על התערוכה -מורשת העתיד בבית לבלינג /מארי רוזנבלום
תערוכה חדשה נפתחה, בבית ליבלינג, והיא פתוחה לקהל הרחב.
בית ליבלינג הינו מרכז תרבות לשימור, אדריכלות ועירוניות מייסודה של עיריית תל אביב-יפו וממשלת גרמניה ומהווה חלק מבתי כיכר ביאליק.
האוצרים:
- פרידריך פון בורייס, יוזם הרעיון, סופר, אדריכל, מחבר הספר “Architektur im Anthropozän: Eine spekulative Archäologie” (“אדריכלות באנתרופוקן: ארכיאולוגיה ספקולטיבית”), העוסק באדריכלות בעידן האנתרופוקן (עידן האדם).
- סברינה צגלה – אוצרת, אדריכלית.
ייחודה של תערוכה זו שהיא אינה שואלת ומראה חידוש בתחום, בהווה, אלא שואלת:
"מה אנחנו מותירים אחרינו לדורות הבאים? כיצד ייראה העולם שלנו כאשר ההווה יהפוך לעבר רחוק?".
"זהו ניסוי מחשבתי.
בתערוכה זו, מבקשים להרהר במה אנחנו מותירים אחרינו לדורות הבאים? זהו נסיון לחשוב "באיזה אופן משנה תפיסתנו את ההווה, אם נדמיין עצמינו, מנקודת מבטם של בני העתיד.
האוצרים מציעים לדמיין ארכאולוגים או היסטוריונים מן העתיד, הבוחנים את התקופה שלנו ומנסים להבין:
?אילו ערכים הנחו אותנו
?מה בחרנו לבנות
כיצד עיצבנו את הערים?
?אילו טעויות השארנו אחרינו
כאן מלבד רעיון מעניין, יש עומק. בהמשך, אצטט כמה משפטים של אותם אדריכלים שהשתתפו בהצגת הרעיון בכדי להבליטו.
האדריכלות והסביבה הבנויה נושאות בחובן את הסיפורים, הערכים ואמונות של התקופה שבה נוצרו. הן משקפות תרבות, יחסי כוח וסכסוכים פוליטיים, לצד תנאים טכנולוגיים, כלכליים ואקולוגיים.
בהמשך לשיח המחקרי העכשווי סביב עידן האדם (האנתרופוקן) מתקיים עתה ניסוי מחשבתי המבקש לבחון כיצד הפעילות האנושית מעצבת את פני כדור הארץ ומשנה אותם באופן עמוק ומתמשך: לא רק ככוח פיזי המעצב את הסביבה הבנויה, אלא גם כמנגנון תרבותי, פוליטי וחברתי, המשפיע על האופן שבו אנו מדמיינים את העתיד, מפרשים את העבר וחווים את ההווה.
28 אדריכלים ואדריכליות מקומיים השתתפו במחקר זה. הם התבקשו לדמיין אילו מרחבים, מבנים ורעיונות ייחשבו בעתיד ל״מורשת״ של תל אביב ויפו בתקופה הנוכחית. דרך העבודות והשיחות נחשפות תפיסות עולם אישיות המבקשות למקם את האזור בתוך גיאוגרפיות ודמיונות רחבים יותר, לצד שאלות על אחריות, זיכרון ועתיד.
ההתייחסות לחללי הדירה האחורית בבית ליבלינג היא כמו לאתר ארכיאולוגי עתידי, המורכב משכבות של אכזבות, תקוות וזיכרונות. במקום תוכניות אדריכליות, מודלים והדמיות, מוצגות עבודות המציעות הסתכלות אחרת על הסיפור שתחום האדריכלות בוחר לספר על עצמו. לעיתים פיוטיות, לעיתים ביקורתיות ולעיתים מטרידות. את סיפור העבודות משתפים המציגים והמציגות בקולם שלהם."
המרחב חולק לחדרים. כל אחר מחדרי הדירה עוסק בנושא אחר;
היחסים בין תרבות לטבע, זהות ומיתוג לאומי וטרום לאומי, תשתיות של מודרניות וסיוטי מלחמה. במציאות של מלחמה מתמשכת, הניסיון לדמיין עתידים אפשריים ואתמולים משותפים הופך מורכב יותר ויותר, אך גם חיוני מתמיד.
התערוכה, שממשיכה את הרעיון שפיתח פון בוריס בספר, היא חלק מפורמט בינלאומי שימשיך לערים נוספות ברחבי העולם, כדי לנסח מחדש את מורשת העתיד בעידן האדם עם קהילות אדריכליות מקומיות. היא מתקיימת בשיתוף אוניברסיטת המבורג לאמנויות.
צרפתי מספר משפטים שמוצגים בתערוכה של האדריכלים:
"שמי שרון גולן, אני אדריכלית ומנהלת את מעבדת המחקר בבית ליבלינג . בחרתי להתייחס לאקט של אבל קולקטיבי במרחב כתופעה המגדירה חלק מהזהות הלאומית. המבנה שבחרתי הוא בית יד לבנים ברחוב פנקס, מבנה ברוטליסטי המשמש אנדרטה להנצחת הלוחמים שנפלו במלחמות ישראל. לטובת המיצג, אני בוחרת להראות תופעת אבל ישירה שהתרחשה כתגובה מיידית לשבעה באוקטובר. כאשר השפה הממלכתית והטקסית טרם התגבשה, עלה צורך מיידי לתת לאבל ביטוי פיזי. המרחב הציבורי הפך בן-רגע לזירה של פעולה אזרחית. הסטיקרים שהחלו להופיע על קירות, על עמודים ועל תחנות אוטובוס לא ביטאו מחווה גרפית או אקט מחאה, אלא פעולה פנומנולוגית מובהקת, טעינה של המרחב במשמעות אנושית. הסטיקר הוא אובייקט מינימלי, זמני ופגיע, הוא אינו מבקש נצחיות כמו אנדרטה, אלא נוכחות. הוא מודבק בגובה העין, בגובה הגוף, ונקרא תוך כדי תנועה, תוך כדי הליכה. כך נוצרת חוויות יומיומית, לא ארועית אלא קרובה, חוזרת ומתמשכת. אדריכלות ומרחב אינם רק מסגרת פונקציונלית, אלא אמצעי שבאמצעותו האדם משתרש בעולם, יוצר שייכות, זיכרון וזהות, כאילו המרחב עצמו מבקש לזעוק את הֵאֵֶבֶל, את הגניוס לוקי, את רוח המקום. באמצעות הסטיקרים, מרחבים אנונימיים הופכים למקומות. הרחוב חדל להיות תשתית בלבד והופך למרחב של זיכרון משותף. הסימן הקטן שניתן להסרה או להיעלמות מדגיש דווקא את פגיעות הֵאֵֶבֶל ואת היותו חלק ממעגל החיים עצמם."
שמי יונתן כהן. מיגון רך
"כל דירה שנבנתה בישראל אחרי 1992 *חוץ מאלה שאין להם מיגון רך ממ"דים, מרחבים מוגנים דירתיים, הם חדרים מוגנים שנבנים במרבית הבתים בישראל מאז מלחמת המפרץ ב־.1992 חוקית, הממ"דים נבנים על חשבון הדייר. החדרים יחסית קטנים, יש להם דלת כבדה והחלונות כבדים, כך, שהם לא באמת יוצרים סביבת מגורים אידיאלית. במהלך תקופה קצרה בקיץ של 2025 או באביב של 2026 ממ"דים היו באופנה. דירות עם ממ"דים היו שוות יותר, דיירים שהיו להם ממ"דים החליטו מי יכול ומי לא יכול להיכנס לממ"ד שלהם. אנשים כתבו על הדלת בבית וליד האינטרקום "מרחב מוגן", כדי להרגיש שהם תורמים, שהם מתחת לאלונקה, שהם כמו כולם. אבל עם הזמן התחילו ויכוחים בממ"דים ושכנים רבו. אנשים התחילו לעבור לממ"דים אחרים, יותר רחוקים או פחות טעונים, כאלה שאוהבים כלבים, באים מאותו מחנה פוליטי או סתם יותר מפנקים. במלחמה שמעתי ברכבת שני ילדים שצחקו על ילד שלישי, אמרו שהוא נראה כמו מישהו שאין לו ממ"ד. ולמי שאין ממ"ד כיום ולפני הסבב הבא, יש כרית עם תוכנית של ממ"ד תקני שאפשר לישון עליה בשקט ולחלום על מרחבים מוגנים."
פול קרנס.
"קו רקיע עזה ותל אביב ". אני כותב על מלחמת ישראל בעזה מזה שנתיים, בזמן שאני מתגורר עם בנותיי בתל אביב, במרחק של 60 קילומטר בלבד. אני מתכנן ערים במקצועי ועיתונאי פוליטי. מבחינתי, הניגוד בין תמונות ההרס המוחלט של עזה לבין הבנייה האינסופית בתל אביב לוכדים את טקסט התערוכה: הזמן שלנו, הכמיהות שלנו והכישלונות שלנו. שלום אני אלה, בתו של פול, אני בת תשע ואני רוצה לקרוא לכם שיר קצר: עשן מכסה שדות שילדים פעם שיחקו. בתים נפלו לאבק בזוהר של אפור. כי תל אביב זוהרת כל הנצנצים הופכים לחצי. בניינים מטפסים גבוה, במשך כל יום צרות."
משתתפים: רות אברהם, מוריץ אהלרט; אורן אלדר, עידית קופסקי; אור אלכסנדרוביץ'; יעקב ברוסמן ;שרון גולן; שירה גליטמן; ירמי הופמן; אלעד הורן, לב פבלוב, כריסטינה איידנזון; אלס ורבקל; אימן טבעוני;
יונתן כהן; שירה לוי-בנימיני; ויקה ליבמן, יובל אברהם; לו מוריה; יעל מוריה: סטודיו מא;
אדווה מטר; יסמינה נוסייבה; טולה עמיר; דבורה פינטו פדדה, יפעת פינקלמן; פול קרנס; אורי שלום; הילה שמר.
ואני שואלת: מהי המורשת שלי לעתיד?
גם עכשיו, לאחר כתיבת שורות אלו, הרעיון קשה וחדש לי . מילותיי נישאות ברוח, ולכן אם מישהו מתעניין בנושא עליו להגיע לתערוכה.
הייתה, התרשמה ורשמה מארי רוזנבלום "בכיוון הרוח".
