סיפור:

המקדש שבלב /רבי יהודה החסיד

 

היה רועה אחד, שלא היה יודע להתפלל. ובכל יום היה אומר: 'רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שאילו היו לך כבשים ועיזים והיית נותן לי לשמור בשכר – אף על פי שאני שומר מאחרים בשכר, לך הייתי שומר בחינם, מפני שאני אוהב אותך'. והיה שמח בכך.

 

פעם אחת מצאו חכם אחד, והיה אומר [הרועה] כך. אמר לו [החכם]: 'שוטה! אל תאמר כן'. אמר לו הרועה: 'ואיך אתפלל?' לימד אותו החכם ברכות בסדר, וברוך שאמר, וקריאת שמע ותפילה [עמידה].

 

לאחר שהלך החכם, שכח הרועה מה שלימדו, ולא התפלל. והיה ירא לומר מה שהיה רגיל [לומר], מפני שהחכם אמר לו שלא יאמר כן.

 

וראו בחלום לאותו חכם, ואמרו לו: 'אם לא תאמר לו שיאמר מה שהיה רגיל לומר קודם שבאת אליו – דע לך שרעה תבוא עליך, כי גזלת ממני אדם שהוא מחסידי העולם הבא!'

 

מיד הלך החכם אל הרועה ואמר לו: 'מה אתה מתפלל?' אמר לו [הרועה]: 'איני מתפלל כלום, כי שכחתי מה שלימדתני, ואמרת לי שלא לומר: אם היו לך כבשים...'

 

סיפר לו החכם החלום, ואמר לו: 'אמור מה שהיית רגיל לומר!'

 

הרי שלא הייתה שם לא תורה ולא מעשים, אלא שחשב לעשות טובה, ונחשב לו כאילו היה צדיק גדול. 'רחמנא ליבא בעי' [הקדוש ברוך הוא מבקש את הלב]."