מסה:

ערבות בוכיות / ס. לוין

 

בילדותי, ליד ביתי, היה אגם קטן, שלמרות ממדיו הצנועים היה בעיניי עולם ומלואו. בחורף היו סוגרים את הגישה אליו; הגדר החלודה, בוץ הסתיו והאביב שקפא בקור – כולם רמזו בשקט שהאגם נח עכשיו ושייך רק לעצמו. אך בקיץ היה מתעורר לאיטו, כמו אדם המותח את איבריו לאחר שינה ארוכה. תחנה קטנה להשכרת סירות נפתחה על שפתו, והמשוטים שנערמו לידה נראו לי כהבטחה להרפתקה.

אפשר היה לשכור סירה לחצי שעה או לשעה, אך הזמן שם זרם אחרת. כשהיינו שטים, נדמה היה שהאגם מתרחב, כאילו ידע לשמור את סודותיהם של ילדים. ערבות בוכיות נטו מעל המים, וענפיהן הארוכים ליטפו את פני האגם ברוך, כיד המבקשת להרגיע. אהבתי לגעת בעלים ובענפים הללו, לחוש את קרירותם, ולעיתים להחליק מתחתיהם ולהיעלם לרגע בתוך ירוק רך. שם, מתחת לצמרות הכפופות, יכולתי לדמיין שאני נסתר מן העולם, כאילו האגם עצמו עוטף אותי בחיבוק שקט.

על שפתו היה גם חוף קטן, רצועת חול צרה שלא התאימה לשום גלויה – אך הייתה שלנו. ובכל זאת, האגם לא היה רק מקום של משחק. פעם בשנה, כמעט בקביעות מצמררת, היה מישהו טובע בו. הצרחות – תמיד אותן צרחות – היו נישאות מעל המים, קורעות את האוויר ומגיעות עד ביתנו. אפילו כילד הבנתי שהאגם, ככל דבר יפה, נושא בתוכו גם צל. הערבות הבוכיות, ברשרושן העדין, כאילו ידעו זאת מאז ומתמיד.

ס. לוין, 14.6.2026