1000 הימים שלי- עוטף עזה / מארי רוזנבלום
לסיור הזה, לא הגעתי בכדי לסקר ולגעת במלחמה של ה-7 באוקטובר, או לשמוע על גיבורים, אתרים, עדויות לרצח, לזוועות ולאסון.
בטח שלא התכוונתי להפסיק לנשום, לבכות....הרי הבטיחו לי אומנות. הוזמנתי לבקר בתיאטרון הנגב, לראות הצגה במרכז האומנויות.
אבל, כנראה, לא ניתן להפריד! כאב, דמעות, אומנות אנשים, נשימה, פחד, ועוד כאב ועוד דמעות, זקנה, והכל בכלום בבת אחת – חיים! הרבה כאב!
- בקיבוץ ניר-עוז עלעלתי בסדרת יומנים ועדויות ביומני המטפלות בקיבוץ, בהם הייתה לינה משותפת בלילה ב"בית הילדים" ולא בבית ההורים.
ההורים היו באים רק אם נקראו במקרים מיוחדים. בעיקר, נפגשו עם ילדיהם בשעות אחר הצהריים. השיטה הייתה נפוצה ברוב הקיבוצים משנות ה-30 עד שנות ה-80 . בלילה הייתה "שומרת לילה" שהייתה אחראית על כמה בתי ילדים.
היומנים , רובם, חסויים עד היום, מצאתי עדות של אב שבא לבדוק את בנו, בלילה ומצא כי הוא נפל מהמיטה וישן על הרצפה....
- קיבוץ כרם שלום, הוא קיבוץ צעיר יחסית שהוקם כהיאחזות נח"ל ואוזרח מחדש בשנת 2001. בשל הקרבה לגבול רצועת עזה, רבים נטשו אותו. בכרם שלום בוצע ניסיון מעניין לאחד אוכלוסיות של דתיים וחילוניים במסגרת הקיבוצית. הקיבוץ החל דרכו כקיבוץ חילוני ונקרע למשבר דמוגרפי. ב-2017 החלו להצטרף אליו קבוצות של משפחות דתיות, מתוך מטרה להצמיח מחדש את הקהילה. נבנה שם מודל מיוחד במטרה לשמור על אורח חייה של כל קבוצה עם פעילויות משותפות. כיום, אחרי הרבה מאמצים, הקיבוץ הזה הוא דוגמא לחוסן קהילתי וסובלנות. מודל ייחודי שניתן ללמוד ממנו.
בנוסף, סופר לנו על הקרבות בקיבוץ ב-7 באוקטובר, כולל סרטונים מאותם רגעים מקפיאים.
"בשעה 06.30 החלו אזעקות "צבע אדום" ובתוך זמן קצר התברר שהמחבלים חדרו לאזור הקיבוץ.
כיתת הכוננות של הקיבוץ, יחד עם כח קטן של חיילי צה"ל שהיו באזור, הגנו על הישוב. שניים מחברי כיתת הכוננות עמיחי ויצן וידידיה רזיאל נהרגו בהגנה על הקיבוץ. גם חיילי צה"ל נפלו בקרבות באזור. לא נרצח אף אזרח ולא נחטף אף תושב."
- ביקור ביקב פאוקר.
- היקב נמצא בקיבוץ ניר עוז. הוקם על ידי ילדיו ונכדיו של גדעון פאוקר שנרצח ב-7 באוקטובר 2023. היקב היה חלומו גדעון פאוקר לגדל כרם וליצור יין. כיום ביקב מייצרים שתי סדרות עיקריות מכל יין. כל סדרה קרויה על שם סוג הקרקע בה גדלים הגפנים.
ההצגה "אומרים ש..." .
לרגל הבכורה, תיאטרון עוטף הנגב הזמין, ליום ייחודי ומעורר השראה המשלב היסטוריה, קהילה, קולינריה ויצירה בלב קיבוצי העוטף.
אמיתי יעיש בן אוזוליו כתב וביים את ההצגה.
בן אזוליו הציג בפנינו את חיים סולו.
"פגשתי את סולו חיים שילה בן 102, מקיבוץ נירים, מוותיקי האשכול. היו לנו שיחות רבות ואליהם הצטרפו ותיקים נוספים. הוותיקים העלו זכרונות רבים. שייטנו בין הארכיונים המופלאים של קיבוצי האזור. מתוך פסיפס הקולות הזה נולדה היצירה "אומרים ש...".
חיים שילה סלו שילה, ממייסדי קיבוץ נירים הישנה, דנגור. נולד בלייפציג גרמניה ומשפחתו נמלטה מגרמניה הנאצית. היה ממקימי קיבוץ נירים שבנגב. ... סיפור חייו מרשים במיוחד ומשלב שלושה פרקים משמעותיים: ילדות בגרמניה, הקמת המדינה וההתיישבות בנגב כחבר קיבוץ נירים. שילה עסק, עשרות שנים, בסיוע לניצולי שואה, מתוך תחושת שליחות אישית.
שילה הותיר עלי רושם עז, מספר בצורה מרתקת את סיפורו האישי על השואה וההתיישבות בנגב.
הפרמיירה "אומרים ש..." במרכז אמנויות אשכול להצגה :
זוהי יצירה דוקומנטרית, מקורית, מאת אמיתי יעיש בן־אוזיליו. מבוססת על עבודת תחקיר ארכיונית ושיחות העוסקת באתוס הקיבוצי, במתח שבין היחיד לקהילה ובסיפורים שעיצבו את החברה הקיבוצית לאורך השנים.
עמי הקשיש, קיבוצניק, מפונה, חולם לחזור לביתו בנגב לאחר ה-7.10.
עמי מקבל מעטפה לדירתו הזמנית בבניין המפונים ומסרב לפתוחה. המכתב הסגור מוציא אותו ואת שני ילדיו למסע זכרונות, בעקבות מכתב אחר שקיבל בצעירותו בו התבשר על תפקידו החדש כמלווה קהילות מטעם התנועה הקיבוצית.
תפקיד זה, שלח אותו להסתובב בין הקיבוצים, דווקא בשנים בהן החלו לצוף האתגרים של היחיד בתוך חברה המקדשת את הקבוצה. לאורך הדרך ובין התחנות, צפים סיפורי עבר על מפעל, שבשם אחריות קולקטיבית, נכנס לחובות; מאבקים על שינוי לינה משפחתית מול לינה משותפת, המטלטלים את יסודות הבית הקיבוצי; סיפורי מתנדבות, תשוקה ואשמה; עדויות על הדחקה, נידוי וסילוק; סדקים שנוצרים כאשר קול אחד שולט במקהלה ומשתיק אחרים ועוד.
כך, באמצעות עדויות והומור דק, ההצגה בוחנת את המחיר של מה שלא נאמר בקול.
יוצר ובמאי: אמיתי יעיש בן אוזיליו. דרמטורגיה: רננה רז. שחקנים: מיגל אורבך, סיגלית פוקס, דני שפירא, טולי פסי ודורון מגלי.
ע. במאי: נטע עצמון. רובוטיקה: אורן עילם. תלבושות: דורון אשכנזי. וידאו: איריס מועלם. חלל: איגי הגר פרי פלד. תאורה: זיו וולושין. מוזיקה: יותם אלון. הפקה: דנה רבינוביץ.
התרשמה וכתבה: מארי רוזנבלום, "בכוון הרוח".
