מחוות מזכרת לברוך חפץ / בנימין אלקובי
את הדברים הבאים נאלצתי ללקט, מעט ממה שהופיע על האיש בוויקיפדיה, איזו תמונה נדירה ואקראית מארכיון של גוגל, משברי אינפורמציה ותיעוד שעל-גבי גליונות ישנים של כתב עת, ובין לבין עבודת בילוש עצמית, השערות והשלמות שמדעת, כל-כך כדי להשלים את פאזל דיוקנו של איש נדיר שחי פעם בינינו במחוזותינו, שהחברה הישראלית חבה לו הרבה על תרומתו התרבותית, שלא תסולא בפז, והנה כי-כן הדבר לא נודע ולא נזכר כיום ברבים, הקרדיט לא ניתן למי שהיה ראוי לו יותר מכל – ואני ממקומי המוגבל והמצומצם באתי להעלות את זכרו מן האוב, להזכירו בשער בת-רבים, ולהחזיר לראשו של האיש את העטרה שמגיעה לו.
ואני מתכוון לברוך חפץ. ברוך חפץ נולד בירושלים ב-29 ביולי 1932, למשפחה ירושלמית ותיקה, דור חמישי בעיר הקודש. מסתבר בין-היתר כי כאיש הציונות הדתית, בעל כיפה סרוגה, שימש כמורה לספורט (עובדה שתעורר תמיהה, לכשתשמעו את המשך הסיפור של האיש המיוחד הזה ) באולפנא לבנות דתיות בירושלים. מן התמונה הנדירה המצורפת בזאת מתקבל הרושם, כי איש גדל מימדים ומסורבל פיזית כברוך חפץ, לא כל-כך היה ראוי להימנות כמורה ספורט, אך מה זה חשוב, ה ר ו ח, המוטיבציה, האמונה בשליחות של מה שאתה עושה, אם מעט או אם הרבה, זה החשוב. מה גם שמן הדיוקן של הבנות המונצחות בצילום, מתקבל הרושם, כי הדבר האחרון שהן נזקקות לו הוא שיעור התעמלות מקצועי לעילא ולעילא ; שוב, לא שיעור ההתעמלות לכשעצמו הוא העיקר כאן, אלא ה כ ו ו נ ה לכך, ההתכווננות לדבר.
ברוך חפץ בתמונה , 'המורה להתעמלות', נראה אוחז במטקה של טניס. לצידו , כנראה חניך בוגר של ברוך חפץ, בחור בשם חיים הולצמן, שהיה לפרח טייס בצבא, ולמרבה הצער נהרג בהמשך בטרם עת.
התמונה הזו , עם מה שאנו יודעים על האיש בדיעבד, פשוט מעתיקה את הנשימה ממקומה ; מרגשת עד מאוד. תקוותי בזאת היא להעביר את התרגשותי אליכם, קוראים יקרים.
מכל מקום, איך 'המורה לספורט' הדתי הזה, האידיאליסט, הפטריוט, של ה'מזרחי', המפד''ל זכרונה-לברכה, שמטעם חסידי הרב קוק, קם יום אחד, בשנת 1957, ורוח אחרת עמו ; מה פירוש 'רוח אחרת' ? איש שמתעניין בספרות, ולא סתם ספרות, אלא ספרות חילונית למהדרין, ולא סתם ספרות חילונית למהדרין, אלא בכיוון השירה, ולא סתם בכיוון השירה, אלא בכיוון השירה האוונגרדית, המהפכה והחדשנות, ניעור האבק מעל הספרות הישנה נוסח שלונסקי את אלתרמן, את גולדברג ופיכמן וכל הגוורדיה השמרנית של אותן השנים. איך כל המגמה האנושית הזו קמה ונהייתה בקרב האיש הזה, לאלוהים פתרונים.
ראו, רבותי, אנחנו צריכים לזכור שהשנים הן שנות ה-50 כאמור, ואנשים דתיים צעירים שכותבים שירה, ועוד שירה מודרנית, מושג שאפילו לא היה בנמצא בכלל, אף-אחד אפילו לא הגה אותו אל העולם ; מחזה כזה לא היה כלל וכלל חזון נפרץ. זה לא כמו בימינו, שיש 'משיב הרוח', ואליעז כהן, ונועה שקרג'י, ועוד ועוד. אליעז כהן כותב שירה דתית עם רוח של התרסה ומרדנות כלשהי. לא ולא. הימים ההם היו שונים בתכלית. נוער דתי לא עסק כלל בספרות ולא בשירה, עכ''פ לא בשירה חדשנית, כי-אם לכל היותר בשירה קלסית.
כשישבתי במשרדו של נתן יונתן, ב'ספריית פועלים' אי-אז באמצע שנות ה-90 , ברחוב חומה ומגדל מס' 2, בדרום תל-אביב, סמוך לדרך פתח-תקווה, אחת לשבוע הופעתי במשרד לרגל עריכת ספר השירה השני 'ארכיאובסקורה', ועל ראשי הייתה אז כיפה, אמר לי האיש, בלי כחל וסרק, שהוא לא היה מצפה לשירה כזו, מפתיעה בתעוזתה ובחדשנותה ובמבע שלה ; שמבחור דתי, היה מצפה למשהו קלסי ושמרני יותר, שקול ומחורז א-לה שלונסקי את אלתרמן , או לפחות אצ''ג. ולעברית רהוטה ואף גבוהה, שכן כידוע עד היום, החניכים הדתיים העברית שבפיהם משובחת ומוקפדת יותר מזו של החניכים החילוניים. ידוע לכל. ועוד משהו, כמובן : בלי מין פרובוקטיבי, בלי חוצפה וניבולי פה.
מכל מקום, אם אחזור אל ברוך חפץ מיודענו, האיש הזה הוציא כסף מכיסו הוא ( ! ), בלא מימון ממסדי כלשהו, בוודאי שלא מטעם הממסד הדתי התרבותי, שמן הסתם היה מתפחלץ לשמע הרעיון והמגמה של האיש שלנו. הקים כתב עת מחתרתי שנושא את השם הבירוקרטי היבשושי משהו, 'אוגדן'. השנה היא כזכור 1957.
שנתיים אחרי כן, צורפו אל המערכת, בזמנים שונים, גבריאל מוקד, נתן זך, יהודה עמיחי, דוד אבידן, דן מירון ( מה לכל אלו, כל אחד עם הרקע שלו, ולבחורנו מבית ה'מזרחי' ? ! ) , תחת השם הנודע לימים כ'עכשיו' ( על-שם מחרוזת שירית של יהודה עמיחי של אז ). אחר-כך, בגלגולים שונים ומשונים, רן יגיל, עמוס אדלהייט, יהודה ויזן, במשך כ-50 או 60 שנה, 76 גליונות, עד סוף הקדנציה הארוכה שלו. כדי לקצר את הדיבור, כי כל השאר היסטוריה, כמו שאומרים, 'הרהורים על שירת אלתרמן' של זך, והתגלית של דויד אבידן, ויהודה עמיחי, ודליה רביקוביץ', מאיר ויזלטיר, יונה וולך, יאיר הורוביץ ; גם עבדכם מופיע בגיליון 69-70 משנת 2005.
וברוך חפץ ? ברוך חפץ כל הזמן ברקע של העיתון. העורכים האחרים באים והולכים, והוא, קבוע, פחות או יותר, ביחד עם גבריאל מונבז, הלא הוא מוקד. וכשנעלם או נאלם לכמה שנים ארוכות, מונבז-מוקד , ייאמר לזכותו, לא שוכח להעניק לו את הקרדיט על-שמו בעמוד השער של הגיליון.
וללא מימון ממסדי, אחזור ואציין זאת. בין-היתר בשל אופי הריב והמדון אשר למונבז-מוקד. אך מיודענו-ידידנו ברוך חפץ, עיניכם הרואות בתמונה המצורפת, חייכן, ידידותי, מורה כל חייו, מאיר פניו לכל מי ומי.
איך זה קורה שבימינו אלה, עם פטירתו המצערת של מוקד, זוקפים לזכותו את כל הקרדיט להתפתחותה המדהימה של השירה העברית בשישים השנים האחרונות, רק אליו, ואיפה כאן שמו של ברוך חפץ, שהוא הוא החלוץ האמתי, ששינה את עורו עבור המעשה הזה, זה שהשתרע על הגדר, המייסד, המממן ממו כספו, איפה הוא, איפה שמו בכל הסיפור ההירואי הזה ? !
בכל-זאת, אם תשאלו, מה נהיה מן האיש שלנו בהמשך הדרך, פחות או יותר לאחר הסאגה של 'עכשיו', ובכן מיודענו הוציא לאור את...' אמרי חפץ' - ספר תפילות ותשבחות לכל מועדי השנה (! ).
כי האיש שלנו בסוף-סוף דרכו פשוט חזר אל חיק מכורתו ואל כור מחצבתו החם, עד פטירתו בשיבה טובה ב-17 במרץ 2019, והוא בן 85.
יהי זכרו של האיש ברוך ברוך, ושמו נזכר, כראוי לו באמת ועל-פי כל דין וצדק. (( C
