מסה:
על 'חיקוי מציאות' ו'על דמוי מציאות' באומנות ובקולנוע / בנימין אלקובי
ישנם להבנתי בקולנוע שני ממדים עיקריים של תפיסת המציאות : חיקוי המציאות, ע''פ התורה היוונית הקלסית, 'מימזיס'. לפיה המציאות המחוקה כפי שהיא באה לביטוי ביצירה צריכה אכן לגלם את המציאות 'אחת לאחת', ע''פ ההיגיון שלה וע''פ חוקיה, ולא לסטות מהם כהוא זה.
וישנו המימד השני, 'דמוי מציאות', של תיאור מציאות, שאפע''פ שלא הייתה, כעובדה היסטורית או אחרת, הרי י כ ו ל ה הייתה להיות. אף את הסוג הזה נקבל כסוג של אמנות וקולנוע מימטיים, דהיינו ששייכים לקטגוריה של המימזיס, קרי של 'חיקוי המציאות'.
אף ספרות וקולנוע פנטסטיים, נוסח 'הארי פוטר', 'אליס בארץ הפלאות', ה'קוסם מארץ עוץ' ואחרים, אפשר להתייחס אליהם מצד אחד כסוגה בפני עצמה, שאיננה קשורה בסוגות הקודמות שהזכרתי, או אפשר להתייחס אליהם כשייכות לסוגה הריאליסטית, של חיקוי או דימוי המציאות, בטענה פילוסופית משהו שאומרת, כי גם מציאות דמיונית היא סוג של מציאות שהייתה י כ ו ל ה להתקיים, אם לא בעולם הזה , או-אז כדברי המשורר יהודה עמיחי, באחד 'העולמות האפשריים' שמעבר לכאן.
מכל מקום ברור לי, ואני מקווה כי גם לכל בר-דעת אחר ברור, שספרות ואמנות פנטסטית אין לשפוט ולהעריך אותה על-פי קנה-מידה מימטי, שעל-פי החוקיות הריאלית הנהוגה במחוזותינו.
כן הדברים אמורים למשל בסרטו הקלסי המופתי של אורסון ויילס, מ-1962, המבוסס בעצמו על יצירה מופתית 'פנטסיונרית', והכוונה כמובן לרומן 'המשפט' של קפקא. הרי היא הנותנת, אם 'המציאות הקפקאית' נוסח 'המשפט' היא מעבר לשיפוט של כלים מימטיים, אז כמובן שאת סרטו של ויילס, שמבוסס כאמור על הרומן של קפקא, לא נוכל לשפוט ע''פ קנה-מידה מימטי גרידא.
אך כאן ברצוני להגיע לנקודה המרכזית במאמר הזה, וזאת לאמור : סרט, שמתיימר להציג מציאות ריאלית, ואני מוצא בו בדרך פגמים מימטיים, כלומר שחיקוי המציאות נעשה באופן לקוי משהו, או-אז אף-אם המשחק מצוין, והבימוי יוצא מן הכלל, והמעברים נכונים, והתמונות והצילומים במקומם, וכל העולם הרעיף על הסרט הזה את שבחיו, והסרט אולי קטף את כל הפרסים האפשריים - בעיניי הסרט הזה יהיה לקוי, ואני יוצא ממנו עם טעם חסר בפי.
רוצה לומר בזה, ש ה מ ב ח ן ה מ י מ ט י הוא קריטי עבורי בשפיטת איכותו של סרט קולנוע.
שוב, במטותא, אבקש להדגיש בזאת, שהסרט הטוב איננו חייב להציג חוקי ריאליה נאמנים אחד לאחד, או נענים לעובדות היסטוריות מדויקות, או לקביעות פסיכולוגיות, או לדיסציפלינות אנושיות מקצועיות, לא ולא. אם הסרט יתאר, למשל, דברים ש י כ ו ל י ם היו להתרחש, כאילו התרחשו באמת – זה בסדר גמור. אין לי בעיה עם התפיסה האמנותית הזו, כלל וכלל. כי אף אני מבין, מבחינה פילוסופית לפחות, שדבר ש י כ ו ל היה להתרחש, אפשר שנסתכל עליו בהקשר מסוים , כ א י ל ו באמת היה !
או-אז, כשתפסנו את עמדת המוצא הזו, אוכל לשפוט שני סרטים שראיתי לא מזמן, אף נעשו בשנים האחרונות, שניהם, קשורים בווינסטון צ'רצ'יל, ראש-ממשלת הממלכה המאוחדת בימי מלחמת העולם השנייה. סרט אחד טוב, והסרט השני, למרבה הצער, ושוב, על-אף כל התשבחות שקיבל – בעיניי סרט פשוט רע !
ונתחיל בסרט הטוב, מבין השניים הנזכרים. צ'רצ'יל מגולם בידי השחקן הנפלא גארי אולדמן. אני כבר 'משוחד' על-ידי השחקן הזה במשחקו כמאפיונר המטורף, שהיה מקושר גם למשטרה של ניו-יורק, בסרט 'לאון', משנת 1994, משוחק כאמור על-ידי אולדמן, הצעיר דאז, ז'אן רנו, השחקן הצרפתי הנפלא, נטלי פורטמן, היהודיה, הישראלית לשעבר, שבסרט היא קטינה כבת 11 או 12 ; הסרט הזה בוים על-ידי לוק בסון.
בסרט על צ'רצ'יל, גארי אולדמן משחק את הדמות הגדולה של ראש-ממשלת בריטניה, כשהוא במהלך הסרט בין-היתר מבקר כביכול כאזרח מן השורה בנסיעת רכבת במטרופולין הגדול של לונדון בשעת ערב, והנוסעים האלמונים מגלים לתדהמתם ביניהם את ראש-ממשלתם, ועונים לו לפי תומם, על-פי שאלותיו, כי עליו ועל בריטניה כולה לצאת בעוצמה ובנחישות כנגד היטלר. מהאפיזודה הזו, כביכול, צ'רצ'יל שאב את תעצומות הנפש שלו בעבור הממלכה כולה לצאת למלחמה הגדולה מול גרמניה הנאצית.
היה או לא היה ? שאלה ! אך מה זה חשוב, בסופו-של-דבר, לא מבחינה היסטורית-עובדתית, ובוודאי לא מבחינה אמנותית וצפייה בסרט פשוט טוב, מתחילתו ועד סופו.
אגב, מעשיה דומה מספרים על דויד בן-גוריון, שערב הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות, התלבט בינו לבין עצמו בהחלטה הרת הגורל הזו, וקם לו ערב אחד, וכאיש אלמוני עלה אל אוטובוס כדי להתרשם מן העם ומרוחו ב'שטח', וכל השאר הרי זו היסטוריה ידועה ונלמדת.
הסרט השני הקשור בווינסטון צ'רצ'יל כבר פחות מוחמא על-ידי. המשחק וכל האספקטים המקצועיים של הסרט, אני מניח שהם עשויים ללא רבב. השחקן הראשי שמגלם הפעם את ראש-ממשלת בריטניה הינו שחקן התיאטרון והקולנוע הסקוטי, הוותיק והמעוטר בריאן קוקס. בעניין משחק ותיאטרון הרי ידוע שהבריטים כמו הבריטים. כלומר פשוט מצוינים. אין מה לומר. אך מבחינת ה מ י מ ד ה מ י מ ט י המדובר כאן , לא יכולתי לשאת במהלך הסרט את הרעיון, שהגנרל הבריטי מונטגומרי, ועמו ובעקבותיו כל הקצונה הבריטית הבכירה, פשוט מ ת ע ל מ י ם מה'תרח' הזה, ש ב מ ק ר ה משמש כראש ממשלת הממלכה הגדולה והאימפריה ששמה בריטניה, כאילו הוא עובדה זניחה שיש להתעלם ממנה, ולהתעלם מהשגותיו הקשות והמצפוניות של האיש הזה על תוכנית ה'די.דיי'. – תוכנית הפלישה הגדולה של בעלות הברית בחופי נורמנדי שבצרפת, אל תוך אירופה הכבושה.
ואכן, על-פי הסרט, היו גם היו לצ'רצ'יל השגות והתנגדות נמרצת לתוכנית הפלישה הגרנדיוזית. כי מבחינתו היה זה 'יקוב הדין את ההר', אך התוכנית הזו לא תצא אל הפועל, בין היתר עקב מחיר הדם הנוראי של חיילים בריטים צעירים שעתידים ליפול בהמוניהם.
היה או לא היה ? !
איך ייתכן שראש הממשלה ומנהיג האימפריה לא יהיה שותף, ראשי ובכיר ממעלה ראשונה, לתוכנית צבאית ממשלתית לאומית, באחריות העיקרית שלו ? !
מאין שאבו יוצרי הסרט את הרעיון-הבלתי-ייתכן הזה, שראש-ממשלה ומנהיג מדינה דמוקרטית גדולה ואימפריה עולמית בשעתה, לא מלבד שלא יהיה מהוגיה ומיוזמיה של התוכנית הצבאית הגדולה הזו, וכאמור גם לא יהיה שותף לה בדרך זו או אחרת, אלא אף יתנגד לה נמרצות ובתוקף, וישב מן הצד בהתכנסות של המטה הכללי, כמו איזו אישיות נון-גרטה, כדי כך שאף אין לו זכות הדיבור, לראש ממשלה ? !
על סמך איזה תיעוד היסטורי ועובדתי הסתמכו יוצרי הסרט בכל המצע הזה ? !
שלא נדבר על הריבים הנוקבים והמעליבים בין צ'רצ'יל ובין אשתו, כאילו היא שימשה חוצץ רציונלי ושפוי בין בעלה הנזעם ובין יתר העולם, עד כדי כך שברגע מסוים אף סוטרת לו על לחיו ? !
והוא, לא היה לו למי 'להוציא את העצבים' שלו - כמו שנהוג לומר במקומותינו - על העולם, אז הוא מוציא אותם על המזכירה הצעירה, הקלדנית האומללה שלו, עד כדי שרעיית ראש הממשלה נזעקה לבוא לעזרתה ? !
ולחילופין, כשכבר החל צ'רצ'יל, ע''פ גירסת הסרט הזה, להירגע קמעא, והחל להתעשת קצת, ולאמץ לעצמו את רעיון התוכנית הצבאית בצורה חיובית, או-אז נזקק לכך, כששמע מפיה של המזכירה, במו פיה, מספרת לו על האהוב שלה, ששרוי בקרבות הנוראיים אי שם, הוא מתעשת אז גם לקראת הנאום הגדול לאומה, כמה שעות לאחר הדי. דיי ? !
האמנם כל-זה כך היה ?
מה אומר לכם, לא מעט מבוכה, סנטימנטלית וקלישאית, עם תהיות ותעיות, מעורר הסרט הזה, כל כמה שהוא בד בבד מרתק ויפה מבחינה ויזואלית ואחרת.
אך רגע אחד גדול לפחות ייזקף לזכות הסרט הזה, ולא יילקח ממנו, לטובתו. והכוונה לרגע שלאחר הנאום הרדיופוני הנזכר (הרי צ'רצ'יל היה המומחה בתחום הזה ! ), עם תחילת הפלישה, כשצ'רצ'יל מאמץ את כל שארית כוחו וכשרונו, לקראת זקנתו ושיבתו, כדי לשכנע את עצמו קודם-כל ואת כל האומה, לגבי גודל השעה הגורלית, עד כי מיד עם היסגר המיקרופון וההקלטה, ניגש הוא לכוס המים שעל-ידו, ונשמע אז לוחש לעצמו: ''אוי, כמה הייתי מייחל ברגע הזה, שכוס המים הזו תהיה כוסית של ויסקי ...'' (C )
