מן המלאך השחור אל כבוד השוני / בלפור מור
אנדרס אלוי בלאנקו והרב יונתן זקס על מוסר, אחריות ואנושיות משותפת
מסה בעקבות הספר "שירה שחצתה יבשה" — תרגום שירתו של בלאנקו מספרדית-אלי מילגרם, בעריכת תרגום טל איפרגן ובהוצאת ארגמן מיטב | בלפור מור
התוודעתי לאחרונה לשירתו של אנדרס אלוי בלאנקו באמצעות תרגומיו של אלי מילגרם בספר "שירה שחצתה יבשה". המפגש עם שירים אלה היה עבורי משב רוח מרענן. ככל שהעמקתי בהם, הלכה והצטיירה לפניי תפיסת עולם מוסרית עקבית: רגישות למי שנעדר מן התמונה, מחויבות מעשית לזולת והבנה כי האדם נוצר מתוך קשריו עם אחרים. בד בבד הדהדה בי הגותו של הרב יונתן זקס, ובייחוד תפיסתו בדבר "כבוד השוני".
מכאן עולה השאלה המנחה את המסה: האם הדרך אל המוסר מחייבת התעלות מעל ההבדלים שבין בני האדם, או שמא דווקא ההכרה בהבדלים תורמת לאפשרות ההתעלות, ומהווה תנאי לאוניברסליות מוסרית ממשית? לכאורה, בלאנקו וזקס רחוקים זה מזה: הראשון משורר, עיתונאי ופוליטיקאי מוונצואלה של המחצית הראשונה של המאה העשרים; השני רב, פילוסוף ומנהיג דתי שפעל בבריטניה בסוף המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. אולם קריאה בשלושה משירי בלאנקו — "צייר לי מלאכים שחורים", "קולוקוויום מתחת לעץ הדקל" ו"פרח האפמטה" — מגלה קרבה עקרונית ביניהם. שניהם דוחים כללי מוסר המבוססים על אחידות, ומעמידים במקומם אוניברסליות הצומחת מתוך שונות, אחריות וקשר.
אנדרס אלוי בלאנקו: משורר בין מאבק ציבורי לחוויה אישית
אנדרס אלוי בלאנקו נולד בקומנה שבצפון־מזרח ונצואלה בשנת 1896 ונפטר במקסיקו בשנת 1955. הוא היה משורר, עורך דין, עיתונאי, נואם ופוליטיקאי, ופרסם שירה, מחזות, סיפורים, מאמרים ונאומים. חייו הציבוריים התנהלו על רקע דיקטטורה, מאבק לדמוקרטיה, מודרניזציה מואצת וחיפוש אחר זהות לאומית ותרבותית עצמאית. הוא נמנה עם בני „דור 1928”, שהתנגדו למשטר הסמכותני בוונצואלה, היה ממייסדי מפלגת הפעולה הדמוקרטית וכיהן זמן קצר כשר החוץ בשנת 1948. לאחר ההפיכה הצבאית באותה שנה יצא לגלות.
המתח שבין משורר לאיש ציבור, בין אדם של רגש לאדם של מאבק, ניכר ביצירתו. שירתו נעה בין מחאה חברתית לבין אינטימיות, בין דמות הפועל לבין דמות האהובה, ובין דימויים דתיים של מלאכים וגן עדן לבין דרישה לצדק ממשי על פני האדמה. אין בה שיטה פילוסופית סדורה, אך עולה ממנה תפיסת אדם עקבית: האדם אינו יחידה מבודדת, אלא ישות הנבנית מתוך הכרה, אחריות, אהבה וזיכרון.
צַיֵּר לִי מַלְאָכִים קְטַנִּים שְׁחֹרִים
מי נעדר מן האוניברסלי?
כֹּה עָצוּב! לְ"חוּאָנָה" הַשְּׁחוֹרָה,
אָסוֹן גָּדוֹל קָרָה!
הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ הַיַלְדּוֹן הַשָּׁחֹר שֶׁלָּהּ,
אָכֵן כֵּן.
אַי!... חֲבֵר נִשְׁמָתִי,
כֹּה בָּרִיא הָיָה הַקָּטָן הַשָּׁחֹר!
אֶת עוֹר קִפּוּלָיו לֹא רָאִיתִי,
גַּם לֹא בְּעַצְמוֹתָיו בָּחַנְתִּי;
אֵיךְ שֶׁיוֹתֵר רָזה נַּעֲשֵׂיתִי
כָּךְ מָדַדְתִּי גַּם את גּוּפוֹ,
הוּא הָלַךְ וְנַעֲשָׂה כְּחוּשׁ
כְּפִי שֶׁגּוּפִי הִתְדַּלְדֵּל.
הַשָּׁחֹר הַקָּטָן שֶׁלִּי נִפְטָר,
כָּךְ יִעֵד אוֹתוֹ אֱלֹהִים;
הוּא כְּבָר יְמֻקַּם
כְּמַלְאָךְ קָטָן בְּגַן העֵדֶן.
תִּתְעוֹרְרִי חֲבֵרָה יְקָרָה שֶׁלִּי...
כִּי אֵין מַלְאָכִים שְׁחֹרִים קְטַנִּים.
צַיָּר שֶׁל קְדוֹשִׁים חַדְגּוֹנִיִּים,
צַיָּר שֶׁל אֲדָמָה לְלֹא נְשָׁמָה,
כְּשֶׁאַתָּה מְצַיֵּר קְדֻשּׁוֹתֶיךָ -
אֵינְךָ נִזְכָּר בְּעַמְּךָ.
כַּאֲשֶׁר אַתָּה מְצַיֵּר בְּתוּלוֹת
הִנְּךָ מְצַיֵּר מַלְאָכִים יָפִים,
אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא זָכַרְתָּ
לְצַיֵּר מַלְאָכִים שְׁחֹרִים.
צַיָּר שֶׁנּוֹלַד בְּאַדְמָתִי
עִם מִכְחוֹל נָכְרִי,
צַיָּר ההוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי
הֲמוֹן זִקְנֵי הַצַּיָּרִים,
לַמְרוֹת שֶׁהַבְּתוּלָה הִיא לְבָנָה...
צַיֵּר לִי מַלְאָכִים קְטַנִּים שְׁחֹרִים.
הַאִם אֵין צַיָּר שֶׁיְּצַיֵּר
מַלְאָכִים קְטַנִּים מֵעַמִּי?
אֲנִי רוֹצֶה מַלְאָכִים בְּהִירִים
עִם מַלְאָכִים שְׁחוּמִים.
מַלְאָךְ מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה
אֵינָהּ מַסְפִּיקָה לְשָׁמַיִם שֶׁלִּי.
אִם נוֹתַר צַיָּר שֶׁל קְדוֹשִׁים,
אִם נוֹתַר צַיָּר מִמְּרוֹמִים,
שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַשָּׁמַיִם מֵאַדְמָתִי,
עִם גְּוָנִים שֶׁל עַמִּי,
עִם מַלְאָךְ מִמַּעֲמָד גָּבוֹהַּ,
עִם מַלְאָךְ מִמַּעֲמָד נָמוּךְ,
עִם מַלְאֲכֵים קְטַנִּים לַבָּנִים,
עִם מַלְאֲכֵים קְטַנִּים אִינְדְּיָאנִים,
עִם מַלְאֲכֵים קְטַנִּים שְׁחֹרִים,
אֲשֶׁר הוֹלְכִים וְאוֹכְלִים מַנְגּוֹ
בֵּין הַשְּׁכוּנוֹת בַּשָּׁמַיִם.
אִם אַגִּיעַ יוֹם אֶחָד לְשָׁמַיִם,
חַיָּב אֲנִי לִמְצֹא אוֹתְךָ בַּגַּן הָעֵדֶן,
שָׂרַף קְטַנְטַן "שְׂטָנִי",
מַלְאָךְ שֶׁחֹר מִשָּׁחֹר.
אִם אֶת אַדְמָתְךָ אַתָּה יוֹדֵעַ לְצַיֵּר
כָּךְ אַתָּה גַּם תְּצַיֵּר אֶת שָׁמֶיךָ
עִם אוֹר שִׁמְשְׁךָ שֶׁמְּשַׁזֵּף עוֹר לָבָן,
עִם אוֹר שִׁמְשְׁךָ הַמְּזִיעָה שְׁחֹרִים,
כִּי בִּשְׁבִיל זֶה יֵשׁ לְךָ אוֹתָם
הַחֲמִימִים וְהַטּוֹבִים.
אֵין כְּנֵסִיָּה אַחַת בַּמֶּרְחָב,
אֵין כְּנֵסִיָּה אַחַת בַּכְּפָר,
אֲשֶׁר אִשְּׁרוּ לְהַכְנִיס
תְּמוּנַת מַלְאָכִים קְטַנִּים שְׁחֹרִים.
אָז לְאָן הֵם יֵלְכוּ,
מַלְאָכִים קְטַנִּים מֵהַכְּפָר שֶׁלִּי,
בְּנֵי אִינְדְּיָאנִים מִ"גוּאַרִיבֶה",
בְּנֵי שְׁחֹרִים מִ"בַרְלוֹבֶנְטוֹ"?
צַיָּר הַמְּצַיֵּר אֶת אַדְמָתוֹ,
אִם רְצוֹנְךָ לְצַיֵּר הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּךְ,
כְּשֶׁתְּצַיֵּר מַלְאָכִים קְטַנִּים
אָנָּא זְכֹר אֶת עַמְּךָ
וּלְיַד הַמַּלְאָךְ בְּשַׂעֲרוֹתָיו הבְּהִירִים
יַחַד עִם הַמַּלְאָךְ בְּשַׂעֲרוֹתָיו הכֵּהִים,
לַמְרוֹת שֶׁהַבְּתוּלָה הִיא לְבָנָה,
צַיֵּר לִי מַלְאָכִים שְׁחֹרִים קְטַנִּים.
השיר הידוע ביותר של בלאנקו מעמיד את הקורא מול סתירה מוסרית ותאולוגית: הדת מכריזה על אהבת האל לכל בני האדם, אך דימויי הקדושה שהיא מייצרת צבועים בצבע אחד בלבד. בלאנקו פונה אל צייר שנולד באדמת ונצואלה אך מצייר ב„מכחול נכרי”; הוא מאמץ דפוסים אירופיים של בתולות, קדושים ומלאכים, ובתוך כך שוכח את בני עמו. במסגרת הפואמה מופיעה אם שחורה שבנה מת. היא מבקשת לדמיין אותו כמלאך, אך התרבות הדתית שסביבה אינה מציעה לה אפילו דימוי אחד של מלאך שחור.
המלאך השחור הוא אפוא יותר מסמל לשוויון גזעי. הוא חושף את הפער שבין עיקרון אוניברסלי לבין דמיון תרבותי מצמצם. חברה יכולה להצהיר כי כל בני האדם שווים, ובכל זאת להמשיך לזהות את הטוב, היפה והקדוש עם קבוצה אחת בלבד. בלאנקו אינו מבקש למחוק את צבעו של הילד כדי להכניסו לגן העדן; הוא מבקש לצייר אותו שחור. ההכרה באחר אינה מתרחשת למרות שונותו, אלא באמצעותה.
בכך מעלה השיר גם שאלה מטא־מוסרית: לא רק מי רשאי להיכלל בעולם הקדושה, אלא מי קבע מלכתחילה כיצד נראית הקדושה. מבחנה של אוניברסליות אינו אפוא בהצהרותיה בלבד, אלא ביכולתה לראות את מי שנעדר מן התמונה ולהשיבו אליה בלי לשנות את צבעו.
קוֹלוֹקְוִיּוּם מִתַּחַת לְעֵץ הַדֶּקֶל
מן ההכרה אל האחריות
מָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה לֶהֱיוֹת טוֹב יוֹתֵר
וְלֹא לוֹמַר הַכֹּל טוֹב
אוֹ הַכֹּל רַע,
מָה שצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת זה לֶאֱהֹב
אֶת חֹפֶשׁ הָאָדָם,
מָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת זֶה לְהַשְׂכִיל,
לְהָאִיר אֶת עֵינַי וְיָדַי
וְלִבִּי וְרָאשִׁי
וְאָז, לְהַמְשִׁיךְ לְהָפִיץ אֶת הָאוֹר.
מָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה לִתְרֹם יוֹתֵר
בּלִּי לוֹמַר אֶת נִדְבַת הַלֵּב,
הַעֲנָקָה לזוּלַת הִיא דֶּרֶךְ
הַמַּעֲצִימָה צְנִיעוּת,
הִיא הַדֶּרֶךְ שׁיוּכְלוּ
אֲחֵרִים לְקַבֵּל קִמְעָא.
נְתִינַת עֲבוֹדָה הִינָהּ חוֹבָה
כְּשֵׁם שֶׁהַהַעֲרָכָה שֶׁלָּהּ
לְמִי שֶׁעוֹבֵד בַּמִּפְעָל
וּלְמִי שֶׁעוֹבֵד בַּשָּׂדֶה
וּלְמִי שֶׁעוֹבֵד בַּמִּכְרֶה
וּלְמִי עוֹבֵד עַל סְּפִינָה,
דָּרוּשׁ לָתֵת את הַכֹּל,
אוֹר וָדָם, קוֹל וְיָדַיִם,
וְשַׁלְוָה וְשִׂמְחָה
לָהֶם זְּקוּקִים כָּאן לַמַּטָּה
וְשֶׁיָּדְעוּ לְמַעְלָה בַּשָּׁמַיִם
שֶׁאֵין כְּלָל צֹרֶךְ לַמַּהֵר,
אִם יֵשׁ בַּזְּכוּתוֹ
שֶׁל הָאֱלֹהִים לְאָדָם הַיָּשָׁר
לָתֵת חַיִּים עַל פָּנַי אֲדָמָה,
תֵּן לוֹ גַּם אוֹר בִּקְבוּרָתוֹ.
בִּגְלַל זֶה רוֹצֶה אֲנִי, בְּנִי,
שֶׁתִּתֵּן מעַצְמְךָ לְאַחִים שֶׁלְּךָ,
שֶׁתִּלָּחֵם לְטוֹבָתָם
וְשֶׁלעוֹלָם לא תִּהְיֶה מְבֻדָּד;
הֶדְיוֹט וְאָהוּב עַל הָעוֹלָם
מֵעָדִיף אֲנִי מְאַשֵּׁר בּוֹדֵד וְחָכָם.
לֶאֱלֹהִים, שֶׁיִּתֵּן לִי יִסּוּרִים,
לָאֱלֹהִים, שֶׁיִּתֵּן לִי שִׁבְרֵי נֶפֶשׁ,
אֲבָל אַל תִּתֵּן לִי לעולם
בֵּן שֶׁלִּבּוֹ בּוֹדֵד.
בשיר זה עובר בלאנקו מן הדרישה לראות את האחר אל החובה לפעול למענו. הדובר, אב הפונה לבנו, מלמד כי אין די להכריז שהכול טוב או שהכול רע; הדרישה המוסרית היא „להיות טוב יותר”. זוהי אתיקה שאינה מסתפקת בהשתייכות למחנה הנכון או בטוהר אידאולוגי, אלא דורשת השתפרות, חינוך ומעשה. האדם נדרש לאהוב את חירות האדם, להאיר את עיניו, את ידיו, את לבו ואת ראשו, ולאחר מכן להפיץ את האור לאחרים.
השיר מעניק למושג „אנושות” פנים קונקרטיות: עובד המפעל, עובד השדה, הכורה והמלח. בכך הוא מחלץ את האוניברסלי מן ההפשטה ומעניק לו כתובת. בלאנקו אף מזהיר מפני דת המציעה לאדם את השמים כפיצוי על עוול ארצי. בני אדם זקוקים לשלווה, לשמחה ולכבוד „כאן למטה”; אין למהר ולשלוח אותם אל „למעלה” במקום לתקן את חייהם בהווה.
מבחינה מוסרית, זהו מעבר מסובלנות לסולידריות. אין די להכיר בזכותו של האחר להתקיים; יש לתת מעצמנו, להיאבק למענו ולהימנע מחכמה המבודדת אותנו ממנו. העדפתו של האב לבן פשוט ואהוב על פני בן חכם ובודד אינה שבח לטיפשות, אלא ביקורת על אינטלקט שאינו תורם לקשר האנושי.ידע שאינו נעשה אור לזולת וחכמה שאינה מולידה אחריות מאבדים את ערכם המוסרי.
השיר מרחיב את מושג האחווה אל העובד במפעל, בשדה, במכרה ובספינה. בלאנקו אינו מדבר על „האנושות” כמושג מופשט, אלא מעניק לה פנים, ידיים ומקצועות.
פֶּרַח של עץ הטַבַבוּיָה ( האפמטה) וְרֻדָּה (עץ נוי)
האחר שותף ביצירת העצמי
אֵיזֶה עֶצֶב שֶׁל חֲצִי אֲבֵלוּת
יֵשׁ לַפֶּרַח שֶׁל עֵץ הטַבַבוּיָה,
אֵיזֶה עֶצֶב שֶׁל חֲצִי אֲבֵלוּת
מֵאָז אוֹתִי אַתְּ עֲזַבְתָּנִי!
עֲזִיבָתֵךְ לְעוֹרְקַי הֶזְרִימָה
אֶת דִּמְדּוּמֵי הָעֶרֶב,
דָּמִי נוֹתַר גַּלְמוּד
כְּמוֹ פֶּרַח עֵץ הטַבַבוּיָה.
אֵינּי יוֹדֵעַ מָה הֵם רְצוֹנוֹתַיִךְ הָעַזִּים,
אֵיני יוֹדֵעַ מָה עָלַי לְבַקֵּשׁ,
אִם לָמוּת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא אֲהַבְתִּיךְ
אוֹ לְאוֹהַבְךְ עַד יום מוֹתִי;
אֵינִי יוֹדֵעַ מָה טוֹב יוֹתֵר,
אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הֲכִי גָּרוּעַ,
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם זוֹ אַהֲבָה לְלֹא נוֹכְחוֹת
אוֹ נוֹכְחוֹת לְלֹא אָהֲבָה,
אַךְ אֵיני רוֹצֶה וְהִנְנִי קוֹרֵא לָךְ,
מֵאָז שֶׁעֲזַבְתִּיךְ,
חַיַּי בַּחֲצִי אֲבֵלוּת,
כְּמוֹ פֶּרַח עֵץ הטַבַבוּיָה.
לכאורה, "פרח האפמטה" רחוק מעולמות הצדק והפוליטיקה. זהו שיר אהבה ואובדן, שבו הדובר מתאר את חייו לאחר עזיבת אהובתו כ"חצי אבל". היא אינה מתה, אך גם אינה נוכחת; האהבה קיימת ללא מימוש, והחיים נמשכים ללא שלמות. פרח האפמטה המקומי, בצבעיו הסגולים־ורודים, נעשה סמל לדמדומים — למצב ביניים שבין חיים למוות, נוכחות והיעדר.
המטפורה שלפיה דמו של הדובר נותר גלמוד, או אלמן, מלמדת כי האהובה אינה רק אדם חיצוני שיש לאהוב או לכבד. נוכחותה נעשתה חלק ממחזור חייו, ולכן היעדרה משנה את גופו, את זיכרונו ואת זהותו. השאלה מה גרוע יותר — אהבה ללא נוכחות או נוכחות ללא אהבה — חורגת מסיפור פרטי ומבחינה בין קרבה פיזית לבין יחס אנושי ממשי.
תרומתו של השיר למכלול המוסרי של בלאנקו היא עמוקה: האחר אינו רק מי שיש לראותו, כפי שנלמד מ"מלאכים שחורים", ואף לא רק מי שיש לשאת באחריות לחייו, כפי שנלמד מ"קולוקוויום". האחר הוא גם שותף בעיצוב העצמי. האדם אינו מתקיים תחילה כיחידה שלמה ורק אחר כך נכנס ליחסים; זהותו מתהווה מתוך אהבה, שייכות, פרידה וזיכרון.
שלושת השירים יוצרים אפוא מהלך רעיוני ברור: מן הראייה אל האחריות, ומן האחריות אל היחס המכונן את האדם עצמו.
הרב יונתן זקס
הרב יונתן זקס נולד בלונדון בשנת 1948 ונפטר בשנת 2020. הוא היה רב, פילוסוף, תאולוג, סופר ומנהיג ציבורי, וכיהן כרב הראשי של הקהילות העבריות המאוחדות בחבר העמים הבריטי בשנים 1991–2013. כתביו עוסקים במוסר, אחריות, דת, קהילה, גלובליזציה וביחסים שבין אמונות ותרבויות.
אחד הרעיונות המזוהים ביותר עמו הוא "כבוד השוני". זקס התנגד להצגת האוניברסלי והפרטיקולרי כהפכים. כל אדם נושא בו־זמנית את המשותף לכל בני האדם ואת המיוחד לו: שפה, זיכרון, אמונה, משפחה וסיפור. אילו לא היה לנו דבר משותף, לא היינו יכולים לתקשר; אילו היינו זהים לחלוטין, לא היה לנו דבר לומר זה לזה.
לפי זקס, האחדות האלוהית אינה מחייבת אחידות אנושית. אמונה בצלם אלוהים מחייבת להכיר בכך שכבודו של האדם מתקיים גם כאשר אמונתו, שפתו ודרך חייו שונות משלנו. אולם זקס, בדומה לבלאנקו, אינו מסתפק בסובלנות פסיבית. רעיון הברית שלו מבטא אחריות הדדית: חירותנו נבחנת באופן שבו אנו מכבדים ומעצימים את חירותם של אחרים, והמוסר נבחן בחיים שאנו בונים יחד.
המפגש בין בלאנקו לזקס
הקרבה בין בלאנקו לזקס אינה תוצאה של השפעה ישירה, אלא של מבנה מוסרי דומה. בלאנקו מדבר בשפת השירה, הסמל והחוויה; זקס מדבר בשפת ההגות, הברית והתאולוגיה. בלאנקו שואל מי חסר מן התמונה; זקס שואל כיצד יכולים בני זהויות שונות לחיות יחד בלי למחוק את ייחודם.
"צייר לי מלאכים שחורים" מאיר את "כבוד השוני": האדם אינו זוכה לכבוד רק לאחר שטושטשו סימני זהותו. קולוקוויום מתחת לעץ הדקל” מקביל לאתיקת האחריות של זקס: חירות, השכלה ואמונה נמדדות במה שהן מאפשרות לנו לעשות למען הזולת. „פרח האפמטה” מוסיף ממד קיומי: זהות האדם אינה רכוש פרטי וסגור, אלא מתעצבת מתוך משפחה, שפה, זיכרון, אהבה וברית.
שניהם מציעים אפוא לא אחדות של דמיון אלא אחדות של קשר. האוניברסלי אינו אדם מופשט, חסר צבע, שפה, דת ומקום. הוא מתהווה כאשר בני אדם מסוימים, השונים זה מזה, מכירים בכבודם ההדדי, נושאים באחריות משותפת ומאפשרים למפגש ביניהם לשנות אותם.
רלוונטיות לימינו
רעיונות אלה מקבלים משנה חשיבות בתקופה של קיטוב פוליטי, מאבקים לאומיים, הגירה, מתחים בין־דתיים ורשתות חברתיות המעודדות חלוקה מהירה בין „אנחנו” ל„הם”. חברות רבות מצהירות על שוויון, אך קבוצות שלמות עדיין נעדרות מן הסמלים, ממוקדי הכוח ומסיפורי הזהות שלהן. שאלתו של בלאנקו — מי חסר מן התמונה — נותרה אקטואלית.
גם האזהרה מפני „מכחול נכרי” רלוונטית בעולם גלובלי. תרבות עשויה להכריז על עצמה כפתוחה ורב־גונית, ובכל זאת למדוד את כל בני האדם לפי מודל אחד של הצלחה, יופי, קדמה או נאורות. מנגד, זקס מזהיר מפני התגובה ההפוכה: הפיכת זהויות למבצרים סגורים, שאיבדו את תחושת האחריות כלפי מי שמחוץ להן.
האתגר בן זמננו אינו לבחור בין זהות פרטית לבין אנושות אוניברסלית, אלא לבנות ביניהן יחס פורה. זהות שאינה פתוחה לאחר עלולה להפוך ללאומנות, קנאות או הסתגרות; אתיקה שאינה מכבדת הבדלים עלולה להפוך לכפייה תרבותית. בלאנקו וזקס מציעים דרך שלישית: זהות עמוקה שאינה חוששת מן האחר, ואינה דורשת ממנו להיעשות דומה לנו.
סיכום
שלושת שיריו של אנדרס אלוי בלאנקו מלמדים כי המוסר מתחיל בראייה, נעשה ממשי באחריות ומגיע לעומקו בהכרה שהאחר משתתף ביצירת העצמי. המלאך השחור מבקש להיכלל בעולם הקדושה בלי לאבד את צבעו; העובד והאח מבקשים לא רק הכרה אלא חירות, כבוד וחיים ראויים; האהובה הנעדרת מגלה כי אדם אחר יכול להיעשות חלק מדמו ומזהותו של האני.
הרב יונתן זקס מעניק לרעיונות אלה ניסוח פילוסופי ותאולוגי: הכללה וייחודיות אינן סותרות זו את זו. דווקא מתוך שפות, אמונות, סיפורים וקהילות מסוימים יכולים בני האדם ללמוד את כבוד השוני ואת האחריות המשותפת.
מכאן עולה התובנה המסכמת: האוניברסלי האמיתי אינו מתקיים באמצעות מחיקת ההבדל, אלא באמצעות היכולת לראות את האחר בצבעו, לשאת באחריות לחייו ולאפשר למפגש עמו לשנות גם אותנו. לא אחידות, אלא כבוד; לא סובלנות מרוחקת, אלא אחריות; לא אדם מופשט, אלא פנים מסוימות, קול מסוים וסיפור מסוים הנושאים בתוכם אמת אנושית כללית.
