כשהחצוצרות בוכות והתרנגולים שרים -   על הקולנוע של אמיר קוסטריצה / אבי כהן

 

הסרט הראשון של אמיר קוסטריצה שראיתי היה שעת הצוענים (Time of the Gypsies). אני זוכר פחות את העלילה ויותר את התחושה. את המוזיקה של גוראן בגורביץ', את התרנגול המופיע במקום שבו הוא לא אמור להופיע, את הכלב, את השיכורים, את החתונות, את הדמעות ואת הצחוק. מאז אני שב אל סרטיו שוב ושוב, לא משום שהם מושלמים, אלא משום שהם מצליחים לעשות דבר נדיר: לגרום למציאות להיראות כאילו היא חולמת את עצמה.

בקולנוע האירופי של סוף המאה העשרים קשה למצוא יוצר הדומה לקוסטריצה. רבים ניסו לשייך אותו למסורת הריאליזם הקסום, כאילו היה גבריאל גרסיה מארקס חמוש במצלמה. אחרים ראו בו יורש קולנועי של פדריקו פליני. ההשוואה לפליני אכן מתבקשת. אצל שניהם העולם הוא קרנבל. הדמויות מוגזמות, המוות והחיים רוקדים יחד, והמציאות נדמית לעיתים כהזיה קולקטיבית. אך בעוד שפליני חיפש את הזיכרון ואת הפנטזיה האישית, קוסטריצה מביט בשבטים שלמים, בעמים ובהיסטוריה עצמה.

יש משהו בלקסיקון הקולנועי שלו המזכיר גם את אנדז'יי ויידה הפולני ואת תיאו אנגלופולוס היווני. כמו אצלם, ההיסטוריה איננה רק רקע אלא כוח טבע. אלא שאצל קוסטריצה ההיסטוריה אינה צועדת לאיטה. היא מתפרצת דרך החלון, שיכורה, מנגנת בחצוצרה וגוררת אחריה עז.

 

הסרטים הגדולים שלו -  שעת הצוענים, חלום אריזונה, מחתרת  (האהוב עלי במיוחד)  ו-חתול שחור, חתול לבן -  נולדו כולם מתוך יוגוסלביה המתפוררת. אלן סרטים המציגים עולם שבו הגבול בין טרגדיה לקומדיה חדל להתקיים. במובן הזה קוסטריצה הוא אולי היורש האמיתי של מסורת הבלקן: תרבות שבה החתונה והלוויה מתקיימות לעיתים באותו יום.   מבקרים רבים התקשו לקבל את הסגנון הזה. היו שראו בו אסתטיזציה של כאוס. אחרים טענו כי סרטיו, ובמיוחד מחתרת, מטשטשים אחריות פוליטית ומיתולוגיזציה של ההיסטוריה היוגוסלבית. הפילוסוף והוגה הדעות סלבוי ז'יז'ק, למשל, מתח ביקורת על האופן שבו הקולנוע של קוסטריצה ממיר לעיתים את הפוליטי בפולקלור ואת המציאות במיתוס. גם בקרב אינטלקטואלים מהבלקן היו מי שראו בו מספר סיפורים מבריק אך בעייתי מבחינה אידיאולוגית.  אלא שהביקורות הללו, מוצדקות ככל שיהיו, אינן מסבירות את כוח המשיכה החריג של סרטיו. משום שקוסטריצה איננו היסטוריון ואיננו פרשן פוליטי. הוא קודם כול משורר קולנועי. כשם שאיננו שופטים שיר על פי דיוקו העובדתי, כך קשה לבחון את סרטיו רק באמצעות שאלות של נאמנות היסטורית.

יש רגעים אצל קוסטריצה שנראים כאילו נלקחו מחלום קולקטיבי של אירופה כולה. תזמורת כלי נשיפה הדוהרת על משאית, חזיר האוכל מכונית, אדם המעופף מעל נהר, או זוג אוהבים המנסים לשרוד בתוך עולם שהתפרק מכל היגיון. אלה אינם גימיקים סוריאליסטיים. הם הדרך שלו לומר שהמציאות עצמה איבדה את שפיותה.

בעידן שבו חלק ניכר מהקולנוע האירופי הפך מאופק, פסיכולוגי ומודע לעצמו, קוסטריצה נשאר אנרכיסט. הוא אינו מפחד מרגש, מעודף, מרעש או ממלודרמה. סרטיו מלאים במה שהקולנוע העכשווי לעיתים חושש ממנו-   ה ח י י ם.

ייתכן שזו הסיבה שאני חוזר תמיד אל שעת הצוענים. לא מפני שזהו סרט מושלם, אלא מפני שבפעם הראשונה שראיתי אותו התחדדה אצלי שוב ההבנה,  שקולנוע יכול להיות דבר אחר לגמרי. לא רק סיפור מצולם אלא חגיגה פראית של מוזיקה, זיכרון, אהבה, אובדן ודמיון.

בעולם הקולנוע של אמיר קוסטריצה התרנגולים שרים גם בלילה, המתים ממשיכים לדבר, והתזמורת לעולם אינה מפסיקה לנגן. ולפעמים נדמה שזהו בדיוק תפקידו של הקולנוע: להזכיר לנו שהמציאות גדולה, מוזרה ופראית הרבה יותר מכפי שאנחנו מוכנים להודות.