שיר:

לַשּׁוֹן עִבְרִית/שמואל דוד לוצאטו

 

 

 

אָמְרוּ: לְשׁוֹן עֵבֶר כְּבָר אָבְדָה,

גָּוְעָה, וְאֵין תִּקְוָה עוֹד לָהּ;

רַק בֵּין סְפָרִים הִיא יְשֵׁנָה,

כַּמֵּת בְּתוֹךְ קֶבֶר וּמְחִלָּה.

 

לֹא, לֹא! עֲדֶן חַיָּה וְקַיֶּמֶת,

נַפְשָׁהּ בְּתוֹךְ לִבִּי אֲנִי!

כָּל עוֹד יְדִי תֹּאחַז בָּעֵט,

יִהְיֶה לְפִי דִּבּוּר וְעוֹנִי.

 

הִיא הַשָּׂפָה בָּהּ אֵל דִּבֶּר

אֶל הָאֲבוֹת, אֶל הַנְּבִיאִים;

בָּהּ שָׁרוּ לְוִיִּם עַל דּוּכָן,

וּמְשׁוֹרְרִים שִׁירֵי חַיִּים.

 

אֵיךְ אֶשְׁכָּחֵךְ, לָשׁוֹן קְדוֹשָׁה?

תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי,

אִם לֹא אֲהַבְתִּיךְ מִנְּעוּרַי,

וְאִם לֹא תִּהְיִי מַשְׂאַת אָנְכִי!