מסה:
זללנות/ אבינועם חקלאי
בראשית היה האינסטינקט. תוכנית הבריאה היא סיפוק הצורך הכפוף לחוק ההישרדות. היצור הנברא חש רעב בדיוק ברגע בו גופו זקוק לחומרים הטמונים במאכל אשר ייעד לו האל (או דארווין…)
מכאן הוא ינקוט בפעולות בהן תוּכנת כדי להשביע את רעבונו.
כך אנחנו מדמיינים את הראשית;
מעגל של התעוררות הצורך והרגעתו. אין לדעת מהו הרגע ההיסטורי בו הרעב נותר ללא שובע והאכילה עודפת. אין זה עניין כרונולוגי, כי אם לוגי; האינסטינקט נלכד בשפה והפך לדחף. זה האחרון אינו נוטה להישאר בתחומי ״עקרון ההנאה״ הפרוידיאני וחוזר על עצמו בחתירה לרגע לוגי של מפלי התענגות, שניתן גם לכנותם ״טראומה״. או בלשונו של לאקאן: טרוּמה. כי טרוּ הוא חור.
האדם, הלא הוא ההוויה המדברת, סובל מחסר בהוויה. פיסה אבודה מקיומו נכבשה ונלקחה ממנו על ידי השפה, אשר המיתה את הדבר.
מכאן הוא אינו מפסיק להתאוות.
אפשר לדמיין את התינוק ה״רואה״ בשד האם חלק מפיו. הגמילה המופנית כלפיו כתביעה יוצרת חתך בין שפתיו ולשונו לבין השד, שמעתה והלאה ימוקם בשדה של ה-אחר, ובעבור הילד הוא יהא אבוד. כלומר, יעשה ממנו הוויה חסרה. אירוע מתגלגל זה אינו מדיר את מקומה של האם, אשר נענית לבכי התינוק דרך תרגומה את צעקתו לקריאה, לתביעה של אהבה. היא נענית לו, במקרה הטוב, באופן התואם את היותה אישה פרטיקולרית על כל תסביכיה וקבעונותיה. היא רעה דיה…
אם כן, יש לנו שד אבוד הממוקם בשדה ה-אחר, כלומר אצל האם או המיניקה, ותינוק שהוא הוויה חסרה בהתהוותה, שבכיו עשוי להיתרגם לרעב (כי הרי יתכן שהוא סתם סובל מגזים או מכאב צמיחת השיניים), ואשר ההיענות לו ״מזוהמת״ (באופן בלתי נמנע, כלומר נורמלי) על ידי גוף ספוג בנחילי שפה ובמחשבות מטורפות (ורגילות כמעט לגמרי).
היו ימים בהם נאלצה ההוויה המדברת, הלא היא כאמור האדם, להסתפק בסיפוק חלקי ושבור, כי ה-אחר של הציביליזציה לא יכול היה לספק מעבר לזה, ודרש ויתורים רציניים מאוד כדי שהאינדיבידואל יוכל להיות חלק מהקולקטיב. כמובן שלא חסרו מעמדות של מיעוט אשר יכלו להשיג כמעט כל אובייקט שעלה בדעתם, רק כדי לגלות שהאבוד הוא אבוד לנצח או כדי להשתגע. כלומר, להיטרף. אפשר לומר שהאידיאלים החברתיים כוונו אל עבר ערכי האיפוק, ההשהיה ופער הזמן והמרחב בין האיווי לסיפוקו (הזמני והחלקי) אשר נתן לא מעט מקום נעים לחלום (או להיות מתוסכל ועצבני).
בעידן הנוכחי הוסרו הרבה מכשולים בדרכו של האיווי אל סיפוקו הישיר, במה שמכונה ״השיח הקפיטליסטי״, והרעב לחדש הולך ומתגבר, הולך והופך תכוף.
אינסטינקט הרעב והאכילה אשר נלכד בשפה והפך לדחף, מגלה עצמו בצורות משוגעות ביותר, אשר בהיותנו נולדים לתוכן, איננו מבחינים כי הן אינן טבעיות. אפילו החיות הסמוכות לשולחננו, כלומר, אלה שבשרן נתפס בשדה הכוח של השפה, סובלות מהשיגעון האנושי.
הכלב של פבלוב הוא דוגמה טובה לכך, שהרי ריורו אל מול הבשר הפך לריור לשמע קול צלצול הפעמון אשר בישר בעבר את בוא האומצה הנחשקת. אין אנחנו שונים ממנו, אלא רק בגודש הפיתולים, ההתקות והתחפושות הבארוקיות שלבש הדחף האוראלי שלנו.
יש בינינו הנתונים לבולמיה אשר נולדה מסירוב חסר ההוויה להכיר באי-האפשרות להשיג בחזרה את האובייקט האבוד. חסר אשר הפך לחור, לעיתים נטול שוליים.
משהו באדם עולה על גדותיו, אבל הדחף ממשיך לחתור תוך פינוי מקום במזבלה דרך ההקאה.
יש אשר אינם מפסיקים לאכול לא כלום; תופעה הידועה בשמה ״אנורקסיה״. ההוויה כפופה כולה לאי-האכילה, שאינה אלא אכילה של לא כלום, כאמור.
תוכניות בישול למכביר אינן מצליחות להשביע את העין, אשר הפכה בעצמה לאיבר אוראלי.
המרווח בין רעב לשובע כל-כך הצטמצם עד אשר אנחנו נותנים לתופעה את השם: ״התמכרות״.
זהו הכישלון להחיל על הפעולות את חוק החיבור המביא לתחושה של הצטברות, גודש ושובע. עבור האלכוהוליסט כל כוס עומדת בפני עצמה ואינה מתחברת לזאת שלפניה ולזאת שאחריה. בהיעדר נקודת עצירה, המוות יתפקד ככזו.
החלק ב-אחר התפוס על ידי העל-אני מצווה עלינו בעידן הנוכחי להתענג. אם לא גדשנו עצמנו בתענוגות העולם, נסבול מ-FOMO.
אוכל, אלכוהול, סמים, זיונים הבאים מאותו השורש האטימולוגי של מזון, מופיעים כאובייקטים התובעים מאיתנו להשתמש בהם.
לרגע קטן של התגלות אנחנו תופסים שהם אלה הטורפים וזוללים אותנו כאלים אפלים הדורשים הקרבה.
