סיפור:

הציפור שעל המעקה   אדוארד אל-ח'ראט

 

על מעקה המרפסת המשקיפה אל הרחוב הקהירי הסואן, התיישבה ציפור שלא הייתה כמותה מעולם. נוצותיה לא היו עשויות מנוצות , אלא מרסיסי זכוכית כחולה, והן החזירו את קרני השמש של בין הערביים כאלפי מראות קטנות.

 

הבטתי בה, ונשימתי נעתקה. הרעש שלמטה – צפצופי המכוניות, צעקות הרוכלים, הלמות הפטישים – נאלם בבת אחת. שקט מוחלט, כמו באקווריום עמוק, עטף את העולם. הציפור לא נעה, אך מתוך עינה היחידה, שהייתה שחורה ועמוקה כבאר, ניבטו אליי פניי שלי כפי שהיו לפני ארבעים שנה, כשהייתי ילד הרץ על חולות אלכסנדריה.

 

רציתי להושיט יד, לגעת בזכוכית הקרה של כנפיה, אך ידעתי שכל תנועה קלה תנפץ את הרגע. לפתע, הציפור פצתה את מקורה. לא נשמע ציוץ, אלא צליל של פעמון כנסייה רחוק, המהדהד מתוך ערפל.

 

ברגע הבא היא נעלמה. לא עפה – פשוט התפוגגה אל תוך האוויר החם. הרחוב חזר לגעוש, האבק עלה שוב מן הכביש, אך על מעקה הבטון נותרה טיפה אחת, קטנה ונוצצת, של מי ים מלוחים.

 

*אדוארד אל-ח'ראט (1926–2015) הוא מגדולי הסופרים והמבקרים במצרים ובחור העט המובילים של "דור השישים". יצירתו משלבת בין מודרניזם, מורשת קופטית, ותרבות עממית, תוך התמקדות בזרם התודעה ובפסיכולוגיה של היחיד.