מסה:

הכדור או אימפריית החגיגה הכפויה / רוני אקריש

 

 

צריך להודות בכנות: הכדורגל הבין את התקופה שלנו טוב יותר מכל הפילוסופים הרשמיים, טוב יותר מכל הסוציולוגים הממומנים, טוב יותר מכל כוהני המודרנה המאושרת. הוא הבין שהאדם בן זמננו אינו מבקש עוד להיוושע. הוא מבקש להיות מועסק. הוא אינו מחפש אמת, הוא דורש לוח שידורים. הוא אינו מרים עוד את עיניו אל השמים, הוא בודק מתי המשחק הבא.

הדתות הישנות עוד נשאו עמן תמימות מרשימה. הן דיברו על חטא, תשובה, דין, גאולה, תיקון פנימי. כל זה היה מסובך מדי, כבד מדי, מחייב מדי. היה צריך לעמוד מול משהו גדול מן האדם. היה צריך לבחון את הנפש. היה צריך, לעיתים, לשנות חיים. הכדורגל ביטל את כל הארכאיזם המכביד הזה. אין בו צורך בהתעלות, אין בו צורך בתיקון מוסרי, אין בו צורך בחרדה מטפיזית. די להביט.

להביט, להתרגש, לצעוק, לפרשן, וחוזר חלילה. זו כל התורה כולה.

הכדורגל הוא הדת המושלמת של עולם שכבר אינו מאמין באלוהים, אבל נבהל מן האפשרות שלא להאמין בדבר. לכן הוא ייצר לעצמו אמונה נוחה: בלי מצוות, בלי מוסר, בלי חשבון נפש, אבל עם מסכי ענק, נותני חסות, פרשנים נלהבים וסטטיסטיקות מקודשות.

אין דוֹגמה, אבל יש טבלאות. אין ליטורגיה, אבל יש המנונים. אין קדושים, אבל יש כובשי שערים מיליונרים. אין נביאים, אבל יש מומחי אולפן המסוגלים להסביר, ברצינות קומית, כיצד נבדל של שלושה סנטימטרים שינה את גורל העולם.

האדם המודרני כבר אינו מרים את עיניו לשמים כדי לבקש חסד; הוא נועץ אותן במסך כדי להמתין ל) "VAR" מערכת שיפוט הווידאו), אותו בית דין טכנולוגי שאמור לחשוף את האמת העליונה של המשחק. הוא כבר אינו מחפש גאולה; הוא ממתין לאישור התמונה.

הודיעו לנו שהאלילים מתו. הם רק החליפו צורה. מעתה הם עגולים, מהירים, מסחריים, ומותאמים להפליא לפרסומות. הם מתגלגלים מיבשת ליבשת, חוצים מסכים, כובשים סלונים, משתלטים על בתי קפה, מתיישבים בתוך שיחות משפחתיות, מחליפים ספרים, פוליטיקה, זיכרון, ולעיתים גם את השתיקה.

כי השתיקה נעשתה בלתי נסבלת. צריך רעש. רעש חגיגי, רעש אזרחי, רעש עממי, רעש דמוקרטי, רעש חובה. כל התקופה נמצאת שם: לא לחשוב, אלא להשתתף. לא לדבר, אלא להגיב. לא לחיות, אלא לרטוט. הפועל “לרטוט” הוא מן המילים המגונות ביותר של זמננו. הוא אומר הכול. הוא אומר את כניעת הרוח לרעד הקולקטיבי. הוא אומר את האדם שהפך לתיבת תהודה. הוא אומר את האזרח שהפך לכלי הקשה.

מי שאינו רוטט, חשוד. מי שאינו מתלהב, כנראה יש לו משהו נגד השמחה. מי שמעז לומר שעשרים ושניים מיליונרים הרצים אחרי כדור אינם בהכרח פסגת ההרפתקה האנושית, מסומן מיד כאויב העם, כאיש יבש, כטיפוס מריר, כריאקציונר, כחולה של החגיגה.

כי החגיגה, היום, אינה מתבדחת. היא חובה. היא משטר. היא טוטליטריות עם חיוך. היא אינה אומרת לך: שמח אם רצונך בכך. היא מצווה עליך: היה מאושר איתנו. היא דורשת ממך להשתתף באופוריה הכללית. היא אינה סובלת מרחק. היא מוחלת על הכול חוץ מהיעדר התלהבות. בעולם הישן רדפו כופרים. בעולם החגיגי רודפים מקלקלי שמחות.

וכך האדם המודרני, הסבור כי השתחרר מכל שעבוד, רץ בצייתנות נוגעת ללב אל כל שעבוד שמוגש לו בצורת בידור. הוא דוחה אדונים, אך סוגד למותגים. הוא חושד בדוגמות, אך מדקלם טבלאות. הוא מכריז על עצמו חופשי, אך מארגן את השבוע שלו סביב משחקים שאין לו עליהם שום שליטה. הוא חושב שהוא מבוגר, אך בוכה מפני שאדם זר במכנסיים קצרים החמיץ פנדל.

והיפה ביותר בכל העסק הוא ה“אנחנו”. האוהד אומר: “ניצחנו”. איזו מילה מפוארת. אנחנו? מי זה אנחנו? האם הוא הבקיע? האם הוא רץ? האם הוא התאמן? האם הוא סיכן משהו מלבד מצב רוחו בערב נתון? כלום. אבל הוא אומר “אנחנו”. ודווקא ה“אנחנו” הזה הוא אחת מיצירות המופת של האין בן זמננו: אנחנו ללא מעשה, ללא אחריות, ללא נאמנות ממשית, ללא גורל משותף. אנחנו מיידי, טלוויזיוני, ממותג, שכור לפי שעה. אנחנו לצריכה.

פעם עם נבנה מתוך לשון, זיכרון, מתים, חוקים, כאבים משותפים, ילדים שיש לחנך, גבולות שיש להגן עליהם, ספרים שיש להעביר הלאה. היום עם מיוצר בתשעים דקות, בעזרת מסך ענק, שני הילוכים חוזרים, שלוש סיסמאות, כמה בירות ושדרן על סף חנק. זה פחות תובעני. לכן זה מודרני יותר.

ובינתיים בית הספר קורס, אך בנימוס. השפה מתפרקת, אך בלי להפריע לשידור החי. התרבות הכללית נעלמת, אך אחוזי ההחזקה בכדור מצוינים. הפוליטיקה נעשית תקשורת, המחשבה נעשית תגובה, הדיבור נעשה פרשנות, הזיכרון נעשה ארכיון ספורטיבי. האדם אינו יודע עוד מאין בא, אך יודע בדיוק כמה שערים הבקיע אלילו בשלב הבתים.

הוא אינו מכיר עוד את הקלאסיקות שלו, אך מכיר את חלון ההעברות. הוא אינו יודע לנקוב בשמות הטקסטים הגדולים של תרבותו, אך מסוגל להרצות עשרים דקות על נבדל גבולי. לעיתים הוא אינו יודע את תולדות עמו, אך זוכר בדייקנות תיקו משנת 1998. הבורות לא נעלמה. היא התמקצעה.

יאמרו, כמובן, שכל זה עממי. טיעון נפלא, טיעון חסין אש, טיעון שמאפשר לכל תעשיות ההשחתה להציג את עצמן כידידות העם. אסור לבקר את מופע ההמונים, מפני שזה יהיה כביכול זלזול בפשוטי העם. כך בעלי הכוח מחזיקים במועדונים, בערוצים, בזכויות השידור, בפלטפורמות, במותגים, באצטדיונים, בתמונות וברווחים; והעם הפשוט מחזיק ברגש. לזה קוראים דמוקרטיה.

האחדים גובים, האחרים שרים. האחדים מארגנים, האחרים מאמינים. האחדים מוכרים, האחרים מתאחדים. האחדים ממירים התלהבות לכסף, האחרים ממירים בדידות לשייכות מדומיינת. זו העסקה המושלמת של המודרנה החגיגית: המציאות לבעלים, הסמל לצופים.

הכדורגל ההמוני נעשה אפוא מכונה אדירה לחלוקת הריק. במקום לתת לאנשים כוח פוליטי ממשי, נותנים להם יריבויות ספורטיביות. במקום להשיב להם כבוד קולקטיבי, מוכרים להם חולצות. במקום למסור להם תרבות, מספקים להם שירי יציעים. במקום לפתוח את רוחם, ממלאים להם את הערבים. במקום להציע להם ייעוד, מגישים להם גמר.

אין לזלזל ביעילות המנגנון. הוא מתעל כעסים. הוא מייצר אויבים בלתי מזיקים. הוא הופך תסכולים חברתיים ליריבויות רווחיות. השלטון הישן פחד מן ההמון. השלטון החדש מתכנת אותו. הוא מוכר לו את תסיסתו. הוא מחייב אותו בתשלום על התלהבותו. הוא משכיר לו את תחושת השייכות שלו.

כמובן, המשחק עצמו עוד קיים. יש עדיין ילד, מגרש עפר, כדור שחוק, אבק, מסירה בלתי צפויה, שמחה פשוטה, ידידות קצרה, יופי של תנועה. יש עדיין כדורגל כזה, עני, חופשי, חי. אבל לא הוא מולך. מה שמולך הוא הכדורגל כאקלים נפשי, כתעשייה עולמית, כלוח שנה מקודש, כהרדמה כללית, כדת ללא טרנסצנדנציה, כאימפריה של האפסיות המפורשת.

הכדור אינו אשם בדבר. כדור מעולם לא שיעבד איש. בני האדם הם אלה הרצים אל שעבודם ברגע שנותנים להם מוזיקה, זרקורים ורשות לצעוק. הכדורגל המודרני הוא רק המראה המדויקת של אנושות משונה: היא אינה יודעת עוד להאמין, אך רוצה עדיין להתאחד; אינה יודעת עוד לחשוב, אך רוצה עדיין לפרשן; אינה יודעת עוד לפעול, אך רוצה עדיין להשתתף; אינה יודעת עוד לאהוב דברים גדולים, אך רוצה עדיין להתלקח.

יבוא יום שבו יהיה צריך לבצע את המחווה הכמעט מחתרתית: לכבות. לכבות את המסך. לצאת מן הפרשנות. לסרב לאופוריה המוכתבת. למצוא מחדש את השקט. לפתוח ספר. לדבר עם הילד. לשאול מה קרה למדינה. להשיב לעצמנו את הבעלות על תשומת הלב. לשאול מה נותר מן הנפש לאחר כל כך הרבה ערבים שנמסרו למופע.

הבטיחו לנו אדם חופשי. ייצרו אוהד אוניברסלי. הכריזו על קץ הדתות. קיבלנו שפע של פולחנים זעירים. דיברו איתנו על שחרור. נתנו לנו מנויים. מכרו לנו את המודרנה כיציאה מן הניכור. היא התגלתה לא פעם כניכור מואר טוב יותר.

הדבר המדאיג ביותר אינו שאנשים אוהבים כדורגל. הדבר המדאיג ביותר הוא שיש להם כה מעט דברים אחרים לאהוב יחד. הדבר המדאיג ביותר אינו שהם צועקים באצטדיונים. הדבר המדאיג ביותר הוא שאינם יודעים עוד לדבר במקומות אחרים. הדבר המדאיג ביותר אינו שהם בוכים על הפסד. הדבר המדאיג ביותר הוא שאינם בוכים עוד על תבוסת רוחם.

ציוויליזציה יכולה למות ברעש המלחמות, תחת פצצות, תחת פלישות, תחת עוני או תחת שחיתות. אך היא יכולה למות גם בעדינות רבה יותר, כמעט בלי טרגדיה נראית לעין, באור הכחול של המסכים, באופוריה הכפויה, בפרשנות האינסופית של השולי, בשעה שהעולם כולו מוחא כפיים למהלך בנוי היטב.

התוצאה הייתה ידועה מזמן.

המופע: אחת.

הרוח: אפס.

 

רוני אקריש הוא סופר, מסאי ומרצה בישראל. מייסד האוניברסיטה העממית החינמית / קפה דעת בשנת 2018, בירושלים ובאשדוד. הוא מקדיש את עבודתו להנחלת המחשבה העברית, הפילוסופיה, התרבות הכללית ודיבור חופשי על האתגרים הרוחניים, המוסריים והפוליטיים של זמננו.

© רוני אקריש, 2026. כל הזכויות שמורות.