פרק מספר:

גבולות האהבה/  הילה קנובלר

 

 

היינו צעירים. בתקופת החגים נהגנו לנסוע לכפר נופש ליד הים. לפעמים הצטרף אלינו זוג, רחלי ויגאל. הם היו  מבוגרים יותר מאיתנו והביאו עימם סיר עם קציצות בקר משובחות.  שמחנו לבואם, כי יגאל ידע לספר סיפורים משעשעים, ובעיקר כי זכרנו את הטעם הטוב של הקציצות. רחלי אשתו, אישה יפה שעורה השחים בשמש, נהגה להביט לכיוון הים. את עיניה כיסו משקפי שמש כהים. לכן לא הבחנו בהתחלה עד כמה היא כבדת ראייה. 

בארוחת הערב, שאותה אכלנו כולנו יחד ברחבה שלפני אחד הביתנים – קנוקנות של יערה טיפסו לאורך עמוד העץ שבמרכז המרפסת והדיפו ריח מתוק – נשמעה מרחוק המיית הים ורחלי דיברה. מדי בוקר, חורף וקיץ, אמרה, היא נוהגת לשחות בים. מאז הייתה ילדה, היטיבה לשחות. "בעיית העיניים", כך קראה לה, איננה מפריעה לה לשחות למרחקים.

בבוקר התעוררתי מוקדם. מיכאל עדיין ישן. תמיד היטיב לישון ממני במיטות זרות. "הנסיכה על גרגר האפונה," הקניט אותי לא פעם. הלכתי לכיוון החוף ברגליים יחפות. פרחי נר הלילה החופי על תלוליות החול כבר החלו להיסגר. הים סער וגליו הקציפו לפני שהתנגשו בחול. מעל השתרעו שמיים רחבים ובהם שייטו ענני נוצה לבנבנים. היה זה יום נפלא.

ממרחק הבחנתי בגבו של גבר שישב על מגבת והביט לכיוון המים. התקרבתי אל הדמות, וכשהפך את פניו זיהיתי את יגאל. "אתה ממי שקמים מוקדם?" שאלתי.

"אני מגיע כמעט כל יום לים עם רחלי מוקדם בבוקר. היא שחיינית מעולה, אבל בגלל הבעיה שלה אני מחכה לה על החוף, על כל צרה."

הבטתי שוב לכיוון הים וראיתי ראש של אישה צף על פני המים ומייד אחר כך צולל ונעלם לתוך עומק הים. אמרתי שאני מעריצה את מאבקה בגלים.

"פעם הייתי נכנס לחרדה כשהראש שלה היה נעלם, אבל למדתי לסמוך עליה. בסוף היא תמיד חוזרת."

הבטתי בו ביתר עיון. גבר לא צעיר. הסנטר היה כבר רפוי, אבל העיניים בהירות, פתוחות וגלויות כשל מי שבוטח בעולם. יכולתי לקנא באהבתו לאשתו או ללעוג לנאמנות הכלבית שלו. אותו היום בחרתי באפשרות הראשונה.  

בערב, אולי בגלל היין ששתינו וגרם לה להיפתח, סיפרה שרק לקראת סוף התיכון גילו את הבעיה שלה. זו מחלה גנטית שבהתחלה הפריעה לה כמעט רק בלילה, אבל עם הזמן, אצל כל מי שסובל מכך וגם אצלה היא מחמירה. "אני רואה כעת רק מה שנמצא באמצע. אם למשל אני הולכת ומישהו מופיע מהצד, אני יכולה להתנגש בו. גם צבעים אני בקושי רואה. בסוף אני אהיה עיוורת, אבל אני מעדיפה לא לחשוב על זה. ממילא זה לא יעזור."  יגאל שם את זרועו על כתפה ואמר עד כמה הוא מעריץ את החוזק שלה. היא עובדת כעת בספרייה לעיוורים, וגם שם מאוד אוהבים אותה, כי כשרואים אותה מבינים שגם במצב הזה אפשר לעשות כמעט הכול. "תמיד יש לה מצב רוח טוב. טיילנו כבר בהמון מדינות. רחלי אומרת שהיא צריכה להספיק כמה שיותר לפני שתתעוור סופית."

הצעיף האדום שהיה כרוך סביב צווארה ושערה המתולתל השחור, הלמו אותה. שמתי לב שהגברים בחבורה הביטו לעברה באותו מבט השמור אצלם למי שמושכת את תשומת ליבם.  

 

עם השנים נולדו לנו ילדים. כבר לא היינו חופשיים מדאגות. היציאה לנופש בחוף הים הסתרבלה. צריך היה לא לשכוח לארוז מחצלת שעליה ניתן לשבת בחוף (בתי הבכורה התלוננה תמיד על החול המגרד), גלגלי ים, קרמים נגד קרני השמש, נוזל נגד עקיצות יתושים ושאר גירויי עור. פרשנו לישון מוקדם כדי שנוכל לקום בבוקר ולמלא את חובותינו ההוריות. גם אצל מי מאיתנו שפעם אחזו ידיים, צחקקו והביטו זה בזה במבטים מלאי תשוקה, נפערו הסדקים. ויכוחים מרירים נשמעו לעיתים מבעד לדלתות הסגורות של הביתנים. 

עם הזמן פחתה תדירות הפגישות. רחלי ויגאל חדלו מלבוא. כשנפגשנו בכל זאת, היה תמיד מישהו שהעלה זיכרונות מהתקופה שבה היינו צעירים. באחת מאותן פעמים ישבנו בערב סביב שולחן העץ ואכלנו סלט ירקות חתוך דק, עשיר בפטרוזיליה ולימון. טבלנו בו פרוסות עבות של לחם שחור והתענגנו על הטעם ועל מגע הרוח הקלילה שבאה מהים.

אור מנורה חיוור האיר את פני היושבים. משהו מהקסם הישן שב, וחשבתי שנוכל לשוחח בגילוי לב כמו פעם. אמרתי: "זוכרים את רחלי ובעלה יגאל? אולי זה נשמע לכם מוזר, אבל קינאתי בה. דמות כזו חזקה, אחת שלא מוותרת, לא כמו חלק מאיתנו." רק בתוכי הודיתי עד כמה התקשיתי להתמודד עם כישלונותיי. 

"מה היה לקנא בה? היא בקושי ראתה," אמר נועם שנותר נאה, אף שפה ושם התדלדלו תלתליו, והוסיף: "היא הייתה אישה מוזרה. שמעתי אחר כך שהתגרשה מיגאל, כי הייתה לה פרשייה עם גבר אחר."

נדהמתי. זכרתי את יגאל שהמתין לה מדי יום על החוף עד שתחזור.

"קשה להאמין... במצבה... לעזוב בעל כזה נאמן."

"חיי הנישואים של אחרים יותר מסובכים ממה שנראה למי שמסתכל מבחוץ," אמר אמיר. פעם לפני שנים ניהלנו פרשיית אהבים פתאומית וקצרה. אותו הזמן כמעט עמדנו אני ומיכאל להתגרש אבל בסיכומו של דבר החלטנו, למען שלושת הילדים, שלא נעשה זאת והחיים חזרו למסלולם השקט והמשעמם. אמיר נסע לניו יורק עם אשתו לצורך עבודה, וכשחזר התחדשה הידידות, אבל לא הזכרנו את שאירע בינינו קודם לכן.  

נועם החל לנגן בחליל את "לילה בחוף אכזיב". הצטרפנו בשירה: "הרוח והמים והחושך, זוכרים מליל אתמול את צעדך." המשכנו בשירי שלישיית גשר הירקון. געגועים הציפו אותי למי שהיינו.

 

כשחזרנו מהחופשה לא התאפקתי, התקשרתי לחנה. חנה גרושה כבת חמישים שהתגוררה עם בתה בחיפה, למדה בתיכון באותה כיתה עם רחלי ונשארה בקשר גם אחר כך. היא שהזמינה אותה ואת בעלה לחופשות החוף שלנו.

שאלתי מדוע לא הצטרפה לחופשה עם החברים. היא סיפרה שבתה התחתנה סוף כל סוף וכעת היא בהיריון. ההיריון לא קל ולכן חנה משתדלת לעזור. המשכנו בשיחת חולין על צאצאים ועל בעיות רפואיות אחרות, לא חמורות, ברוך השם, אך בכל זאת מטרידות, שהחלו כבר לצוץ.

לבסוף לא התאפקתי ושאלתי מה היא יודעת על רחלי ויגאל ומה אירע.

השתררה שתיקה קצרה לפני שענתה: "הקשר שלי איתה די נחלש, ואנחנו מדברות לעיתים רחוקות. היא לא דברנית גדולה, אבל ממה שאמרה פה ושם הבנתי שהיה לה שנים רבות רומן עם גבר יהודי צרפתי שאותו פגשה בפעם הראשונה כשביקר בישראל. היא הייתה בת שבע עשרה ויצאה מהים, והוא עמד על החוף ופנה אליה. הוא אמר לה שראה אותה קודם שוחה  והתפעל. אני מניחה שהתפעל בעיקר מהיופי שלה. בגיל שבע עשרה היא הייתה ממש יפהפייה ומאוד מאוד מושכת. הפגישה איתו שינתה את חייה. כשראתה אותו, כך סיפרה לי, היה לה קשה לנשום ולדבר. אני זוכרת שאמרה שהפגישה הזו הייתה בשבילה כמו  'מכת חשמל'. כנראה גם הוא התאהב בה, אבל בגלל המרחק הם לא יכלו לחיות ביחד. אף על פי שהתחתנה עם יגאל, הקשר לא נפסק."

נזכרתי בגופה החופשי הנאבק בגלים ובתשוקה שעוררה בגברים שבחבורה. 

"מתישהו פיליפ, זה שמו של הצרפתי, החליט לבוא לישראל, כנראה בגללה, ושכנע אותה לעזוב את בעלה ולעבור לחיות איתו."

"איך אישה שבקושי רואה, ויש לה בעל כזה נאמן, קמה ועוזבת?"

"רחלי עקשנית גדולה. לפחות הייתה. היא לא הייתה מוכנה לוותר על הרצונות שלה. רובנו מבינים מתישהו מה אפשרי ומה לא. אבל היא... כמו שהתעקשה להמשיך לשחות קילומטרים בים. אבל במקרה הזה לדעתי היא טעתה בגדול. פגשתי אותם ביחד רק פעם. נזכרתי שהבטחתי לה בעבר הרחוק לבקר, והיא שמחה מאד כשהתקשרתי. הם גרו בשיכון ישן בבת גלים, קרוב לים. אף שחדר האורחים היה קטן, הוא היה מאוד מטופח ומלא בתמונות. התברר שבפריז הייתה לפיליפ גלריה. הוא סיפר שאת מרבית התמונות השאיר שם, והביא לישראל רק את התמונות שהיה קשור אליהן במיוחד. הוא נראה כמו שגבר צרפתי אמור להיראות, עם צעיף של משי סביב הצוואר, לא כמו מישהו ששייך לכאן. ראיתי שהבעיה של רחלי החמירה והיא צריכה עזרה כמעט בכל דבר. אפילו שהתעקשה להביא לי קפה ועוגה, באמצע הדרך מהמטבח, המגש שהחזיקה כמעט שנפל, ופיליפ ניגש מייד לעזור לה. היא אמרה שזה מפני שהעוזרת לא שמה את השטיח כמו שהסבירה לה. הצטערתי בשבילם. חשבתי שזו הייתה טעות של שניהם. לפעמים אנשים עושים צעדים כאלה בגלל איזו אהבה גדולה, ואחר כך זה מסתיים לא טוב."

 

מדי פעם אמיר ואני משוחחים, בדרך כלל כשקורה משהו משמח או עצוב. הפעם התקשר לספר שקיבל תפקיד בחברה שעוסקת בטכנולוגיה חדישה לפיתוח זרעים מהונדסים. השכר שלו יהיה גבוה הרבה יותר מהשכר במקום העבודה הקודם, התפאר, והבונוס כולל גם מניות, שיש להניח שערכן יעלה בעתיד. קולו נשמע בטוח בעצמו. שמחתי בשבילו. לא תמיד נשמע כך. לא פעם בעבר פנה כדי שאנחם אותו על אכזבותיו. 

אחרי שסיימנו לדבר על התפקיד החדש ומה שלום נעמה אשתו, הוסיף: "פגשתי את יגאל ברחוב, את זוכרת אותו? הזוג שהיה בא מהצפון?" אמרתי שכן והבעתי עניין במה איתם. "שמעתי ממנו שרחלי חולה מאוד. לא רק שהראייה החמירה, אלא גם מצאו שיש לה מום קשה בלב, ולא ברור אם אפשר לתקן. הוא התעקש לספר לי את כל הפרטים ונראה זקן ועצוב. מתברר שאפילו שעזבה אותו הם ממשיכים להיות בקשר."

"שני גברים סיבכו את החיים שלהם בגלל אישה אחת. מה יש בה? נכון שהיא הייתה יפה, לפחות עד כמה שאני זוכרת, אבל בכל זאת?"

"אני דווקא מבין. זה לא רק היופי. הביטחון שלה בעצמה, במי שהיא, זה כוח שמושך הרבה גברים."

חשבתי לעצמי שגם הוא היה אולי קצת מאוהב בה, אפילו הרגשתי עלבון. גם בתקופה שהיינו נאהבים, לא ראיתי במבטיו תשוקה אמיתית אליי.

לא יכולתי להרפות: "ומה עם הבן זוג השני? נדמה לי ששמו פיליפ. הם עדיין ביחד?"

"כנראה חלק מהזמן. פיליפ נוסע הרבה לצרפת לטפל בעסקים שלו, לכן יגאל עדיין בתמונה ומדי פעם עוזר. הוא אף פעם לא התחתן מחדש ואין להם ילדים, כי היא פחדה להוריש להם את המחלה."

"איזה סיפור עצוב. בעצם היא הרסה לו את החיים."

"לא יודע, זו הייתה הבחירה שלו. אף אחד לא הכריח אותו להתחתן איתה, ואחרי שעזבה הוא היה יכול למצוא מישהי אחרת ולהקים איתה משפחה. הוא גבר לא מכוער, יודע לספר סיפורים ומרוויח כנראה טוב במשרד עורכי דין. נדמה לי שהוא אפילו אחד מהשותפים."

אמיר חזר לספר על הצלחותיו בעבודה. הסיפורים שלו היו משעממים, ואני הבטתי דרך החלון. דררה ירוקה ניקרה בפירות העץ שמולי. נוצותיה הירוקות הבליחו ונעלמו בינות הענפים.

לאמיר אמרתי: "אתה זוכר את הנסיעות שלנו לים? אתה זוכר איך זה היה כשהיינו צעירים?"

"למה את מתרפקת כל כך על העבר? רע לך עכשיו?"

"לא, בעצם אין לי הרבה על מה להתלונן. אני ומיכאל במין סטטוס קוו, נזהרים שלא לדרוך זה על בהונות של זה. בעבודה, המנהל התחלף, וכמו כל מטאטא חדש הוא מתערב יותר מדי. בכל זאת, מדי פעם נזכרים איך פעם היינו אחרים, מלאי חלומות."

אמיר מעולם לא באמת הבין אותי. היו לנו בדיחות משותפות, חוש הומור ציני, והיינו מספרים זה לזה על כל מיני אירועים שקרו לנו.  בעבר, כשהיה צריך, גם הייתי בשבילו האחות הגדולה שמנגבת לו את הדמעות, אבל אף פעם לא הרגשתי שהלב שלו פועם חזק יותר כשהביט בי.

עכשיו אמר, "יאללה ביי, יש לי עוד מעט פגישה ואני צריך להתכונן."

 

בבוקר, עם שתיית הקפה אני מביטה במכשיר הנייד לחפש חדשות מעניינות. "אישה נרצחה בחיפה. השכנים שמעו צעקות וקול ירייה והזעיקו את המשטרה. כשהשוטרים פרצו לדירה (השכנים התלוננו על הזמן הרב שלקח להם להגיע), הם מצאו את הגופה עם סימני ירייה. למרות המאמצים של צוות מגן דוד אדום לא הצליחו להציל אותה."

ישנן כל כך הרבה חדשות כאלה, עד שהלב נאטם. כבר רציתי לעבור לידיעה אחרת, אבל משהו גרם לי להביט שוב: "השכנים סיפרו שהאישה הייתה עיוורת. מחפשים את בן הזוג שנעלם."

זו היא? שאלתי את עצמי. יש עוד נשים עיוורות הגרות בחיפה, מדוע לקפוץ מייד למסקנות?

בכל זאת, כל אותו היום עלתה דמותה של רחלי לנגד עיניי והמשכתי לעקוב אחרי ההודעות.

יומיים אחר כך הופיעה ההודעה: "בן הזוג נעצר בנמל התעופה לפני שעלה לטיסה לצרפת. כעת הוא נחקר בחשד לרצח בת זוגו."

התקשרתי לחנה. קולה היה צרוד. היא קצת חולה, כנראה וירוס, אמרה. כן, היא ידעה על הרצח אבל לא הספיקה להגיע ללוויה. במקום זה הגיעה לשבעה בבית של דבורה, אחותה של רחלי.

"את יודעת שלרחלי לא היו ילדים? היא פחדה מאוד שאולי תוריש להם את המחלה שלה. לא היו הרבה אנשים בשבעה. כעבור זמן מה נשארתי רק אני והילדים של דבורה. סיפור נורא ואיום," אמרה. "עצרו את פיליפ. בינתיים הוא מכחיש. לדבריו, הם כבר לא חיו ביחד, אבל אחד השכנים ראה אותו מדי פעם עולה במדרגות לכיוון הדירה שלה."

"אבל למה שירצח אותה? את סיפרת שאהב אותה כל כך, שרק בגללה בא לישראל."

"זה סיפור מסובך מדי, לא מתאים לשיחת טלפון. אני מגיעה עוד כמה ימים לתל אביב לסדר משהו. בואי ניפגש ואספר לך יותר."

 

נפגשנו בבית קפה סמוך לדירתי. ראיתי שעלתה הרבה במשקל מאז שראיתי אותה ו לאחרונה, והשמלה הפרחונית שלבשה לא הלמה את מידותיה. הזמנתי לשתינו כוס קפה ושני כדורי שוקולד וחיכיתי לשמוע עוד פרטים. היא לא מיהרה לספר. נראה שקשה היה לה לדבר על מה שקרה. לבסוף, אחרי שסיימה את שתיית כוס הקפה ואת אכילת כדור השוקולד, נעתרה.

"סיפרתי לך שפעם אחת הייתי אצלה ויצאתי די מדופרסת. ראיתי שהמצב שלה פחות טוב והיא איבדה את שמחת החיים שהייתה לה תמיד. כשלמדנו ביחד היא הייתה האופטימית משתינו. גם כשמצאו שיש לה מחלת עיניים קשה ואמרו לה שיום אחד היא תתעוור, היא לקחה את זה בקלות יחסית. לכן לדעתי פיליפ בחר לגור איתה למרות הכול. נראה שהוא לא הבין את המצב עד הסוף, והיא תהפוך ליותר ויותר תלויה בו. דבורה גם סיפרה שהיו שם עניינים כספיים. הבת שלו בפריז לא אהבה שנסע לישראל וגם פחדה שרחלי תשתלט על הכסף שלו, והסיתה אותו כנגדה. הוא ניסה כמה פעמים לעזוב אותה, אבל היא התחננה שלא ייסע. המצב הלך והתדרדר. הוא כבר לא רצה בקשר הזה ורק רצה לחזור לצרפת.

אחרי הביקור מדי פעם התקשרתי. הרגשתי שהיא בודדה ושמחה לדבר עם מישהי. הבנתי שיגאל המשיך להיות מעורב בחיים שלהם, וכשפיליפ היה נוסע, הוא היה בא, עושה את הקניות ולוקח את רחלי להיכן שהייתה צריכה להגיע. לדעתי, ההתערבות שלו לא רק שלא שיפרה את המצב אלא רק הוסיפה שמן למדורה. הם היו מין שלישייה מוזרה. בפעם האחרונה שדיברנו היא כבר נשמעה רע וסיפרה שפיליפ רוצה לעזוב ולחזור לפריז."

"את מאמינה שהוא יכול היה לרצוח אותה?"

"קשה להגיד. כשהייתי שם הוא נראה בן אדם די בסדר, אבל לכי תדעי, בני אדם מורכבים. אולי הוא מצא את עצמו בדרך בלי מוצא."

עברנו לדבר על נושאים אחרים. הבת מירה צריכה אוטוטו ללדת, וחנה מאוד נרגשת לקראת הנכד הראשון. המלצרית ניגשה לשאול אם נרצה להזמין משהו נוסף, וחנה אמרה שהיא צריכה לתפוס את הרכבת לחיפה כדי להגיע בזמן. היא הבטיחה למירה שתעבור דרכה כדי לעודד אותה. מירה כמו אימא שלה דאגנית, ואף על פי שעשתה את כל הבדיקות, היא מריצה בראש כל מיני תסריטים על מומים נוראיים שלא גילו.

"לכן הערצתי הרבה שנים את רחלי שלא נשברה והאמינה שתהיה בסדר. אבל נראה שבסוף גם היא הבינה שאין לה עתיד," אמרה לפני שיישרה את שמלתה ולקחה את התיק.

 

הסיפור של רחלי כמעט שנשכח ממני. עניינים אחרים העסיקו אותי. אבל לאחר כמה שבועות  התפרסמה כתבה ארוכה על פרשת מותה של העיוורת. לאחר חקירה מאומצת המשטרה פיענחה את שאירע. הפעם כבר לא כונה המקרה רצח אלא תאונה.

לתדהמת כל מכיריו שתיארו אותו כאיש עדין ונדיב, הבעל לשעבר, יגאל כפרי, עורך דין ידוע בחיפה, נעצר, ורק אחרי חקירה מאומצת שוחרר בערבות. בכתבה נכתב שהתעוררה בדירה תגרה בינו לבין פיליפ לוי, בן הזוג של האישה שבא לפנות את חפציו. עורך הדין כפרי האשים את בן הזוג בהזנחת אשתו לשעבר, שלא דאג לספק לה אוכל ותרופות. חמתו בערה עוד יותר כשהתברר שבכוונתו של פיליפ לפנות אותה מהדירה שהייתה רשומה על שמו. דבריו אלו גרמו לעורך הדין כפרי לאבד את עשתונותיו. הוא הוציא מכיסו אקדח שהיה אצלו ברישיון, ואיים לירות בפיליפ אם לא יחזור בו מכוונתו. העיוורת, שמשום מה לא צוין שמה בכתבה, שמעה את חילופי הדברים, הסתערה על בעלה לשעבר וניסתה לחטוף מידיו את האקדח, אבל בגלל מצבה, כיוונה את האקדח במהופך, לחצה בטעות על ההדק ומהירייה נהרגה מייד.

אחרי שהתברר מה שקרה, נבהל עורך הדין, ומתוך הפאניקה שבה היה שרוי, ברח מהדירה ולקח איתו את האקדח. עוד קודם לכן הזהיר את פיליפ שלא יספר על מה שאירע, כי אם יעשה זאת, מאחר שהוא עורך דין ידוע, יספר על התעללותו של זה באישה חסרת ישע. פיליפ המבוהל החליט שאסור לו להישאר בישראל, ומכיוון שכבר היה ברשותו כרטיס טיסה לפריז, החליט להיעלם. רק כשנעצר בשדה התעופה ואחרי שלחצו אותו בחקירה, הבין שאם לא יספר את כל האמת, ימצא את עצמו אשם במותה, ולכן נשבר וסיפר הכול. 

אותו הלילה התקשיתי להירדם. כשנרדמתי לבסוף הופיעה בחלום רחלי, יפה וצעירה, כפי שזכרתי אותה, פרט לדם שכיסה את החור במצחה. התעוררתי בבעתה, וכשהגיע הבוקר התקשרתי לאמיר וסיפרתי לו על הכתבה. הוא אמר שהוא מאוד עסוק בעבודה החדשה ולכן לאחרונה הוא קורא מעט חדשות, אבל ללא ספק זה סיפור מזעזע. אחר כך אמר: "תמיד חשבתי שהאהבה של יגאל אליה היא סיפור יפה, אהבה שלא נגמרת, ומתגברת על כל המכשולים."

ואני אמרתי: "אני נזכרת איך פעם קינאתי בה שהצליחה לגרום לגברים להתאהב בה כל כך. רק כעת אני מבינה את מה שלא הבנתי אז, את גבולות האהבה. אסור להעמיס עליה יותר מדי."

אמיר השתתק כפי שנהג תמיד כשהפלגתי במסקנות. חיבבתי אותו למרות הכול.