מאמר:
השלג שאינו מכסה דבר- ורלאם שלמוב והפרוזה שלאחר האסון / אבי כהן
ורלאם טיחונוביץ' שלמוב אינו רק אחד העדים המרכזיים למערכת הגולאג הסובייטית. אילו הייתה חשיבותו מסתכמת בעדות, די היה להציב את סיפורי קולימה לצד יומנים, זיכרונות, פרוטוקולים ותעודות ארכיוניות פרי עטו. אלא ששלמוב עשה דבר מסוכן ומורכב יותר: הוא שאל איזו ספרות אפשר לכתוב לאחר שהמציאות הוכיחה כי האדם אינו בהכרח יצור מוסרי, שהסבל אינו מטהר, שהעבודה אינה גואלת ושלעיתים התרבות כולה - שירה, דת, ידידות, אידאולוגיה - קורסת בתוך שבועות אחדים של קור, רעב ומכות...
לפיכך, מקומו אינו רק במדף הספרים המכונה ספרות הגולאג, אלא הוא שייך לקבוצה מצומצמת של סופרים ששינו את מושג העדות הספרותית: פרימו לוי, תדיאוש בורובסקי, אימרה קרטס, סמואל בקט ובמידה אחרת גם אלכסנדר סולז'ניצין. שלמוב כתב על קולימה, אך נושאו העמוק היה עצם האפשרות לכתוב לאחר שהאדם נעשה חומר גלם בידי מנגנון מדיני.
קולימה כביוגרפיה וכשבר היסטורי
שלמוב נולד בוולוגדה ב- 1907, בנו של כומר אורתודוקסי. כבר בצעירותו נמשך אל האופוזיציה השמאלית האנטי סטליניסטית ואל האוונגרד הספרותי של שנות העשרים. ב- 1929 נעצר בבית דפוס מחתרתי שבו הודפסה צוואתו של לנין - המסמך שהזהיר מפני ריכוז הכוח בידי סטלין - ונשלח לשלוש שנות עבודת כפייה. ב- 1937, בשיאה של תקופת הטיהורים הגדולים, נעצר שוב ונשלח לקולימה.וב-1943 נוספו לעונשו עשר שנים לאחר שהואשם, בין השאר, בכך שכינה את איוון בונין "סופר רוסי גדול". הוא עבד במכרות זהב ופחם, הגיע פעמים אחדות למצב של גוויעה, ולבסוף ניצל הודות לרופא-אסיר שסייע לו להתקבל לקורס חובשים. תקופת מאסרו הסתיימה ב-1951, אך רק ב- 1953 הורשה לעזוב את המזרח הרחוק ולשוב מערבה. ([
ב- 1954 החל לכתוב את המחזור הגדול שיכונה לימים סיפורי קולימה, עליו עבד במשך כשני עשורים, שבו יצר שישה מחזורי סיפורים המונים יחד קרוב למאה וחמישים טקסטים. הסיפורים הופצו בברית המועצות בסאמיזדאט, הוברחו למערב, ולעיתים פורסמו שם בסדר שרירותי, לאחר שעורכים קיצרו, שינו ואף תיקנו אותם. המהדורה הרוסית השלמה ראתה אור בלונדון ב- 1978, ללא הסכמתו המלאה של ורלס שלמוב, ואילו ההכרה הרחבה בו ברוסיה הגיעה בעיקר לאחר מותו ב-1982.
תולדות הפרסום אינן פרט שולי. משום שהן מסבירות מדוע במשך שנים נקרא שלמוב ככתב שטח מן הגיהינום ולא כאמן מודרניסטי קפדן. עורכיו הראשונים חשבו כי העיקר הוא מקור המידע: הרעב, הקור, האלימות, השליטה של האסירים הפליליים והעבודה הקטלנית. הם לא הבינו שהחזרות, הקטיעות, הסתירות והיעדר הכרונולוגיה הם לב היצירה , ולא פגמים שיש לתקן. אנסטסיה אוסיפובה הראתה כי אפילו משפטים שנקטעו בכוונה, כביטוי לתשישות שאינה מאפשרת להשלים מחשבה, הושלמו בידי מעתיקים ועורכים לטובת הקורא. בכך הפכה גם ההיסטוריה של הטקסט למעין המשך של ההיסטוריה המתוארת בו: שוב ניטלה משלמוב השליטה על קולו.
לא זיכרונות אלא פרוזה חדשה
שלמוב התנגד לקריאה הפשוטה של סיפוריו כאוטוביוגרפיה. הוא אמנם התעקש שכל פרט יסודו בניסיון ממשי, אך טען שאין מדובר בפרוטוקול. הסופר, כתב, "אינו משקיף ואינו צופה, אלא משתתף בדרמת החיים". הדיוק שהוא דרש לא היה דיוקו של רשם בית משפט, אלא דיוק גופני: כיצד נראית יד לאחר כוויית קור, איזה מרחק מפריד בין קערת מרק ובין הישרדות, כיצד משתנה משמעותה של מילה כאשר הגוף מאבד שומן, זיכרון ויכולת מוסרית.
הוא כינה את דרכו הספרותית "פרוזה בעלת עוצמה תיעודית". לאחר אושוויץ, הירושימה וקולימה, סבר שלמוב, אין עוד זכות לספרות מטיפה היודעת מראש מהי משמעותו של הסבל. הפרוזה החדשה צריכה להיות לא דוגמטית, לא מטיפנית ומושרשת בניסיון החי; אך בה בעת עליה לעבד את העובדה, לשבור אותה, לחזור אליה ולבנות ממנה צורה. לכן סיפורי קולימה הם בעת ובעונה אחת מסמך וטרנספורמציה של המסמך ההיסטורי , ובלשונו מדובר ב"חקירה אמנותית של האימה".
היחידה הבסיסית אצל שלמוב איננה העלילה אלא הרגע. אדם מקבל פרוסת לחם; שני אסירים חופרים קבר כדי לגנוב את תחתוניו של המת; משורר גוסס, ואסירים מרימים את ידו לאחר מותו כדי להמשיך לקבל את מנת המזון הרשומה על שמו; עץ ארז ננסי מתרומם מן השלג ומבשר את האביב. האירועים אינם מצטברים לסיפור התקדמות. אין מן החשכה יציאה אל ידיעה גבוהה יותר. כל סיפור דומה לגוש קרח שבו נלכדה תנועה רגע לפני שנשלמה.
אירווינג האו הגדיר זאת כקול המצוי "מעבר למרירות". לדבריו, שלמוב שומר על עצמו כאמן קפדני המבקש, בעזרת "תשוקה אפורה", להגיע לדיוק. הדיוק מקבל אצלו ממד מוסרי מפני שהוא מסרב להחליף את העובדה בנחמה. אין ניצחון הרוח, אין פיצוי מטפיזי ואין משפט המסביר כי הקורבן יצא מן המחנה אדם טוב או עמוק יותר.
נגד הגאולה: האנתרופולוגיה השלילית של שלמוב
החידוש הרדיקלי ביותר אצל שלמוב הוא שלילת הרעיון שהסבל מחנך. מסורת ארוכה - דתית, רומנטית, מהפכנית ואף פסיכולוגית - ייחסה לסבל אפשרות של זיכוך. אצל דוסטויבסקי, גם כאשר הכלא אכזרי, עדיין קיימת האפשרות של גילוי אנושי, אמונה או אחווה. אצל שלמוב קולימה אינה מעמיקה את האדם; היא מוחקת את עומקו.
אליסה ואלס ציינה כי שלמוב מסרב לכל צורה של נרטיב גאולה. ההישרדות איננה אות לגבורה, לאצילות או לעליונות מוסרית. לעיתים היא תוצאה של מזל או תחבולה, שם המתים אינם קדושים והשורדים אינם גיבורים.
מכאן נובעת גם תפיסתו הקשה של הידידות. הספרות הרגילה אוהבת להראות כיצד מצוקה מקרבת בין בני אדם. שלמוב טוען את ההפך: ידידות יכולה לעמוד בתנאים קשים אך נסבלים; בתנאים קיצוניים באמת, כאשר כל פרוסת לחם של הזולת עשויה להיות יום נוסף בחייך, התנאים החומריים עצמם משמידים את האפשרות לידידות. אין זו הכרזה צינית על טבע האדם, אלא טענה פוליטית: המשטר יכול לארגן את המציאות כך שהמוסר נעשה מותרות פיזיולוגיים.
זהו ההבדל בין פסימיזם רגיל ובין כתיבתו של שלמוב. הוא אינו אומר שבני אדם רעים מטבעם. הוא מראה כיצד מערכת יכולה להורידם אל סף ביולוגי שבו המושגים טוב, רע, נאמנות וכבוד, מאבדים את כוחם המעשי. הגוף אינו נושא של רעיונות; הוא התנאי לקיומם. בלי קלוריות אין פילוסופיה, בלי חום אין נדיבות, בלי שינה אין זיכרון מוסרי.
שלמוב וסולז'ניצין: טוהר מול עוצמה
ההשוואה לסולז'ניצין בלתי נמנעת, אך היא עלולה להסתיר יותר משהיא מגלה. שניהם הפכו את המחנה לנושא ספרותי מרכזי, אולם הם מייצגים שתי תפיסות כמעט הפוכות של הספרות הרוסית.
סולז'ניצין ממשיך במובנים רבים את המסורת הטולסטויאנית: יצירה רחבת יריעה, סמכות מוסרית גלויה, שיפוט היסטורי, אמונה ביכולתו של הסופר לדבר בשם אומה ולהעמיד כתב אישום כולל. הוא בונה ארכיפלג, מפה, אפוס ותזה. שלמוב, לעומתו, קשור יותר לאוונגרד הרוסי, לספרות העובדה, לאיסאק באבל ולפורמליסטים של שנות העשרים. הוא אינו מקים בית דין אלא מניח פרט לצד פרט עד שהקורא נותר ללא מערכת הגנה.
אירווינג האו ניסח את ההבדל במשפט מפורסם: "סולז'ניצין הוא סופר של עוצמה; שלמוב של טוהר". לסולז'ניצין יש הכרזה; לשלמוב אינטונציה. הראשון מרחיב, מסביר ומוכיח. השני דוחס את החומר לכמה עמודים, כמעט בלי פרשנות. אצל סולז'ניצין עשוי הסבל להוליד התנגדות רוחנית ואף שיבה אל האמונה; אצל שלמוב עצם הציפייה למשמעות היא לעיתים עלבון לקורבנות.
אין פירוש הדבר ששלמוב גדול מסולז'ניצין או להפך. תרומתו של סולז'ניצין לחשיפת ממדי מערכת הגולאג ולתודעה הציבורית העולמית עצומה. אך שלמוב היה מחדש צורני נועז יותר. הוא הבין שהמחנה אינו רק נושא חדש לספרות הישנה; הוא אירוע המחייב לשנות את מבנה המשפט, את מושג הדמות ואת היחס שבין עדות לבדיון.
בין צ'כוב, באבל ובקט
שלמוב קרוב לצ'כוב לא מפני שהוא חומל או רך כמוהו, אלא מפני ששניהם נמנעים משיפוט מסכם. אצל צ'כוב הדמות נחשפת במחווה, בטעות, בשתיקה או בפרט זעיר. גם שלמוב אינו בונה טיפוסים אידאולוגיים אלא בוחן התנהגות תחת לחץ: אדם המוותר על מזונו, אדם הגונב מבגדיו של מת, רופא שמסכן את עצמו כדי להציל אסיר ואסיר שאינו זוכר עוד את שם אשתו. פטריק קורפ כתב כי, כמו צ'כוב, שלמוב מתעניין פחות בעלילה מסורתית ויותר בהתנהגות האנושית
מבאבל הוא ירש את הדחיסות: היכולת להפוך שלושה עמודים ליחידה שלמה, שבה שום משפט אינו יכול לזוז ממקומו. אירווינג האו ראה בבאבל את ההשפעה הצורנית הבולטת ביותר עליו. אלא שאצל באבל המשפט הקצר עשוי לזהור בצבע, באירוניה ובברק מטפורי; אצל שלמוב הוא קופא. היופי קיים, אך הוא חשוד. הוא אינו רשאי לפייס את הקורא עם הזוועה.
ההשוואה לבקט נוגעת בשכבה עמוקה יותר. בשניהם האדם מצטמצם לגוף המנסה להמשיך: רגליים, רעב, נשימה, המתנה, חפץ אחד, משפט אחד. ואולם האבסורד של בקט מתקיים בחלל מופשט למחצה, ואילו אצל שלמוב הוא תוצאה של החלטות מנהליות, מכסות עבודה, חקירות, משלוחים ופקודות. קורפ כתב בחריפות כי "עולמו [של שלמוב] גורם לעולמו של בקט להיראות ביתי".
שלמוב, פרימו לוי וספרות המחנות
ההשוואה החשובה ביותר מחוץ לספרות הרוסית היא לפרימו לוי. שניהם כותבים מתוך ניסיון קיצון, שניהם נזהרים מהתנפחות רטורית ושניהם מבינים כי העדות חייבת להיות מדויקת אך לעולם אינה שקופה. שניהם מעדיפים לעיתים את הקטע הקצר, המקרה הפרטי והפרט החומרי על פני הסיפור המקיף. חוקרת הספרות אנינדיטה באנרג'י הצביעה על התכנסות מפתיעה בין השניים: שניהם ערערו את הגבולות בין אמנות, מסמך, מדע וזיכרון וחיפשו צורה שאינה מחזירה באופן אוטומטי את האדם למרכז העולם. עם זאת, אסור להפוך את ההשוואה לזהות היסטורית. הגולאג הסובייטי ומחנות ההשמדה הנאציים לא היו אותו מוסד, מטרותיהם ודרכי פעולתם לא היו זהות, ושיעורי המוות במחנות ההשמדה ובמחנות השבויים הנאציים היו גבוהים לאין שיעור. ההשוואה הספרותית בין שלמוב ללוי נוגעת לבעיית העדות, לשפה לאחר האסון ולפירוק ההומניזם ולא לטשטוש ההבדלים בין המערכות.
שלמוב קרוב גם לתדיאוש בורובסקי, שכתב על אושוויץ לא כזירה של קדושים ומפלצות בלבד אלא כחברה מעוותת בעלת כלכלה, היררכיה ומנגנוני הסתגלות. אצל שניהם האימה הגדולה ביותר איננה רק האלימות הגלויה, אלא הפיכתה של האלימות לנורמה יומיומית. אצל אימרה קרטס, לעומת זאת, המחנה נעשה מעין עולם רציונלי באופן מפלצתי, שהאסיר לומד את חוקיו. שלמוב קיצוני אף יותר: הוא מראה כיצד עצם הכושר הוא להפיק משמעות מן העולם הנעלם.
צורת המחזור: החזרה כזיכרון טראומטי
קריאה בסיפורים בודדים שך שלמוב עלולה ליצור רושם של ריאליזם תיעודי פשוט. אך בקריאת ששת המחזורים מתגלה מבנה מורכב: דמויות חוזרות בשמות שונים, אירועים מסופרים שוב מנקודות מבט סותרות, זמנים נשברים ותמונות עוברות מסיפור לסיפור. רוברט צ'נדלר ונייתן וילקינסון טענו כי רק מתוך קריאת המחזור כולו מתחיל הקורא לחוש את אי הממשות הנוראה של עולמו של השורד.
החזרה אינה רק אמצעי צורני. היא מדמה זיכרון שאינו מסוגל להניח לאירוע אך גם אינו מסוגל לייצב אותו. הטראומה חוזרת מפני שלא נעשתה לעבר. סיפורה של דמות אחת עשוי להפוך בסיפור אחר לסיפורו של אני אחר; המקרה הפרטי נעשה דוגמה סדרתית. ליאונה טוקר הראתה כיצד המבנה הסיפורי של שלמוב מרחיב את הטראומה מן הפרט אל הקולקטיב: הפגיעה אינה רק בגופו של האסיר, אלא במסורת ההומניסטית של האינטליגנציה הרוסית ובאמונתה כי תרבות והשכלה מספקות הגנה מוסרית.
סבטלנה בוים תיארה את הפרוזה שלו כמשהו שאינו ניתן להטמעה: היא פוגשת את הקיצוניות אך אינה מעניקה גאולה. באמצעות קלישאות סובייטיות, לשון מנהלית, טעויות, חזרות וחיקוי של שפת המחנה, היא חושפת את נקודות השבר של המיתוסים הרוסיים והסובייטיים גם יחד. שלמוב אינו רק מתאר את האידאולוגיה; הוא מראה כיצד היא חודרת אל הדקדוק, האינטונציה והזיכרון.
החשיבות ההיסטורית: ספרות כארכיון קפוא
מבחינה היסטורית, סיפורי קולימה הם מקור שאין לו תחליף. הם מתעדים לא רק מעצרים ועבודת פרך במכרות, אלא את האקולוגיה המלאה של המחנה: חלוקת המזון, השפה הפלילית, מעמד הרופאים, היחסים בין אסירים פוליטיים לפליליים, טכניקות ההשפלה, הפגיעה הגופנית, מנגנוני הרישום והאופן שבו מכסת העבודה נעשתה למעשה גזר דין מוות. עם זאת, דווקא משום שהם ספרות אין לקרוא אותם כפרוטוקול פשוט. אורלנדו פייג'ס כתב כי החוויות המתוארות בהם כה גדושות כאב, עד ש"אם אפשר לספרן בכלל, אולי יש לספרן כבדיון". הוא אף קבע שהיסטוריונים רשאים להשתמש בהן כעדות תיעודית, בתנאי שיכירו בעיבוד האמנותי שלהן. הספרות משמרת דברים שהארכיון המנהלי אינו יכול לשמר. מסמך רשמי יכול למסור כמה אסירים נשלחו למכרה; שלמוב מוסר כיצד אדם מפסיק להבחין בין טעם לבין עצם התחושה שמזון מצוי בפיו. הארכיון יכול לרשום מוות; שלמוב מראה כיצד גופת אסיר ממשיכה לעבוד עוד יומיים משום שחבריו מרימים את ידו במסדר כדי לקבל את לחמו. ההיסטוריה נותנת מספרים, ואילו הספרות משחזרת את השינוי בתודעה. אחת המטפורות הגדולות שלו היא אדמת הקפאת העד של קולימה. הגופות אינן נרקבות; הן נשמרות בתוך האבן והקרח. כאשר טרקטור חופר באדמה, המתים שבים ונחשפים. הקרקע נעשית ארכיון, והסיפור מקביל לה: גם הוא שומר את מה שהמדינה ניסתה לקבור. משום כך קולימה נעשתה, כדברי ההיסטוריונית אן אפלבאום, שם המסמל בתודעה את התנאים הקשים ביותר של הגולאג.
מקומו בספרות העכשווית
שלמוב משתלב בספרות העכשווית לא משום שהיה בן זמננו במובן הכרונולוגי, אלא מפני שחלק גדול מן הספרות הרצינית כיום פועל בשטח שהוא סימן: בין עובדה לבדיון, בין זיכרון אישי להיסטוריה, בין מסמך לקול ספרותי.
במובן זה הוא קודמו של זרם רחב הכולל את ספרות העדות הפוליפונית של סבטלנה אלכסייביץ', את הארכיון המלנכולי של ו"ג זבאלד, את כתיבת הזיכרון של הרטה מילר ואת הספרות העוסקת בטראומה מדינתית, הגירה, מלחמה ומחנות. ההבדלים ביניהם גדולים: אלכסייביץ' מצרפת קולות רבים למקהלה; זבאלד משלב מסמכים ותצלומים במסע אסוציאטיבי; שלמוב מפורר את העדות לסיפורים קצרים הנראים עצמאיים אך יוצרים רשת. המשותף הוא החשד כלפי המספר היודע כול וההכרה שההיסטוריה אינה נכנסת בשלמותה לעלילה ליניארית.
ורלס שלמוב רלוונטי גם לדיונים העכשוויים באנתרופוקן ובמדעי הרוח הסביבתיים. אצל שלמוב האקלים אינו תפאורה: הקור, האדמה, המתכת, הזהב והקפאת העד משתתפים בפעולה ההיסטורית. האדם בקולימה אינו אדון הטבע, אך גם הטבע אינו מפלט מן הפוליטיקה. המדינה משתמשת בגאוגרפיה, בקור ובמרחק כחלק ממנגנון השליטה. באנרג'י אף הציעה לקרוא את יצירתו, לצד לוי, כמבשרת של ספרות האנתרופוקן - ספרות שבה לא רק ההומניזם אלא עצם ההבחנה בין אדם, חומר וסביבה עומדת למבחן.
העניין המחקרי והמערכתי בשלמוב ממשיך להתחדש. מאז 2007 מתפרסמת בגרמניה מהדורה מקיפה של כתביו; כרכים של מכתבים וזיכרונות נוספו בשנים האחרונות, ומהדורות חדשות מתמקדות גם בנוף הצפוני ובעיוניו על הספרות. ההתמשכות הזאת מלמדת שהקאנוניזציה שלו עדיין מתרחשת: שלמוב כבר מוכר כאחד מגדולי הפרוזה של המאה העשרים, אך מלוא היקפה של יצירתו טרם נטמע בתודעה הבינלאומית.
סוף דבר: חשיבותו של סופר שאינו מנחם
חשיבותו ההיסטורית של שלמוב ברורה: הוא העניק למיליוני בני אדם שנבלעו במערכת הגולאג גוף, תחושה, אינטונציה ומקום בזיכרון. הוא תיעד את המחנה לא רק כמוסד אלא כציוויליזציה נגדית- עולם בעל כללים, שפה, כלכלה ומוסר הפוך.
חשיבותו הספרותית עמוקה אף יותר. הוא הוכיח כי אפשר לכתוב על הזוועה בלי להפוך אותה למופע, בלי לייצר גיבור מנחם ובלי לספק לקורא תחושה שהוא נעשה מוסרי מעצם הקריאה. הוא הפך את הקיטוע לצורה, את החזרה לזיכרון, את הפרט הגופני לטיעון פילוסופי ואת הקור לעיקרון סגנוני.
שלמוב אינו מבקש מאתנו להאמין שהאדם תמיד שומר על צלם אנוש. הוא מבקש שנבין עד כמה צלם זה שביר, ועד כמה הוא תלוי בתנאים פוליטיים וחומריים. ועם זאת, עצם כתיבת הסיפורים היא סתירה דקה לפסימיזם שלהם. האדם אולי נשבר בקולימה, אבל המשפט שרשם את השבר שרד. המדינה ביקשה להפוך בני אדם לחומר חסר שם; שלמוב הפך את החומר הזה לספרות.
קרי "השלג" אצלו אינו מכסה את העקבות. הוא משמר אותן.
