו נתקלות בשיחי אוכמניות, ב"כוכבי יער" משושים, בצמחים זעירים. כאשר הוא חופר באדמה בכלי־ברזל, הוא מגלה קרקע־יערות או אדמת ביצה, שהתהוותה מענפי עץ רקובים ועלים, שנשרו וזיבלו את האדמה במשך אלפי שנים. האיש מנענע בראשו, כאומר שמצא לו מקום להתיישב בו. ואכן, במקום זה יתיישב. כך אמר וכך עשה. במשך יומיים הוסיף לשוטט בסביבה, אך מדי ערב שב אל הגבעה הירוקה. בלילה ישן על ערמה של ענפי־אשוח. הוא הרגיש כבר כאדם היושב בביתו, ויש לו מצע ענפים לישון עליו.
הדבר הקשה ביותר היה למצוא את המקום, מקום ללא בעלים, שיהיה שלו, רק שלו. עכשיו באו ימי עבודה. הוא התחיל להסיר קליפות מעל עצי הלבנה, במעמקי היער, וייבש אותן תחת אבנים. כאשר צבר ערמה כבדה של רצועות יבשות, נשא אותה למרחק מיילים אחדים, אל הכפר, ומכר אותה תמורת צורכי בניין. כאשר חזר אל גבעתו הירוקה, היו השקים החדשים שלו מלאים צורכי מזון וכלי־מלאכה: קמח, שומן חזיר, סיר לבישול, מעדר. הוא הלך שוב־ושוב, בדרך הארוכה, ועל גבו משא כבד. הוא נולד למשוך בעול, והיה כספינת־משא העושה את דרכה בין עצי היער. דומה היה כי האיש אוהב לנוע בדרכים, כשמשא כבד עמוס על כתפיו; כאילו חיים שבהם איננו צריך לשאת את המשא הזה הם חיים מאוסים, ואין אלה חיים מתאימים לגבר כמוהו.
באחד הימים חזר והביא אתו, נוסף למשא הכבד, שתי עזים ותיש צעיר. הוא שמח בעזים שלו וטיפל בהן כאילו היו פרות. פעם עבר על פניו איש זר, אחד הלאפים הנודדים. הזר ניחש מיד כי לפניו גבר אשר בא הנה להתנחל, ואמר לו:
“תישאר כאן באופן קבוע?”
“כדבריך”, ענה האיש.
“ומה שמך?”
“יצחק. אולי אתה יודע איפה אוכל להשיג אשה?”
“לא, אבל אומר את הדבר במקום שאליו אני הולך”.
“כן, עשה זאת, בבקשה. אמור שיש לי בהמות ואין מי שיטפל בהן”.
והשם הוא יצחק. טוב, גם את הדבר הזה יודיע הלאפי. הגבר היושב על הגבעה אינו פליט; הוא אמר את שמו. פליט? הרי היו מוצאים אותו. הוא רק עובד חרוץ, שאיננו יודע לאות. הוא התחיל לאגור מספוא לעזים לקראת החורף, סיקל את השדה, חרש את האדמה, הביא אבנים לבניין. בימי הסתיו הוא בנה לעצמו בית מוצק וחם. הוא לא יהיה חשוף לסערות ולא יישרף בשמש. הוא יוכל להיכנס אל ביתו, לסגור את הדלת אחריו ולהישאר פנימה, או לעמוד בחוץ, בפתח, כדי שכל עובר־אורח יראה כי הוא בעל־הבית. בבית היו שני חדרים: אחד ליצחק ואחד לעזים. ובמרחק־מה, בין הסלעים, הניח את המספוא. הכול היה כאן.
עוד שני לאפים עברו ליד הבית, אב ובנו. הם עמדו, נשענים על מקלותיהם, ולא יכלו להסיר את מבטיהם מן הבית והשדה; הם שמעו את צלצול פעמוני העזים, אשר רעו בגבעה.
“שלום”, אמרו הלאפים. “הנה, אנשים באו הנה לגור”. כך מדברים הלאפים בלשון חלקה.
“אולי אתם מכירים אשה בשבילי?” אמר יצחק, כי רק מחשבה זאת הטרידה אותו.
“אשה שתעזור לך בעבודה? לא. אך נודיע את הדבר”.
“כן, בבקשה. יש לי בית וחלקת אדמה, ועזים, אך אין אשה שתעזור לי. כך תודיעו”.
הוא חיפש אשה בכפר שאליו היה יורד עם רצועות הלבנה, אבל לא מצא. הן הביטו בו – אלמנה אחת, כמה בתולות זקנות – אבל הן חששו להבטיח לו את עזרתן. יצחק לא הבין את הדבר. האם לא הבין את פשר הדבר? מי תלך לשבת עם גבר בישימון, במרחק כה גדול מן היישוב, שממנו צריך לנסוע יום שלם כדי להגיע לכפר? והגבר עצמו לא היה נאה למראה. להפך; וקולו לא היה ערב, אלא מגושם, כמעט כנביחה.
לא היתה לו כל ברירה, והוא נאלץ לדאוג לביתו בעצמו.
בחורף בנה רהיטי־עץ גדולים ומכר אותם בכפר. הוא חזר לביתו עם שקים מלאים מזון וכלי־עבודה. הימים היו קשים והוא סבל. הנה, יש לו בעלי־חיים, והוא חייב לטפל בהם, ואינו יכול לעזבם לזמן רב. מה עשה? ההכרח לימד אותו בינה. מוחו היה חריף וחד. עתה הפעיל אותו יותר ויותר. לפני צאתו מן הבית היה משלח את העזים, אשר מצאו מזון לרוב בין עצי היער. אבל הוא מצא גם תחבולה אחרת: הוא לקח כלי־עץ גדול ותלה אותו ליד הנחל, כך שהמים ייכנסו לאט־לאט וימלאו אותו במשך ארבע עשרה שעות. כאשר היה הכלי מלא לגמרי, שקע, ואז משך חבל, הקשור לערמות המספוא; החבל שחרר שם פתח, ושלוש חבילות חציר נפלו למטה. העזים והתיש מצאו את מזונם.
כך סידר את הדבר.
רעיון מזהיר. אולי האל הוא שנתן במוחו את הרעיון הזה. ההמצאה עזרה לו עד ימי הסתיו המאוחרים. ואז בא השלג הראשון, גשם, שוב שלג – שלג שאינו פוסק. המכונה שלו התקלקלה וגרמה לו נזקים. מה עשה? הוא התקין לכלי־העץ מכסה, והכול היה שוב כשורה לזמן־מה. אבל בא החורף, המים בכלי קפאו, והמכונה הפסיקה לעבוד לגמרי.
העזים – ואדונן – היו צריכים להתרגל למזון מועט.
היו אלה ימים קשים: האיש היה זקוק לעזרה ולא היה מי שיעזור. אבל הוא לא התייאש. הוא עבד בלי הרף בבית, קרע בו חלון וקבע שם שתי שמשות מזכוכית. יום זה היה יום בהיר בחייו. שוב לא היה צורך להבעיר אש באח כדי לראות. הוא יוכל לשבת בפנים ולבנות את רהיטי העץ לאור היום. באו ימים טובים מאלה שהיו. והוא אמר: “כן, כן, אלוהים אדירים!”
ספרים לא קרא מעולם, אך מדי פעם היה חושב על אלוהים. הוא עשה זאת על־כורחו, מתוך אמונה ויראה שהיו בלבו. כוכבי השמים, אוושת הרוח ביער, הבדידות, השלג, כוח האיתנים של האדמה, של הנמצא מעליה ובקרבה – כל אלה מילאו את לבו רצינות וקדוּשה. איש חוטא היה בעיני עצמו וירא את האל. ביום ראשון בשבוע היה רוחץ את פניו מתוך כבוד לקדושת החג, אבל לא עבד פחות מאשר ביתר ימות השבוע.
האביב בא. יצחק חרש שדה קטן וזרע תפוחי־אדמה. כל אחת משתי העזים המליטה תאומים והיו לו בסך־הכל – שבעה עזים וגדיים. הוא הרחיב את המכלאה, וגם בה התקין חלונות. עכשיו היה אור בכל פינה.
ובאחד הימים באה גם העזרה. היא התהלכה זמן רב בין הגבעות עד שהעזה לגשת אל הבית. כאשר מצאה אומץ לעשות כך, היה כבר ערב. ולבסוף היא התקרבה: אשה גבוהת קומה, בעלת עיניים חומות, מלאת־בשר; ידיה היו חזקות וטובות, והיא נעלה סנדלי־עץ, אף שלא היתה מבנות הלאפים. על כתפיה נתלה שק, עשוי עור עגל. למעשה לא היתה צעירה ביותר, אלא כבת שלושים.
פחדה עבר והיא בירכה אותו לשלום. היא הוסיפה בחיפזון:
“אני צריכה להגיע אל מעבר להרים, והלכתי בדרך זאת”.
“כך”, אמר האיש. הוא הבין בקושי את דבריה, כי דיבורה לא היה ברור. נוסף לכך הפנתה את פניה הצדה כאשר דיברה.
“כן”, אמרה, “הדרך ארוכה מאוד”.
“ואת חייבת ללכת לשם?”
“כן”.
“בשביל מה?”
“אני הולכת אל הקרובים שלי”.
“ככה, יש לך קרובים? ומה שמך?”
“אינגיר. ומה שמך?”
“יצחק”.
“כך, יצחק. וכאן אתה גר?”
“כן, כאן אני גר. והמצב הוא כפי שאת רואה”.
“לא רע בכלל”, אמרה, ועל פניה ארשת של פליאה.
יצחק היה פיקח. הוא חשב כי אולי נשלחה הנה מן ההתחלה, או אולי באה ישר מביתה כדי להישאר כאן. ייתכן כי נודע לה שהוא זקוק לעזרת אשה.
“היכנסי פנימה ותנוחי”, אמר.
הם נכנסו אל הבית, אכלו מן המזון שהביאה אתה ושתו חלב־עזים. אחר־כך היא בישלה קפה, שגם אותו הביאה אתה. בלילה השתוקק אליה מאוד, והיא נענתה לו.
למחרת בבוקר לא המשיכה בדרכה. היא חלבה את העזים. שפשפה את הכלים בחול דק עד שהבריקו. היא לא הלכה כלל. שמה היה אינגיר ושמו היה יצחק.
חייו של הגבר הבודד השתנו. החיסרון היחיד באשתו היה דיבורה הפגום ומנהגה להפנות את פניה הצדה כאשר דיברה; וזאת, מפני ששפתה התחתונה היתה שסועה, כשפת ארנבת אבל לא היה זה דבר חשוב עד כדי להצטער עליו. אלמלא היה פיה מושחת מלידה, ודאי לא היתה באה אליו לעולם. עליו לשמוח כי פיה פגום. והאם הוא עצמו היה מושלם? גופו היה מגושם והוא היה דומה לאבן־ריחיים ענקית, ופניו כפנים שמתבוננים בהן מבעד לחלון סדוק. ומראהו – האם לא היה משונה? נדמה היה כי מדי רגע תתפרץ איזו חיה מתוכו; לפלא היה הדבר שאינגיר לא ברחה ממנו.
היא לא ברחה. כל אימת שהיה חוזר הביתה, היה מוצא את אינגיר. השניים היו לאחד, האשה והבית.
אמנם נוסף פה שיש להאכילו, אבל אין בכך כל הפסד: עתה הוא יכול לעזוב את ביתו לזמן רב יותר, הוא חופשי יותר בתנועותיו.
היה הנחל – יפה למראה אבל גם עמוק ופתלתול, נחל שאין לזלזל בו; ייתכן שהוא בא מזרם מים גדול בהרים. יצחק השיג כלי־דיג ויצא אל הנחל. בשובו הביתה לעת ערב, הביא אתו סל מלא אילתית ודגי שמך. אינגיר קידמה את פניו בהשתוממות רבה. היא התפעלה מאוד, מחאה כפיים וקראה: “לא ייאמן כי יסופר!” היא הבחינה, כי דברי ההתפעלות האלה שימחו אותו והוא גאה בשלל הדגה. על כן הוסיפה לדבר בשבחו: היא לא ראתה כזאת מעודה ובשום אופן איננה מסוגלת להבין, כיצד עלה הדבר בידיו.
חוץ מזה, הביאה לו אינגיר גם תועלת אחרת. אכן היא לא היתה יפה במיוחד, ובראשה לא היה שכל רב; אבל היו לה שתי כבשים על שיותיהן, והיא הביאה אותן הנה. זה היה הדבר החשוב ביותר שהיה נחוץ להם: כבשים, על צמרן ושיותיהן; ארבעה ראשים נוספים; עדרם הולך וגדל. אלוהים, מה גדול עדרם! אינגיר הביאה גם דברים קטנים משלה: ראי, מחרוזת יפה של פניני־זכוכית, מסרגות וגלגל טוויה. אם תוסיף להביא דברים, יתמלא בקרוב הבית מהרצפה ועד התקרה, ולא יישאר בו מקום פנוי! יצחק היה, כמובן, נרגש מאוד למראה הרכוש הרב הזה. אבל הואיל ולא היה איש דברים והוא התקשה להביע את רחשי לבו, הסתפק בכך שיצא החוצה לראות את מזג־האוויר, ונכנס שוב. הוא היה מאושר מאוד כי חש שרגש עז מתלקח בלבו, חיבה או אהבה, או כל שם היאה לרגש זה.
“לא היה צורך להביא את כל הדברים האלה”, אמר.
“יש לי יותר, במקום אחר. וחוץ מזה, ישנו הדוד סיברט אחי אמי, ודאי שמעת עליו?”
“לא”.
“הוא איש עשיר, גזבר המחוז”.
האהבה מעוורת עיני פיקחים. יצחק הרגיש כי עליו לעשות איזו מחווה נעימה, על־פי דרכו, והרחיק לכת.
“מה רציתי לומר לך”, פתח ואמר, “אה, את לא צריכה לאסוף את תפוחי־האדמה. אני אאסוף אותם בערב, כשאחזור הביתה”. הוא לקח את הגרזן ויצא אל היער.
היא שמעה כיצד הוא כורת עצים ביער – המרחק לא היה רב – ולפי הרעש יכלה לקבוע, כי הוא חוטב גזעים עבים. היא הקשיבה לרגע, אחר־כך יצאה אל השדה וליקטה את תפוחי־האדמה. האהבה נותנת לטיפשים בינה.
יצחק חזר הביתה בערב, כשהוא גורר אחריו קורה ענקית, קשורה בחבל. הו, יצחק המגושם והתמים! הוא הקים רעש רב ככל שהיה יכול, השתעל וכחכח בגרונו, רק כדי שהיא תצא ותתפעל ממעשהו.
כך היה. כאשר היה קרוב, קראה בקול רם: “אבל מה זה, אתה ודאי השתגעת, אתה הרי רק בשר־ודם!”
הוא לא השיב דבר. לא עלה בדעתו כי צריך לדבר על טלטול קורת עץ, כאילו זאת עבודה שהיא קצת למעלה מכוחו של אדם – הרי זה רק דבר־של־מה־בכך.
“ובשביל מה אתה צריך את הקורה הזאת?” שאלה.
“אה, את זה אני עדיין לא יודע”, השיב מתוך חשיבות יתרה.
אז ראה כי אינגיר אספה את תפוחי־האדמה, והראתה כי כוחה בעבודה הוא כמעט ככוחו. דבר זה לא היה לפי רוחו. הוא ניתק את החבל מגזע העץ ופנה שוב.
“האם תמשיך לעבוד?” שאלה.
“כן”, השיב ברוגז.
לאחר מכן חזר עם קורה שניה, אך הפעם לא התנשף ולא הקים רעש. פשוט משך את הקורה אחריו, כאילו היה שור, והטיל אותה ליד הבית.
באותו קיץ הוא כרת עצים רבים והביא אותם הביתה.
