סיפור:

מעשה בנקדימון בן גוריון ושתים עשרה מעיינות מים /תלמוד הבבלי, מסכת תענית

 

"תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות.

הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד, אמר לו: הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים, ואני אתן לך שתים עשרה עין מים, ואם איני נותן לך – הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף. וקצב לו זמן.

 

כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו הגמון: שיגר לי או מים או מעות!

שלח לו: עדיין יש לי זמן, כל היום כולו שלי הוא.

 

בצהרים שלח לו: שיגר לי או מים או מעות!

שלח לו: עדיין יש לי זמן.

 

במנחה שלח לו: שיגר לי או מים או מעות!

שלח לו: עדיין יש לי זמן.

 

ליגלג עליו אותו הגמון, אמר: כל השנה כולה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים?!

נכנס הגמון לבית המרחץ בשמחה.

 

נכנס נקדימון בן גוריון לבית המקדש. כשהוא עצוב, התעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו:

'ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהיו מים לעולי רגלים!'

 

מיד התקדרו שמים בעבים, וירדו גשמים עד שמלאו שתים עשרה מעיינות מים והותירו.

 

עד שנכנס הגמון לבית המרחץ – יצא נקדימון בן גוריון מבית המקדש. כשהפגעו זה בזה, אמר לו [נקדימון]: תן לי דמי מים יתרים שנתת לי!

אמר לו: יודע אני שלא החרדתי את העולם אלא בשבילך, אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך – שאירוע חמה יש לי, שהרי כבר שקעה החמה, והגשמים ברשותי ירדו!

 

חזר ונכנס נקדימון לבית המקדש, התעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו:

'ריבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים בעולמך!'

 

מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה.

 

באותו שעה אמר לו הגמון: אילו לא נקדרה החמה – היה לי פתחון פה עליך ליתן לך מעותי...