מאמר:

יעקב אגם נהר- של יצירה – פרידה מן התנועה /ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

 

 

הקול היה קול יעקב, והידיים - ידיו של אגם: ידיים שהפכו צבע לתנועה, צורה לזמן, ומבט אחד לריבוי של מבטים. לא הכרתי את יעקב אגם באופן אישי. לא ישבתי אתו לשיחה, לא ביקרתי בסטודיו שלו, לא שמעתי מפיו את סיפור חייו. ובכל זאת וכידוע, יש אמנים שאין אנו צריכים להכיר מקרוב כדי להבין שהם היו חלק מן הנוף הפנימי והציבורי שבתוכו גדלנו, התבוננו, ולמדנו לראות. יעקב אגם הוא אחד מהאומנים האלה.

מותו בגיל 98 מסמן חיים ארוכים, פוריים ועטורי הכרה כמו שהוא גם מסמן פרידה מאמן שהכניס אל תוך האמנות הישראלית והבין-לאומית מושג יסודי האומר ששום דבר איננו נראה תמיד אותו דבר. היצירה אינה קבועה, המבט אינו קבוע, והצופה איננו רק מי שעומד מול העבודה. הוא שותף לה. הוא נע, משתנה, מגלה, מאבד, שב ומוצא.

אגם, יליד ראשון לציון, בן למשפחה דתית, שפעל שנים רבות בפריז וזכה להכרה בין-לאומית רחבה, הוא מן הדמויות המזוהות ביותר עם האמנות הקינטית והאופטית. עבודותיו, ובהן מזרקת “אש ומים” בכיכר דיזנגוף, חזית מלון דן בתל אביב, עבודות ציבוריות בארץ ובעולם, והמוזיאון הנושא את שמו בראשון לציון, הפכו את האמנות שלו לנוכחות במרחב. כלומר, לא רק במקדשי המוזיאונים. ניתן לפגוש אותו בתוך העיר, בתוך הליכה ובתוך מבט חולף של אדם ברחוב.

נדמה לי שזה אחד הדברים המעניינים והעמוקים ביצירתו. אגם מזמין את ה צופה להתבונן תוך כדי תזוזה, ולשנות נקודות מבט. להבין שדימוי נבנה מתוך יחס בין היצירה לבין העין, הגוף, הזמן והעמדה. במובן הזה, עבודתו חורגת מן האסתטיקה של צבע וצורה. היא נוגעת בשאלה פילוסופית, תרבותית ואולי גם יהודית מאוד: האם המציאות היא דבר חתום, או שהיא מתגלה בכל פעם מחדש מתוך תנועה, פרשנות, השתנות והתחדשות?

כאומנית וכחוקרת תרבות, אני מוצאת בנקודה הזאת את המקום האישי שלי מול אגם. לא כמומחית הגדולה ליצירתו, אלא כמי שמזהה בה הזמנה מתמשכת לחשוב על ראייה. על האחריות של המבט. על האפשרות להבין שמה שנראה מכאן, לא בהכרח נראה משם. שהעולם, כמו היצירה, אינו חד-ממדי. שהוא דורש מאיתנו לנוע כדי לראות.

יש באמנות של אגם משהו ישראלי מאוד, דווקא משום שהיא אינה מסתפקת במקום אחד. היא נולדה כאן, ספגה שורשים יהודיים, נדדה לפריז, דיברה בשפה בין-לאומית, וחזרה שוב ושוב אל המרחב הישראלי כצבע, כמזרקה, כחזית, כמוזיאון, כסימן. יש בה גם משהו יהודי במובן העמוק של המילה: לא דימוי אחד סגור, אלא התהוות. לא פסל דומם בלבד, אלא שאלה. לא תשובה אחת, אלא ריבוי מופעים.

השנה, זמן קצר לפני מותו, הוענק לו פרס ישראל לאמנות חזותית. יש בכך צדק סמלי. אגם, שהיה מזוהה במשך עשורים עם פריצת גבולות, עם צבעוניות עזה, עם תנועה, עם חשיבה חזותית שאינה נכנעת למבט אחד, זכה לקבל את ההכרה הרשמית של המדינה שבה נולד. אבל נדמה שההכרה האמיתית באגם אינה רק בפרסים, חשובים ככל שיהיו. היא נמצאת בכך שגם מי שאינם מכירים את שמות כל עבודותיו יודעים לזהות “אגם”. יודעים לזהות שפה. יודעים לזהות חתימה חזותית.

ובסופו של דבר, ניתן לומר שגדולתו של אומן היא האופן שבו הוא מוסיף לעולם דרכי ראייה נוספות. יעקב אגם הלך לעולמו, אבל העיקרון שהעמיד בלב יצירתו נותר חי: המבט משתנה, הצורה משתנה, הצופה משתנה, והיצירה ממשיכה להתרחש.

יהי זכרו ברוך.