מאמר:
החומר ממנו עשויה הנשימה על "נחושת" לאדוה קמחי חן /יצחק גוילי
ספרה השני של אדוה קמחי חן, "נחושת" (הוצאת לוקוס, 2026) שערך אלי הירש, מסמן אבולוציה פואטית מרתקת.
מי שפרצה לתודעה עם ספר ביכורים רגיש ויפהפה בשם "כיסי אוויר" (הוצאת פרדס, 2023), מעתיקה כעת את מרכז הכובד שלה מן האוורירי, החומק והבלתי נתפס אל עבר היסודות המוצקים, המתכתיים והארציים של הקיום.
אך אל תטעו: המשוררת אינה זונחת את האוויר; היא פשוט מוצאת את הדרך לצרוף אותו לתוך המתכת.
הפואטיקה של הנחישות: להבות הנחושת
בשיר המפתח הפותח את הקובץ, "מִכָּל הַטַּבְלָה הַמַּחְזוֹרִית לִהְיוֹת נְחֹשֶׁת" (עמ' 13), מנסחת המשוררת מניפסט ארספואטי וקיומי כאחד: "אַצִּילָה לְמֶחֱצָה, לֹא יְקָרָה מִדַּי. / נוֹחָה לְרִדּוּד, נִתֶּנֶת לִמְתִיחָה. / לְהוֹלִיךְ חֹם, לְהוֹלִיךְ חַשְׁמַל. לִשְׁמֹר / עַל פְּעִילוּת כִימִית נְמוּכָה. לַעֲנוֹת / כְּשֶׁצָּרִיךְ גַּם לַשֵּׁם נְחוּשָׁה". הבחירה בנחושת – מתכת גמישה, מוליכה חום וחשמל, אך גם כזו שנוטה להתחמצן ולהתעטף שכבת חלודה ירקרקה (פטינה) – היא עדות לרצון לחיות חיים מלאי קשב, נכונים וחשופים מבלי להירתע, ועדיין לשמור על מידה של מוגנות: "לִהְיוֹת עֲמִידָה בִּפְנֵי הַשְׁפָּעוֹת/ הָאַטְמוֹסְפֶרָה. לְהִתְעַטֵּף בְּשִׁכְבָה / מְגִנָּה אַחֲרֵי חֲשִׂיפָה אֲרֻכָּה / בַּאֲוִיר רָטֹב, בַּאֲוִיר טוֹב." קמחי חן מבקשת לעצמה את תכונות המתכת גם כדי לשרוד את העולם: הֲנַח לִי לִהְיוֹת/ חֹמֶר גֶּלֶם לִכְלִי נְשִׁיפָה. הֲנַח / לָאֲוִיר לַעֲבֹר דַּרְכִּי". יש כאן כניעה מדעת לחוקי המדע והטבע מתוך הבנה שהפגיעות היא-היא הכוח.
בשיר "יום האישה" (עמ' 31) אותה תכונת מוליכות הופכת למשא כבד מנשוא. דרך הדוברת עוברים זרמי הכאב, החרדה והאהבה של התקופה: "וַאֲנִי שְׁטוּפַת אַהֲבָה, נֶעֱטֶפֶת, / מְעֻלֶּפֶת מִתַּחַת לְעִיֵּי חֳרָבוֹת, רוֹקֶדֶת בֵּין הַקִּירוֹת, / רוֹעֶדֶת בְּתוֹךְ מַחְשַׁכִּים..." כמו חוט נחושת החשוף לזרם גבוה, המשוררת אינה מבודדת את עצמה מן המתרחש בחוץ; היא מוליכה את הבהלה, סופגת את רושם החללים, ובכל זאת באיזושהי דרך היא מותירה את עצמה פתוחה להעביר דרכה גם את האהבה ואת החיבור האנושי העמוק ביותר, ודאי לאחיותיה המצויות בשבי באותה העת: "וַאֲנִי צְרִיכָה אֶת יָדֵךְ בְּיָדִי". עַכְשָׁו / לְכָל הַמְּאֻחָר". זוהי מוליכות שאינה רק פסיבית, היא אקט התרסה אמיץ בתיווך המציאות.
פקעות של אהבה וסכנה
היכולת להחזיק מתח רגשי גבוה במילים ספורות ניכרת בשיר הקצר והחכם "פקעת" (עמ' 41): "זוֹ הָאַהֲבָה שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי / לְשַׁמֵּשׁ אֵיבָר אֲגִירָה / לִפְרָקִים לְהוֹצִיא / שָׁרָשִׁים לִפְרָקִים / לָתֵת עָלִים, לְהִמָּצֵא / תָּמִיד בְּסַכָּנַת טְרִיפָה". האהבה אצל קמחי חן אינה חוף מבטחים סטטי; היא תהליך ביולוגי הישרדותי. היא דורשת מהנפש להפוך לאיבר אגירה (כמו פקעת באדמה) המצמיח בהדרגה שורשים ועלים, אך מעצם היותו חי ומזין הוא נתון תמיד לחשיפה ולסכנת טריפה.
צבע הכתם: פלטת הרגש של הספר
"צבע הכתם" (עמ' 22) נקרא תחילה כשיר הלל החוגג ויזואלית וחושית את גביע החיים. מתוך שורת הפתיחה, "כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתֻמִּים גּוֹעֲשִׁים בְּרֹאשִׁי", קמחי חן יוצאת לרקוח פלטת גואש של גוני כתום על מצע הגועש שבראשה. במסע זה מרצדים כמו קרני שמש החי, הצומח והדומם. אך משורה לשורה מתברר הכזב. החגיגה וכל הטעמים הבחושים של הדבש, התפוזים והגזר נמזגים למרקם אחר. משיר הלל נכרך שיר זעם. כנפי הפרפר ההדורות נקצצות. הכתום של הזריחה מתהווה ללהבות של אש כלימה: "כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתֻמִּים / נֶחְרָכִים תַּחַת עוֹרִי בְּלַהֲבוֹת זַעַם, אֵשׁ כְּלִמָּה. / כָּל הַדְּבָרִים נִכְרָכִים זֶה בָּזֶה לְצֶבַע הַכֶּתֶם – / הַנֶּזֶם, הַזָּהָב, הַחֶרְפָּה". עולה בדעתי כי מדובר בשיר מחווה יוצא דופן עבור כתומי השיער החטופים שירי, אריאל וכפיר ביבס יהי זכרם ברוך.
בין מגהץ לאבקת שרפה: חיפוש אחר סדר פנימי
שיר ללא כותרת הנועל את הספר (עמ' 99) נפתח במילים "בְּתוֹךְ אִי־הַסֵּדֶר הַנּוֹרָא". השיר, כמו הספר כולו, מתרחש על רקע מציאות ישראלית סדוקה. בתוך כך המשוררת מבקשת להפיח או לבזוק "אֵיזֶה זִיק. שֶׁיִּהְיֶה קָט מִצִּדִּי / שֶׁיִּהְיֶה בָּזָק הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה". הזיק הזה הפעם אינו הרסני. הוא מוגדר כנר או נהר של נור, "בְּלִי אבק שְׂרֵפָה בְּלִי קוֹלוֹת נפץ שֶׁל מִלְחָמָה". היכולת לזקק קדושה ושקט מתוך חומרי החולין מגיעה לשיאה בדימוי המבריק של המגהץ. קמחי חן מבקשת את הזיק שיחליק "לְגוּף הַמְּגַהֵץ שֶׁאִתּוֹ אֲיַשֵּׁר / אֶת פְּנֵי הֶעָלִים הַמְּקֻמָּטִים / בְּעַרְפִלִּית הָאֹפֶק / אֲזַקֵּק שֶׁמֶשׁ מִתּוֹךְ סְתָו / שֶׁנִּמְתַּח וְנִמְתַּח". פעולת הגיהוץ הופכת כאן לאקט של תיקון עולם קוסמי וקוסמטי כאחד – יישור קמטי המציאות וזיכוך של אור שמש מתוך הסתיו הארוך.
בחרתי להתעמק בחמישה שירים, שהם בעלי קווים כלליים ואוניברסליים. יש ודאי רגישים מהם בספר, מאלה הנוגעים בפרידתה הכואבת של קמחי חן מאביה, בקשריה עם אמה, בחוויות גידול ילדיה או בזוגיות ארוכת השנים עם בעלה האהוב. ובכל זאת בחרתי בהם משום שהם להערכתי מהווים את לב הספר הנפלא הזה. בכולם התכתבות עם שם הספר ועם התכונה הפיזיקלית של מוליכות הנחושת המתורגמת למוליכות רגשית חסרת פשרות של הגוף והנפש הנשית.
אדוה קמחי חן מוכיחה ב"נחושת" שהיא משוררת בעלת קול ייחודי, בשל ואמיץ בשירה העברית העכשווית. היא מצליחה להרחיב את כיסי האוויר ולצקת לתוכם תבניות נחושת יציבות וחשופות מבלי לאבד דבר מאותה רגישות לירית מוכרת. זהו ספר חם, מוליך, שורט ומנחם בעת ובעונה אחת, כזה המותיר חותם עמוק ומפעים על הקורא. חובת קריאה לכל אוהבי השירה באשר הם.
