רשימה:

על המשורר ישראל פנקס ז"ל / בלפור חקק

 

 

 

 ישראל פנקס – המשורר שנפרד מן הדברים ונשאר בתוכם

 

יש משוררים הכותבים על העולם, ויש משוררים המלמדים אותנו לראות אותו מחדש. ישראל פנקס היה מן הסוג הנדיר הזה. שירתו לא ביקשה להרשים, לא להכריז הכרזות ולא להגביה קול. היא התקרבה אל הדברים הפשוטים ביותר – שולחן, ספר, ענן, כוס, אור – ומתוכם חשפה את המסתורין הגדול של הקיום. שירתו הייתה מופלאה, והעברית שלו הייתה תמצית העברית של הדורות.

אני זוכר שפגשתי אותו בעת שקיבל פרס היצירה על שם ראש הממשלה ב- 1911. שוחחנו על יצירתו.

המשורר ישראל פנקס, חתן פרס ישראל לספרות,  נולד ב-1935 בסופיה, בולגריה, לדורה ולד"ר דניאל פנקס. הוא חווה יתמות מגיל צעי, והתחנך בבית סבו וסבתו, שהנחילו את מורשת בית אבא, והוא ספג את מורשתם ביצירתו.

עם לכתו בגיל 91 נדמה כי מילותיו שלו מלוות אותנו. בשירו הוא כותב: "וּמִכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... יֵשׁ לְהִפָּרֵד כְּבָר עַכְשָׁו." זוהי פרידה שאינה דרמטית ואינה רועשת. היא מתקבלת בענווה, מתוך הכרה שכל אדם הוא אורח בין הדברים, ובסופו של דבר עליו להיפרד מהם.

הַסְּפָרִים, הַמַּאֲפֵרָה הַשֻּלְחָן,

יֵשׁ לְהִפָּרֵד כְּבָר עַכְשָׁו.

 הַדְּבָרִים שֶׁלּ‎א נָגַעְנוּ בָּהֶם,

שֶׁאֵין כְּלָל לָגַעַת בָּם

(ישראל פנקס ז"ל)

אבל פנקס מעולם לא הסתפק בפרידה מן החפצים. הוא ביקש לגעת דווקא במה שאי אפשר לאחוז בו. כך הוא מתבונן בענן הלבן, הנראה כ"צֶמֶר־סֻכָּר", ותוהה מה צפון בו. הענן הופך אצלו לסמל של כל מה שנמצא מעבר ליכולת ההסבר שלנו – היופי, הסוד, הנשמה, הזמן. גם כאשר המדע מעניק שמות ותיאורים, עדיין נותר דבר־מה החומק מן ההגדרה.

 

זו הייתה גדולתו של ישראל פנקס. הוא חי בעולם המודרני, אך סירב לוותר על הפליאה. הוא ידע שככל שנרבה לדעת, עדיין יישאר מקום שבו הלשון נעצרת והשתיקה מתחילה לדבר. לכן גם כאשר הוא מזכיר את כל מה שלמדנו על התהוות העולם ועל חוקי הטבע, הוא מזכיר לנו כי אין די בכך כדי לפענח את סוד הקיום.

 

לקראת סוף השיר הוא כותב שהענן הוא "נוֹכְחוּת שֶׁאֵין לְהַסְבִּיר." נדמה שאין תיאור מדויק מזה גם למשורר עצמו. ישראל פנקס היה נוכחות שאין להסביר במונחים רגילים. הוא לא השתייך לאופנות ספרותיות, לא רדף אחר תהילה, ולא ביקש להיות במרכז הבמה. הוא היה קול שקט אך צלול, קול שהמשיך להדהד בלב קוראיו שנים רבות לאחר שסיימו לקרוא.

 

עתה, כאשר גם אנחנו נפרדים ממנו, נדמה כי הדברים שהותיר אחריו אינם רק ספרי שירה. הוא הוריש לנו דרך של התבוננות: להאט, להקשיב, להביט בענן כאילו זו הפעם הראשונה, ולזכור שלא כל מה שחשוב ניתן להסבר.

 

המשורר הלך מאתנו, אך שירתו נשארת. היא מלמדת שגם לאחר הפרידה, המילים ממשיכות להיות בית לרוח האדם. וכשם שהענן שבשירו ממשיך לרחף, נושא בתוכו סוד שאין לפענחו, כך גם קולו של ישראל פנקס ימשיך לרחף מעל השירה העברית – שקט, צנוע, עמוק ומלא פליאה.

כָּל הַמַּרְאוֹת, הַפָּנִים,

הַנּוֹפִים,

הַמִּצְטָרְפִים שׁוּב לְנוֹף, מַרְאֶה

וּפָנִים, אֲבַק כַּנְפֵי פַּרְפָּרִים,

חִידָה מֻפְלָאָה

(ישראל פנקס ז"ל)

אכן המשורר הדגול הלך מאיתנו והותיר לנו את יצירתו, חידה מופלאה.

זכרו יהיה נצור תמיד בפנתיאון השירה העבריל. שירתו היא מורשתו.

 יהי זכרו ברוך.