מאמר:

בחירות ביער, חירות הבחירה על הספר "בחירות ביער" של ד"ר נורית יעקבס צדרבוים/יפעת ברט גרוסמן

 

 

בסוף חודש מאי 2026, נערך ערב "חשיפה" לספר "בחירות ביער" מאת ד"ר נורית יעקבס צדרבוים. סיפור המעשה כתוב בסוגת משל, אשר כמיטב המסורת, עוד מראשית משלי איזופוס העתיקים, הדמויות הפועלות בו מיוצגות על ידי בעלי חיים מואנשים ובגוף העלילה שזורים, בחוטים סמויים וגלויים כאחד, ביקורת חברתית ומוסר השכל. הדמויות מצמידות אספקלריה לטבע האנושי ומשקפות לנו את עולמנו המוסרי בתוך מבע אלגורי. יש לציין כי הבחירה של היוצרת בז'אנר המשלי – המכיל משל ונמשל, רובד גלוי ורובד סמוי –  כתבנית ההגשה הצורנית של המסר, משרתת אותו בצורה נאמנה וממחישה את המבט הכפול והמתח הרוחש בין הקטבים הנגדיים.

וכבר מן המונח "חשיפה" שבחרה היוצרת ולא "השקה" כנהוג, ניבט זרעו הראשון של השדה הסמנטי כולו הקשור במושגי העירום והלבוש שהיא תמת יסוד במשל. מה שאנו עוטים על עצמנו, ומה שאנו מסתירים מתחת, מה שמוקרן החוצה ומה שהוא עצמנו ובשרנו, הן מבחינת לבוש גופא והן מבחינת ערכים ומוסר.

 

פתיחה

"בחירות ביער", הוא משל העושה שימוש מתוחכם בדו-משמעות לשונית ורעיונית. האריה השליט, אריק מלך החיות, החולש על מערכת החוקים של היער, מכריז על מהלך של בחירות ביער וממנה את יועציו לתור אחר מועמדים ראויים. הוא, ובהתאם לכך גם אנו בראשית המשל, יוצאים מתוך הנחה שיש קשר קשיח ויציב בין מסמן למסומן – כלומר, בין ההצהרה של עוזריו לגבי המועמד שהם מחפשים לבין תוצאת גיוסם בפועל – אולם חיות היער פועלות מתוך מערכת ערכים פנימית, עצמאית וסובייקטיבית. בחירתן של החיות לגייס מועמד בעל תכונות המנוגדות לתפיסותיו של המלך אינה מהווה מעשה רמייה או הפרה של חוקי הלשון, אלא היא בעצם עדות לכך שהסימן הלשוני הוא שרירותי, וכי הערך של המושגים מעוצב מתוך עולמן הפרטי והתרבותי של החיות.

דו המשמעות השזורה לכל אורך הטקסט מפקיעה, למעשה, את הריבונות על המשמעות מן המחבר ומעבירה אותה לקוראים. אפשר לראות פה הדהוד של תזת "מות המחבר" של רולאן בארת' הטוען שהפרשנות נמצאת לא אצל המחבר אלא אצל הקורא הנחשב למרחב המפרש של הטקסט. במקום תפיסת משמעות אחת נחרצת שאליה התכוון המשורר, מוצבת מולנו מראה כדי להרהר במסר ולערער את משמעויותיו השונות בדרך של פרשנות. סוף המשל במילותיו של הנמר לאריה נותר פתוח להכרעה באופן חופשי וביקורתי עבורנו להבין מהו מוסר ההשכל העולה מסיפור העלילה.

במאמר זה אזכיר גורמים משמעותיים מתוך המשל שהם חלק מרקמתו ואסביר כיצד הם תורמים לכפל המשמעות ומאירים את הניגודים, הן את הסמוי והן את הגלוי במשל. בין היתר אזכיר את הניגודים הבינאריים והמתח הרוחש בין שני הקטבים, האינטרטקסטואליות הרבה שבמשל ותרומתה לעניין כפל המבטים, את השפה הפנימית והשפה החיצונית, המסמן והמסומן והפער המתגלה בפועל החושף את הקשר השרירותי שביניהם. כמו כן, אזכיר את מוטיב המראה הגורמת לנו לחפש משמעות פנימית, מוטיב מרכזי של עירום מול לבוש, ולבסוף אציין את חירות הבחירה, זו אשר ההתבוננות במראה והחיפוש אחר המשמעות הפנימית והסובייקטיבית מסייעת להגשים אותה.

 

 

ניגודים בינאריים

לכל אורך המשל מופיעים ניגודים בינאריים המייצגים ערכים מנוגדים לפי הסטרוקטורליזם וגישתו של קלוד לוי שטראוס. הלה נהג להציבם, זה מול זה, לצורך התחקות אחר המבנה הסיפורי. המתח הנפער בין הניגודים הללו, מפעיל, מחד גיסא, את הקוראים לתהות לפשרם ומאידך גיסא, רוקם בעקביות את המבנה הדואלי, כפול המבט, לכדי אחדות המכילה ריבוי מבטים.

בסופו של החיפוש עומדים, זה מול זה, שישה צמדים של חיות המהווים שישה ערכים מנוגדים בין המוצהר לממשי, כגון: יופי מול כיעור, יושר מול עורמה, חריצות מול עצלות עד לסך הכולל של שישה זוגות.

עצם חריפות וקיצוניות הניגוד שבין המוצהר לבין המוגמר היא אשר פוערת את הפער הגדול ומזעזעת את עולמו של האריה ואת עולמנו, וגורמת לתהייה הגדולה, הכיצד זה ייתכן? זהו רגע שיא שמטלטל אותנו מתוך הבועה הרגועה של הקריאה השלווה ומציב בפנינו חידה לא פתורה.

כאן המקום לציין, במאמר מוסגר, כי המשל נקשר עם הספרה שש בעוד קשר מלבד צמדי הזוגות המהווים את חוט שדרתו וזאת דרך הגעתו לאוויר העולם. משל זה זכה בפרס לכתיבה בסוגת המשל בשנת 2014, יצא לאור ב- 2020 ונחשף לקהל בשנה הנוכחית 2026. נראה כי הוא נע בקצב פעימות לב של שש שנים בין מופע למופע.

המספר שש ביהדות ובקבלה מייצג את שש הספירות שבין חסד ליסוד, שש המידות המתווכות בין עולם החומר לעולם הרוח, הנקראות בשם "זעיר אנפין". הוא מקביל גם לששת כיווני המרחב – צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה. בנוסף לכך, הוא מהדהד אצלנו את ששת ימי הבריאה שבהם נברא העולם עד יום המנוחה שבת. ביום השישי נברא האדם והושם בגן העדן וכל קליימקס העלילה המקראית מתנקז ליום זה, יום המבחן והבחירה ומתכתב עם האתגר שאריק מלך החיות במשל מטיל על נתיניו חיות היער.

 

 

אינטרטקסטואליות

הסיפור עצמו משופע באינטרטקסטואליות, המקשרת את התוכן עם מקורות מקראיים ומסורת משלית ויחד עם זאת מבצעת טוויסט התבוננותי חדש. היא פורמת חוטים ואורגת מחדש עלילה, בתכי שתי וערב, באופן שהסיפור מרגיש מצד אחד מוכר ומצד שני מחדש בנוף.

אבן היסוד האינטרטקסטואלית הראשונה מופיעה מיד עם האפיגרף, הציטוט המובא בראשית הטקסט מספר משלי, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". משפט זה מהדהד לנו את כפילות המבט, הפנים והחוץ, את נרקיסוס המיתולוגי המביט באגם, ההשקפה החוצה וההשתקפות החוזרת פנימה מן הבבואה.

האינטרטקסטואליות ממשיכה לרצד ולהבליח לכל אורך הסיפור בציטוטים וברמיזות, הן מבחינת התוכן המובע בביטויים השונים "יגעת ומצאת תאמין", "כחום היום" ועוד, והן מבחינת הדהוד רעיוני מבני. למשל, החיות נערכות זוגות זוגות ומזכירות את החיות שעלו לתיבת נוח, כמו גם רגע דרמטי בעלילה המתכתב עם מעמד הר סיני. כשהמלך במשל רואה את החיות המובאות לפניו ואת האבסורד שקרה, הוא זועק "אללי, יש לי עם מטומטם" ושאגה איומה של כעס נשמעת מגרונו של האריה, מלך חיות היער, המכה בתדהמה ואימה את כל חיות היער. במעמד זה מוקבלים השקט והפחד לתחושות שחלפו בעם ישראל במעמד הר סיני שגרמו לכל החיות וגורמי הטבע לקפוא מתנועתם ולהדמים את קולם, ככתוב במדרש שמות רבה, פרשה כ"ט, סימן ט':

"אָמַר רַ' אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח,שׁוֹר לֹא גָּעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ, הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ וַיֵּצֵא הַקּוֹל: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ".

 גם במשל זה מובא תיאור דומה ברגע השיא המהדהד את הכתוב לעיל: "דב לא נהם, ציפור לא צייץ, סנאי לא קיפץ, עלים פחדו לנשור ותלו עצמם על קרן אור, עצים לא זעו ברוח ששרקה בזעמה".

בשכוך זעמו, בוחן האריה את המצב ושואל שאלה מהותית, מדוע זה קרה? מהו פשר הפער בין ההצהרות למימושים? ולשם כך נזקק האריה לנמר המבאר, לפרשנות שתגשר, תפייס, בין המצוי לרצוי, בין השאיפה לממשות, בין השפה למציאות. 

האינטרטקסטואליות, אם נרצה, היא כמעשה הפלימפססט – מגילת קלף הכתובה באופן רב שכבתי – אלא שהיוצר, ברוב המקרים, מוסיף שכבות לא מאילוץ של מקום או באקראי מן התת מודע (אם כי גם זה קיים) אלא מתוך כוונת מכוון ורצון לחבור לשיחים אחרים ולהעשיר את המבע. באופן זה, רבדים ישנים נחשפים, מאוזכרים ומשולבים לצד רבדים רעיוניים חדשים מתקופה אחרת, והמארג הטקסטואלי כולו מקבל משמעות מרובדת. העלילה, תחת שתהיה שטוחה ודקה, מקבלת עומקים וזוויות מבט המעמיקים את החוויה של הקורא עימה ושולחים פארות אל עבר האתוס והמיתוס, אוצרות התרבות, המקרא והמעשייה, המשל והאגדה ובכלל האמנות על כלל גווניה, תחומיה וענפיה הרבים. בכך, מתקיימת חוויה של ריבוי מבטים לאורך ולרוחב, מבחינה שורשית היסטורית ומבחינה תרבותית רוחבית והיצירה החדשה, מתקשרת, כמו באופן גנטי, בחוטים ובדים למכלול המקיף של האוצר התרבותי הגדול של כלל היצירות האנושיות.

היוצרת בחרה להעשיר את המבט גם בהתבוננות לעבר האמנות הפלסטית. בערב החשיפה הוצג לצד הספר גם המיצב "סיפורי ב(ג)דים" כשיח אינטרטקסטואלי חזותי משלים. במיצב הוצג יער ובו עצים עטויים בשלמה, בגד העשוי חולצות גברים גזורות ובדים שסועים. העצים המולבשים מתכתבים עם העצים הקשורים לפולחן האלה הכנענית האשרה, אשר נשים נהגו להלביש, לכסות ולקשט בקרעי בדים. גם בספר מלכים נזכרו הנשים שהיו אורגות לאשרה בתים. אולם היוצרת בחרה במיצב להלביש את העצים בקרעי חולצות גברים מכופתרות, ביגוד של אנשי עסקים, כמו שולב פריון העבודה הזכרית עם פריון האדמה הנקבית. שוב עולה המתח מן הניגודים, זכר נקבה, עץ השדה-אדם, עירום-לבוש, טבע-תרבות. ובפער הזה שבין הקטבים רצים הרגשות ומתעוררים החושים אל מול עצים לבושים-עירומים, דו שיח שמהדהד בדים כענפים ובדים כלבוש, ומרוב עצים לא רואים יער ומרוב בדים לא רואים עצים, והלבוש עצמו שאינו מכסה במלואו, קרוע ומתנפנף ברוח, מגלה טפח ומכסה טפחיים. ובמישור הטקסטואלי, במשחק של לשון נופל על לשון, גם הטקסט מתערב עם הטקסטורה והטקסטיל שעל העצים והערבוב הזה רוקח תובנות חדשות. המילה "יער", המקום המכיל את המיצב, זועק מתוך המסמן שלו "עריה".

מבחינת הרעיון המובע בצמד הניגודים עירום מול לבוש, הלבוש עושה אותנו הגונים בעיני החברה ואילו העירום נתפס כמגונה. עם זאת הבגד משורש בג"ד הוא בוגדני, הוא מציג איזה כיסוי שאנו מתחבאים בתוכו ואילו האמת היא עירומה, ובמילים אחרות, אם אתה כל כך אמיתי אין לך צורך בכיסויים ותחפושות, כי אין מה להסתיר. אם כך, קיים מתח מתמיד המתחלף בערכיו שבין טוב לרע בין עירום ללבוש, את אותו המתח לוכדת נורית היוצרת במיצב "סיפורי ב(ג)דים" ומראה לנו איך במקום של עירום היער ישנם עצים מולבשים ועולה השאלה האם לבושם הוא לבושתם או לפארם?

 

המבט – ה"מה" וה"איך"

המראה שהוזכרה כאמור במוטו הפותח את הספר וצוינה בשם "מים הפנים", היא רמז מטרים לעולם שבו ההשתקפות במראה מציגה לנו את ההיפך מן העולם האמיתי ומהדהדת לנו את כפילות המבט.

במבט עצמו, יש חשיבות רבה לא רק ל"מה" שאני מביט בו אלא גם ל"איך" שאני מביט. האדם מקבל מן המראה את הפרשנות דרך הפילטר האישי שלו. עיניים טובות ייראו מעלות ויתרונות ועיניים שרואות פגמים ורוע יתמקדו בפגמים. מיקוד המבט ואיכות המבט תלויה במביט ולא סתם נאמר, אפרופו תיבת נוח הנזכרת במשל, "ונוח מצא חן בעיני ה'" שכן היכן נמצא החן? בעיני המביט. התכונה של האובייקט מוגדרת מתוך מבטו של הסובייקט המביט.

ועל כן, ייתכן שבהצהרה המקדימה של החיות, כל חיה הייתה מודעת ל"מה" של הדברים, לנורמה של איך דברים אמורים להיות, שועל יודע שצריך יושר בחברה, אולם, בבואו לאתר את הצורה קרי, "איך" נראה יושר, הוא מביט מתוך עיני השועל שלו ומוצא דומה לו, אשר הוא, בלקסיקון שלו, מכנה ישר, שלמעשה, הינו ערום ופתלתל, על כן הוא בוחר להביא פתן.

האם השועל משקר למלך? לעצמו? לנו? לאו דווקא. השועל מביט מתוך הקשר שועלי על המציאות. ייתכן שהוא משנן את הטקסטים של החברה, כיצד נכון להיות ולנהוג, אך בתוך דל"ת אמותיו הוא שופט את הערך לפי ראייתו והבנתו. כך שיוצא שבסוף הוא נאמן להשקפתו וייתכן כי לא ניתן לבקש משועל להיות ישר יותר מהשועל שהינו.

מכאן יכולה לצוץ תהייה: האם החברה יכולה באמת להכפיף את הראייה הסובייקטיבית של כל פרט ופרט בה לכדי אחדות מבט? היות והעולם הוא רלטיבי, וגבוה במקום אחד ייחשב נמוך במקום אחר, חכם בקבוצה אחת ייחשב טיפש בקבוצה אחרת וכן הלאה, צריך לקחת בחשבון גם את ממד היחסיות.

 

 

שפה חיצונית ושפה פנימית – תקשורתיות מול פואטיקה

ביאליק טוען במסתו הנודעת "גילוי וכיסוי בלשון" לקיום של שפה חיצונית ושפה פנימית. במילים אחרות, שפת התקשורת היומיומית שהיא שפת הכיסוי, החוצצת בין המתקשרים לבין ה"תהום", אותה אמת שאין לגעת בה בתיווך השפתי, לעומת שפת היצירה העמוקה שהיא שפת הגילוי, בעיקר אצל העוסקים בפואטיקה. המילים, כמו מטבעות שחוקות, מאבדות את זוהרן עם השנים והקשר עם המציאות מתרופף. דווקא המשוררים, המשתמשים בנדיבות בפונקציה הפואטית, ממציאים צורות הבעה חדשות, יוצרים דימויים מגוונים, נוקטים בשלל כלים לשוניים, חריזה ומשקל, הזרה, תמונות לשון שונות ומשחקי מילים, הם אלה המחדשים ומרעננים את קהות המבט. תוך שהם מערפלים את הקשר הישיר בין הדברים, מפתלים ומשהים, מאירים ומעממים, שוזרים ופורמים משמעויות שונות וחדשות בתוך היצירה, הם גורמים לגילויים חדשים המגרים את החושים ומעצימים את החוויה האסתטית עד למצב של הבנה חדשה. האמנות מביאה להתעוררות.

החיות במשל הוציאו את המלך משלוותו. מי שרצה לזעזע את הביצה המקומית ולעורר שינוי, הוא זה שבעצמו יצא מתוך בועתו הרגועה. הוא האדים וכעס, שאג בריתחה, חמתו בערה בו, הוא התאכזב והשתומם, ולאחר שנרגע חיפש תשובות לפשר העניין. היצירה של החיות שהובאה לפתחו עוררה את עיניו להכיר במציאות חדשה.

מצד החיות, ייתכן, שבטרם יצאו למסעם, הם סיכמו את המשימה בלשון קלישאתית, שגורה, ותקשרו בשפה הנורמטיבית של ערכים שחוקים הידועים לכול. קרי, הם אמרו את מה שנהוג להשמיע בחברה,  אולם בה בעת שהם יצאו למשימתם, שם חלה תפנית והם התחברו לתהום האמיתית החסויה שבנפשם וליצירתם הפנימית. שם התוצאה הייתה דווקא מתוך מהותם הערכית הפנימית, שמבלי להיכנס ולשפוט אותה בערכי טוב ורע אוניברסליים, יש בה מן הנאמנות לעצמם ומן האותנטיות הנדרשת ליוצר. כשהצב הביא צבה, הוא עשה זאת מתוך התקשרות עם ערכיו הפנימיים "יגעת ומצאת תאמין". לא היה שקר במבעו או התחנחנות לצופה. כך גם הזיקית מחליפת הצבעים, שחיפשה חיה בעלת צבע קבוע, ומצאה את נקבת הצבוע. אלו ערכים שהיא כמהה להם מתוך מפגש כן עם חסרונה. וכך, באמנות האישית שלהם, המציאה שמצאו, שהיא בבחינת היצירה שיצרו, הייתה נאמנה לערכיהם הפנימיים ואפשרה הצצה אל האמת הצרופה החבויה במעמקי הנפש ובתור שכזו היה בה ערך של אמת.

 

 

בין המסמן למסומן – בחירה או בריחה

הבלשן השוויצרי פרדיננד דה סוסיר טבע את צמד המונחים מסמן-מסומן הלקוחים מתחום הסמיוטיקה. החפץ, הרגש או הרעיון במציאות הם המסומן והשפה נותנת לזה ייצוג סמלי באותיות או בצלילים וזהו המסמן. אולם האם יש קשר בין מסמן למסומן? לא, מלבד הקשר השרירותי ההסכמי שבו קשרנו, לדוגמה, את המסמן "שולחן", ש – אוסף של הברות וצלילים המקשר אל צורת לוח שטוח העומד על רגליים. זאת עוד לפני שהמושג נטען בערכים תרבותיים וספרותיים. קרי, הקשר בין שולחן קונקרטי מציאותי – מסומן, לבין שמו המילולי או הצלילי – המסמן הינו שרירותי ונשען על הסכמה.

דה סוסיר רואה במערכת המסמנים והמסומנים כמערכת סגורה שמרכיביה משפיעים זה על זה בתוך המערך. המסמן מקבל את משמעותו מתוך היחס למסמן אחר, מהיבדלותו או דמיונו למסמנים אחרים,. ממשיכיו, ביניהם חוקר הספרות רולאן בארת', ראה במסמנים ככאלו אשר נטענים בערכי מיתוס וקונוטציות תרבותיות הצובעות אותו בעוד רובדי משמעות אשר בהדרגה מרחיקים אותו מההגדרה המילונית ונוטעים אותו בהווי החברתי-תרבותי.

ובחזרה למשל, "היפה" שההיפופוטם מכיר מן האידאל הרווח הוא איילה רזה, דקת איברים וקלילה, אולם כשהוא מחפש את היופי על פני הארץ הוא מביט בעיני ההיפופוטם שלו ומתוך "מילון היפופוטמי" הוא קובע ששימפנזה רחבת עכוז וכבדת איברים עונה להגדרה של יפה בעיניו. ההיפופוטם מגיע מתוך עולם שבו מככבים איברים כבדים ורחבים, ומושג היופי שומה עליו להיגזר מתוכם ולא מתוך איזו אידאה שמיימית כזו או אחרת. ההיפופוטם מעגן את היופי אל הארציות המוכרת שלו ואל השפה שלו. הוא צובע את המושג "יפה" בערכי המיתוס והתרבות שלו, וכך גם יתר החיות והערכים שאותם הם מחפשים. אולם כשההיפופוטם ויתר החיות מציגות את מועמדן האידאלי לפני המלך, הלה מתאכזב ומתרעם. אך על מה בעצם המלך מתרעם? על הבחירה שלהם או על הבריחה שלהם מערכים אבסולוטיים כביכול, שאולי הם, למעשה, סולם ערכיו האינדיבידואלי של המלך בלבד אליו הוא רוצה להכפיף את נתיניו? או שמא הוא בכלל מתרעם על אי ההלימה שבין המוצהר לממשי שיכולה להשתמע כמעשה רמייה? וכאן חשוב לציין שאין בידי ההיפופוטם או בידי כל חיה אחרת, מאלו שיצאו למשימה, כל סרגל השוואה כדי להגדיר לעצמם את הערך ביחס לערכים אחרים, שכן המלך נוקט במגמה מובהקת ומוצהרת של חוסר התערבות ובוחר שלא להתוות לנתיניו קווים מנחים. ובכך יש לראות בבחירתם ככזו הנעשית בהתאם לאופיים וננקטת בתום לב.

מתוך החיפוש אחר הערך האחד עולה שאלה נוספת, האם ערך יכול להתקיים באופן ניטרלי ללא פרשנות אישית או חברתית? האם יש כזה דבר טקסט נקי, חף ממשקעים וצבעים והקשרים מה שרולאן בארת' מכנה במעין אופק אוטופי של שאיפה לכתיבה ניטרלית בשם "דרגת האפס של הכתיבה"? באופן שיהיו קיימים בו "יפה", "חכם" ו"ישר" כערכים נקיים וניטרליים, הנושאים ערך אחד ויחיד? או שמא, כדבריו, שימוש בשפה כלשהי, בהכרח תמיד יקשור אליה מבנים ישנים ורעיונות קודמים וכן קשרי קונוטציות תרבותיות ואסוציאציות אישיות. יתירה מכך, כל זמן שאנו משתמשים בשפה שהיא כלי חברתי, הרי שאין לנו באמת דרך להימלט מכך, לכן אולי כדאי לנו לאמץ אל חיקנו את האינטרטקסטואליות, את שכבות הפרשנות והקישוריות המתקיימים בשפעת רבדיה של השפה, הסינכרוניים והדיאכרוניים, שכן דווקא מתוך ריבוי המבטים וההתכתבויות יוכל להתגלות אלינו רגע מיוחד שבו תגיח ההבנה החמקמקה וההוליסטית של התמונה, או בשפתו של ביאליק, יבליח לנו התהום.

המבט במראה וביאורו של הנמר

במישור הביקורת המשלית, ניכר פה פן נוסף של עצמאות הפרשנות והמבט האינדיבידואלי ואי כניעה לתכתיבי החברה לגבי נכון ולא נכון, יפה ולא יפה. יש פה ייחודיות המבט ושפתו של הפרט אשר המחברת המובלעת נוטעת בתוך בחירות דמויותיה. הלוך הרוח השליט של החברה מיוצג על ידי האריה ומבטו ושיפוטו, אולם גם הוא מקבל הסבר פרשני מפי הנמר, שמעבר לכך שהוא אולי מסבר את אוזנו ומפיס את דעתו, אני רוצה להאמין שהוא גורם לתודעת האריה להתפתח ולהכיר את עצמו וזולתו טוב יותר. אך זאת אין בידינו לדעת אל נכון, משום שתגובת האריה לאחר דברי ההסבר נשארת מחוץ ליריעה המסופרת והסוף נותר פתוח לפרשנות. .  

הנמר פותח את ביאורו במשפט הבא: "האם כל אחד מכיר את עצמו היטב?" שכן השועל הערום בוחר מועמד נכלולי כדמותו והחתולה העצלה בוחרת דובה שמנה ועצלה כמותה וכיוצב'.. קרי, לכל חיה יש חסרון הטבוע בה שמעצב את הפילטר שלה דרכו היא משקיפה, כזה שהיא אינה יכולה להצביע עליו כי ייתכן מאד שהיא אינה מכירה בו, והוא אשר מנחה אותה בבחירה.
המשך דבריו מחזקים את הטיעון "האם מה שהוא חושב על עצמו זה באמת מה שיש?" משפט שאמור לערער את ערכי האמת והשקר ולהכניס ספק, כזה שיעיר את ההתבוננות המחודשת. כל אחד הוא אחר ושונה מרעהו, השקפתו שונה, השתקפותו שונה ולכן גם תוצאת בחירותיו תהא בהתאמה שונה. מצד אחד, הבחירה שלהם מאפיינת אותם בלבד ולא את המלך, בניגוד לאמירתו המפורסמת של לואי ה-14 מלך צרפת שהכריז L'État, c'est moi (המדינה זה אני), כאן נראה שהעם הוא העם ובחירותיו הן שלו בנפרד מן המלך. על המלך יהיה לקבל את הנפרדות הזו ולא לשפוט בסולם ערכיו את העם או להתאכזב ממנו. אולם, במשפט המסכם של דברי הנמר, זה החותם את המשל נאמר כך "מה שאתה חושב על חברך, הוא בעצם תמונת מראת עצמך" ומשפט זה מבליע בתוכו ביקורת המופנית אל המלך. אריק המלך משקיף על עמו וחושב על נתיניו שהם נבערים ושהם "עם מטומטם" ולפיכך הכתוב מעלה תהייה, מה זה בעצם אומר על המלך עצמו? שוב מתכתב המסר עם התמה המרכזית עירום-לבוש ולא בפעם הראשונה בספרות יתגלה ש"המלך הוא עירום".

 

היער מול גן עדן

ואחרון נציין את המקום שבו הכול מתרחש – היער. היוצרת העטירה על היער כינויים ושמות רבים, "טבורו של עולם", "יער עבות", "יער קסום", "נווה מדבר ריאה ירוקה" "מקום כינוסים" ו-"עדן גן" המאזכר את גן העדן. גן העדן המקראי כאבטיפוס של היער מן המשל, מהווה מקום מוגן, שלו, עטוף עצים, נווה סגור שמור ומיוחד במקום נעלם, שהכול חיים בו בהרמוניה, אולם בטבורו של גן העדן המקראי צומח עץ הדעת טוב ורע והוא האתגר של הבחירה וההתפתחות של האדם, עץ זה המאחד בתוכו את הניגודים הגדולים הללו מהווה מבחן לאנושות.

עץ הדעת מתואר מצד אחד כעץ בין כל העצים, אולם יש בו שוני מהותי, בניגוד לשאר העצים מזריעי הזרע,: עץ הדעת טוב ורע אינו מזריע זרע וחל איסור לצרוך מפריו. אבל בעצם הנחת האיסור נוצר פרדוקס, כיצד אפשר לא לבחור בו, שהרי הציות לא לבחור בעץ הדעת כמוהו כבחירה שלילית, כלומר, ברירה החוצה, וזה כשלעצמו הוא שיפוט בין טוב לרע,: טוב לציית לאל, רע לעשות בניגוד לדבריו ופה כבר מתרחשת בחירה, גם אם מקורה בציות. הנחש, בייעוצו לחווה ובזקיפת נקודות זכות לעץ הדעת, מעמיק את הקונפליקט האנושי המצוי בנפש האדם, שבין ציות, שמהווה בחירה כפויה לבין בחירה חופשית,. הוא מעתיר מילות תאווה ושבח על פרי עץ הדעת והופך אותו לנחשק ורצוי. אם כך, ראינו שהמהלך של הבחירה התחיל בעצם הופעתו של העץ ועוד בטרם אכלו ממנו, האכילה ממנו רק קיבעה בפועל את ההכרה של מה שהם עשו עוד קודם – בחרו.

ובנגיעה בתמה המרכזית עירום מול לבוש, ידוע כי אדם וחווה היו עירומים קודם לאכילת הפרי ולא התבוששו, אולם ההכרה מרגע האכילה שהם עירומים הצריכה כסות ולבוש. בשמעם את קול האל, הם העירומים, התחבאו בתוך עץ הגן, לאחר שתפרו מעלי התאנה חגורות לכסות את מערומיהם, ולאחר ההתעמתות עם האל, הלה הלבישם בכסות כתנות עור. העירום הפך לבושה. עירום גופני ועירום ערכי (נאמר שמצווה אחת הייתה בידם והם כשלו בה). ההכרה גורמת לכך שהם כבר לא יכולים לגור בגן המוגן, כעת הם מכילים את ההבנה של הבחירה בין טוב לרע וחירות הבחירה נתונה בידם, כעת צריך מקום רחב ופתוח המציב אתגרי בחירה מרובים.  

ובמבט מקביל אל החיות ביער של נורית המצויות במעין "עדן גן" מוגן, הן עצמן נעדרות שיפוט, אין להן את ההכרה של המלך להבחין בסתירה שהן נקטו, בין הצהרה למימוש,. לדידן בחרו בהתאם להבנתן וראייתן ופעלו בצורה הנעדרת הכרה. עד שההכרה לא תחלחל בהן והן תפקחנה את עיניהן, הן תמשכנה לשבת ביער המוגן והסטאטי נעדר ההתפתחות, זה שהמלך רוצה לנתץ את בועתו הרגועה ישר בהתחלה ולכן מציב את האתגר. אולם, בניגוד לאל המקראי, שציווה לא לאכול מעץ הדעת ובכך ייתכן כי התווה שביל אל עבר התפתחות הבחירה החופשית, כאן המלך לא מתערב בבחירה ולא מתווה קווים מנחים. "כמלך נשיא לא אשיא לכם עצה, איני מתערב בבחירה" כך מצהיר אריק המלך עם הצבת האתגר לחיות,. אולם, במבחן התוצאה של בחירתן המלך מתאכזב, ושופט לרעה את מעשיהם של נתיניו ומבקש מן הנמר לבאר לו את פשר הקלקול שנעשה.  

כאן במשל, בניגוד לגן העדן המקראי, אין מצב של הפרת ציות,. כי במקום שאין בו כללים, לא תוכל להיווצר הפרת כללים,. ולכן דבר זה מייתר את כעסו של המלך, שכן הנתינים, אם חטאו – חטאו בלא דעת.

יש לראות בנתינים כשרויים במצב התפתחותי טרומי,. הם נתונים בהלם ובאלם כשהמלך כועס עליהם ועל תפקודם במשימה.. הוא משאיר אותם קטנים, שוגים ותמימים, נעדרי תודעת מראה, כזו שמשווה בין המבטים, וזאת משום שהוא לא מספק להם את האספקלריה הנדרשת להתפתחותם. הוא נמנע מראש מלתת להם סרגל כלשהו, אך לא נמנע מלתת להם לראות שהם מאכזבים אותו. כאן, בניגוד לאל המקראי שהגדיר תחומים של מותר ואסור, מותיר אותם המלך עירום ועריה.

 

 

סיכום

המשל "בחירות ביער" נותן בידינו מראה להביט בטקסט ובשפה ובהקבלה על המוסר החברתי וטבע האדם, הן מבחינת הרובד הגלוי והישיר, שהוא לעיתים שחוק וקהה וכמעט אוטומטי והן ברובד הסמוי של הדברים, המקום העמוק, האמנותי, האותנטי שבו הדברים מבשילים לכדי יצירה אישית. הוא מטלטל אותנו ומעיר אותנו לשאול שאלות מהותיות והגותיות, האם ישנם ערכים אוניברסליים אחידים שבהם "טוב" ו"יפה" מתקיימים בערך המוחלט שלהם או שמא כל סובייקט בוחן את אותם המסמנים בעיניים אישיות וצובע וממלא את הערכים האלה במהות אינדיבידואלית, וכיצד מהות זו מקיימת יחסי גומלין עם הידוע והנורמטיבי בחברה. האם, במשך הזמן, ערך היופי המיוצג על ידי איילה קלילה יכול לזוז לעבר ערך היופי המיוצג על ידי שימפנזה רחבת עכוז, ויתרה מכך האם נצליח לקבל לתוך סולם הערכים שלנו שהותווה על ידי אריות גם ערכים שהותוו על ידי שועלים והיפופוטמים? האם יש לנו את הפתיחות להרחיב את מנעד ההסתכלות שלנו במציאות?

המשל התמים לכאורה, הכתוב בלשון מחורזת, מנוקד ומלווה בציורים צבעוניים, מסתווה במופעו כספר ילדים אולי, אך אין לטעות בו, שכן כדרכם של משלים ואלגוריות, הוא משלח את שאלותיו הנוקבות מבעד לענפי העצים ומפי חיות היער.

ואחרון חביב, במבט אקטואלי, שהרי אנו נמצאים היום כפסע לפני בחירות, בא המשל ומזכיר לנו שעל כל אחד מאיתנו מוטל להציב מולו מראה ולהביט בעומק הדברים פנימה ולבחור, לא לפי רעשי הרקע מסביב, אלא מתוך האמת הפנימית הנשקפת פנימה "כמים הפנים לפנים" מתוך חירות הבחירה.