רשימה:

הים, הזמן והמילים שביניהם-מבט על שירתו של צבי נבו בעקבות הספר מילים נרדפות /צבי שמיר

 

 

קריאה בספר השירים  החדש של צבי נבו –" מילים נרדפות," מזמינה את הקורא למסע אישי, חשוף ולעיתים מכאיב. נבו אינו מנסה להתחנף לקורא או ליפות את המציאות; כתיבתו נעה בין זיכרונות ילדות מתוקים-מרירים לבין התמודדות מפוכחת עם זקנה, בדידות, אובדן ואישוני הזמן החולף.

 

בשירתו של צבי נבו בולטים שלושה נושאים מרכזיים שמחברים את כל השירים למסכת אחת של חשבון נפש קיומי.

 

1. המרוץ נגד הזמן והרצון להניח את הראש

הזמן בשירים של צבי נבו איננו סתם כרנולוגיה מספרית ון או מושג ערטילאי, אלא ישות חיה ותובענית לעיתים. נבו מרבה לעסוק בתחושה החריפה שהזמן אוזל או כבד מנשוא. בשיר הפותח את הקובץ הוא מנסח זאת בצורה כואבת:

 

"כָּבְדָה יָדוֹ שֶׁל הַזְּמָן

 

מוּגָשֶׁת, נוֹפֶלֶת

 

שָׁדוּד

 

עֶרֶב בָּא אֶל סוֹפוֹ

 

טֶרֶם זְמַן כִּסָּהוּ...

 

הִנְנִי... הַנַּח לִי"

 

לצד התחושה שהזמן "שועט לקראתי" ללא רחם, יש אצל נבו גם כמיהה  עמוקה  ומשמעותית לעצירה, לרגע של שקט ושל מנוחה. הזמן שלו יכול פתאום לקפוא ולהפוך ל"זמן בקבוק", מקום שבו אפשר פשוט להניח את הראש ולתת לסערה לעבור.

 

השילוב בשירתו בין השעון הישן והנוסטלגי לבין מושגים מודרניים – כפי שהוא כותב באירוניה מרה: "עם הזמן... שן בינה/AI... א ו סתם: שן תותבת" – מראה כיצד נבו מחבר בין הזיכרון הקיים לבין ההווה המהיר והשוחק לא אחת.

 

2. הנוף הישראלי והזיכרונות שנשארים

נבו לוקח את הקורא למסע בגיאוגרפיה הישראלית והאישית שלו.  הוא מצליח לשלב ביניהם ומוליך אותנו  הקוראים ברחובות תל אביב ויפו, בין דוכני ספרים משומשים למדרכות של יד אליהו, ומחזיר אותנו במסע שיריו גם  לחוויות הילדות בקיבוץ:

 

"בַּגַּן הַיְּלָדִים בַּקִּבּוּץ

 

מוֹשִׁיבִים אוֹתִי בְּחַג שָׁבוּעוֹת

 

עַל עֲרֵמַת חָצִיר

 

אוֹחֵז בְּתַרְנְגוֹל דִּיקְט...

 

חַוָּיָה מְטַלְטֶלֶת שֶׁאוֹחֶזֶת בִּגְרוֹנִי

 

קַדַּחַת הַשַּׁחַת... וְלֹא מַרְפָּה"

 

הנופים אצל נבו אינם רק תפאורה חיצונית – הם מלאים בריחות ובתחושות, כמו פריחת התפוז, הגדילן והאסקדיניה. אך הנוף המקומי הזה מתערבב אצלו תמיד עם עולמות רחבים בהרבה: ציורים של מארק שאגאל וחואן מירו, המסעות של חניבעל, ואפילו סיפורים מקראיים כמו שאול המלך בגלבוע ואשת לוט.

 

3. המילים שלא תמיד מצליחות להביע הכל

כמשורר, צבי נבו עסוק מאוד בכוחן של המילים, אך גם במגבלותיהן. הוא מרגיש לפעמים שהמילים בורחות לו, או שהן אינן מספיקות כדי לתאר את האמת הפנימית והמורכבת:

 

"מִילִים נוֹפְלוֹת

 

בֵּין אַבְנֵי הַשִּׁיר

 

אֲשֶׁר בָּנִיתִי לָךְ

 

מֵאַבְנֵי נַחַל/אוֹ אֶבֶן חוֹל-

 

אֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין...!

 

נִתָּן לְהַשְׁאִיר פְּתֶק, בְּכֶפֶל לָשׁוֹן -

 

מוּבָן רַק לָךְ, וְלִי"

 

נבו מראה לנו שהמילים החשובות באמת הן אלה שנאמרות בלחישה, או אלה שנשארות בין השורות, בשתיקה שבין אדם לעצמו ובין אדם לאהוביו.

 

בסיכומו של דבר שירתו של צבי נבו היא שירה אנושית, כואבת וישירה. הוא מצליח ללכוד רגעים קטנים של יופי, זיכרון וחסד בתוך עולם סוער וזמן שבורח. דרך השילוב בין השפה העשירה לדיבור היומיומי, נבו מציע לקוראים מבט אמיץ ופשוט על החיים, על הזיכרון ועל מה שנשאר מאיתנו כשהאורות כבים. היופי הקסום בכתיבתו מצוי בעובדה הברורה שזוהי קסמה הטוב של שפה שירית, הנוגעת בלב הקוראים ואכן מצליחה לגרום להם לדקויות מכבדות וראויות של עניין וכבוד לשירתו.