מאמר:

כמוך גם אני ירושלים שלֵימה ושבוּרה / בלפור חקק

 

 

( רחל שלי בן-חיון, "אבן על פי הבאר"-שירים, הוצאת 'ספרי ניב', 120 עמודים, 2026)

 

"אבן על פי הבאר" הוא ספר שירה וזיכרונות מאת רחל שלי בן חיון. היצירה מוקדשת באהבה למשפחתה, לילדיה ולנכדיה, תוך הנצחת זכרם של יקיריה שהלכו לעולמם, ובראשם אביה ואחיה שלמה. דרך שפה עשירה ודימויים מעולם הטבע והמסורת, המחברת בוחנת תחנות שונות במעגל החיים, החל מזיכרונות ילדות ועד לחוויות של אובדן, געגוע והתחדשות. השירים בספר נוגעים בנושאים של ריפוי נפשי, קשרים בין-דורים עמוקים וחיפוש אחר משמעות בתוך הכאב. זוהי עדות אישית מרגשת המשלבת בין הפרטי לרוחני, ומזמינה את הקורא להתבוננות פנימית על ערכי המשפחה וההמשכיות.

קובץ השירים הוא יצירה לירית המהווה מעין "ספר זיכרונות" חי ונושם, בו המשוררת אוספת חוויות ורגעים עבור אוהביה. כותרת הספר מרמזת על הצורך "לגול את האבן" מעל באר הנפש כדי לאפשר לרגשות, לזיכרונות ולחיוניות לזרום מחדש

 

הזיכרון וההתמודדות עם חלוף הזמן

התמה המרכזית העוברת כחוט השני בקובץ היא הזיכרון וההתמודדות עם חלוף הזמן. המשוררת עוקבת אחר הזמן, חוֹוָה מחדש שמחות וכאבים בכל שנה במועדם, ומתארת את המאמץ לחבר בין העולמות - בין עבר להווה ובין ארץ לשמים. היא מחפשת אחר המשמעות בתוך השגרה, התמודדות עם אובדן וגעגוע, והצורך בתיקון ובריפוי הנפש.

.

המשפחה היא הציר המרכזי

המשפחה היא הציר המרכזי של עולמה של בן-חיון, והספר מוקדש בראש ובראשונה לילדיה ולנכדיה.

הנכדים: מתוארים כמקור של "השתאות ושמחה" המלמדים אותה להתבונן בחיים בעיניים חדשות. הם אלו שמעניקים לה את החופש והביטחון למרות "שברונה", והיא רואה בהם את ממשיכי החדווה והאור של חייה.

הורים: דמותו של אביה נוכחת מאוד בשירים, כדמות המייצגת עבודת כפיים, אמונה ומסורת (ידיו הזורעות, המדפדפות בסידור והכורכות תפילין בזרוע). מנגד, השירים העוסקים באמה נוגעים בקושי ובכאב של הזקנה, הבלבול והדמנציה ("המגירות של אמא שלי"), המעוררים תחושות של חוסר אונים וגעגוע למה שהיה, קינה על הזמן שחלף. יש גם שירים המוקדשים לאחיה: המשוררת מבכה את אובדן אחיה (שלמה ז"ל), ומתארת תחושת גירוש למדבר ריק ללא הגנות, כשהיא מחפשת אותו בתוך הריק שנותר. שירי הגעגוע לאחיה (שלמה ז"ל) הם מהחשופים והכואבים בספר.

"אֶת אָחִי אֲני מְבַקֶּשֶׁת! / אֶת אָחִי אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת!... גֹּרַשְׁתִּי לַמִּדְבָּר / עֵירֻמָּה מֵעָבָר, כְּהָגָר". האובדן נחווה כגירוש קיומי למדבר, ללא הגנות או כיוון. היא משתמשת בדימויים מקראיים (הגר, קין) כדי לבטא בדידות מוחלטת וחיפוש נואש אחר סימן או קצה חוט של נחמה.

 האב הוא דמות מרכזית. אביה של המשוררת מהווה עוגן של יציבות, אמונה ועבודה פשוטה ומקודשת. "יְדֵי אָבִי / מְדַפְדְּפוֹת בַּסִּדּוּר / וְכוֹרְכוֹת רְצוּעוֹת תְּפִלִּין / לְאַט־לְאַט". ידי האב מייצגות עולם הולך ונעלם של דבקות במטרה ובבורא. האב הוא סמל לחיבור בין שמיים לארץ, כמי שבוצע את הפת בביטחון אך גם מאפיל על עיניו בקריאת "שמע" כדי לבחון את הקשר עם בוראו.

 

אמונה ורוחניות

האמונה בשירתה של בן חיון אינה רק דתית-טקסית, אלא גשר בין עולמות. היא משתמשת בדימויים מקראיים (,כאייל תערוג", בדמויות בתיה, הגר, קין) כדי לתאר מצבי נפש דתיים וקיומיים.האמונה באה לידי ביטוי בכיסופים ("ואמונתך בלילות") ובחיפוש אחר אור בקצה המנהרה או סימן לגאולה. היא מתארת תפילה פנימית לחיבור בין הגוף לנשמה, מתוך רצון לראות בנפילה "מתנה גדולה" המאפשרת לנשמת האדם להעפיל מעלה.

.

ירושלים כסמל

ירושלים עבור המשוררת היא "חלקת אלוהים" ובחירת לבה "מימים ימימה". היא רואה בעיר השתקפות של נפשה שלה:

ירושלים היא "שלמה ושבורה", בדיוק כפי שהמשוררת מעידה על עצמה.היא מתארת את ירושלים כעיר שבה יש קדושה ויציבות לצד סערה ורסיסים, עיר ששמחה כשבניה מאוחדים וכואבת היא כשהם מתפרקים. הלב הירושלמי השבור הוא ,בעיניה, השלם מכול !

.

אהבת החיים ואופטימיות

למרות הכאב והשברים, בן-חיון בוחרת בחיים ומנסחת "מתכון לאופטימיות":היא שואפת לחיות את הרגע, לטפח את המשפחה ולהעניק לסובבים אותה מתוך נדיבות. אהבת החיים שלה כרוכה ביצירה, כתיבה ושירה, ובמציאת רגעי חסד פשוטים כמו ניחוח קפה או עוגת גבינה.היא מסרבת להגדיר את עצמה רק דרך הקשיים ומצהירה על אהבת החיים.

המשוררת רואה בכתיבתה שליחות משפחתית – יצירת "ספר זיכרונות" שישמר את חוויות העבר עבור הדורות הבאים.

 "שָׁנִים הִיא אוֹסֶפֶת / זִכְרוֹנוֹת עֲבוּר אֲהוּבֶיהָ הָרַבִּים, / עוֹצֶרֶת חֲוָיוֹת בְּאִבָּן". היא מעין ארכיון רגשי. רחל בן-חיון אינה כותבת רק עבור עצמה, אלא מתוך אחריות להעביר את "החדווה והביטחון" הלאָה, גם אם הם צמחו מתוך "שברון".

.

ההתמודדות עם הזקנה והדמנציה בשירים

בשירים על דמות האם, היא עוסקת באִמה. המשוררת מתארת את הכאב שבחלוף הזמן ובאובדן הצלילות של האם:"כְּמוֹ הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהּ שֶׁקְּצָת אִבְּדָה כִּוּוּן, / בּוֹדְדָה וּבְקֹשִׁי זוֹכֶרֶת, / עֲטוּפָה בִּלְבּוּל וְתִסְכּוּל וּבֶהָלָה".המשוררת חווה חוסר אונים מול התפרקות הנפש של אמה. הניסיון לסדֵר את "המגירות של אמא" הוא ניסיון סמלי להשליט סדר בבלבול ובכאב שהזקנה מביאה עמה.

למרות כל השברים, המשוררת מנסחת לעצמה ולנו "מתכון" של תקווה.

"לְעוֹלָם לֹא אֶעֱשֶׂה מֵעַצְמִי / פֶּסֶל אוֹ תְּמוּנָה / לְלֹא תִּקְוָה לֶעָתִיד"

"רוֹקֶמת בֵּין הָעַרְבַּיִם / בְּחוּטִים שֶׁל תִּקְוָה"

תפיסת עולמה גורסת שהחיים הם "מחול" שאינו מוותר. היא בוחרת לא לקפוא בתוך הכאב כ"פסל", אלא להמשיך ליצור, למצוא משמעות גם בנפילות, כי "שבע ייפול צדיק וקם". המשוררת רואה בחיים תהליך מתמיד של תיקון, שבו הכאב אינו מכבּה את האור, אלא משמש כחומר גלם ליצירה, לאהבה ולחיבור בין העולמות

המוטיב של "שלמה ושבורה" מלמד גם על התמודדותה המקצועית כמטפלת בצל הכאב האישי. עבור רחל שלי בן-חיון,גם דורות המשפחה מן העבר הם עוגן של זהות, מקור לנחמה ושליחות רוחנית. הם אינם רק זיכרון רחוק, אלא נוכחות חיה המעצבת את אישיותה ואת יצירתה. הם המרפא של חייה. דורות העבר תורמים לזהותה:

 

 הזיכרון כחובה ושליחות ספרותית

המשוררת רואה בעצמה "אספנית של זיכרונות" עבור אהוביה

 העבר הוא חומר הגלם של שירתה; היא עוקבת אחר הזמן וחווה מחדש שמחות וכאבים במועדם. הכתיבה משמשת לה ככלי לשימור ה"ניחוחות של אהבה וששון" שצמחו דווקא מתוך השברון של הדורות הקודמים. היא הופכת בשירתה לצינור המעביר את המורשת הרגשית הזו לנכדיה. דבריו של האב מלווים אותה כצוואה רוחנית לחיות ללא חומות ולבְנות בית יציב לאהוביה. אפילו בחלומותיה, הוא זה שמזכיר לה לאהוב את עצמה ולמצוא את הכוח להתחדש.

 

הסבים והסבתות: שורשים ותחושת שייכות

הדורות המבוגרים יותר מבטאים עבורה חום, יציבות וקביעות. היא מתארת את החדר של סבא כמקום שבו הוענקה לה תשומת לב מלאה לכל "בדל שאלה". ואת מיטת סבתה היא חווה כריח מוכר של "אדמה רטובה" המעניקה קרבה וליטוף. דורות אלו העניקו לה את המפתחות לנפשה. מהם היא למדה "חכמה וענווה"** ואת היכולת לתת אמון בחיים ("כוח הצדפים").

לסיכום, דורות העבר מעניקים למשוררת את המבנה הנפשי שלה. הם תורמים לזהותה כמי שחיה כ"גשר" שבין שמַיים לארץ, כמי שנושאת את האחריות להפוך את היגון המשפחתי לצבעים של שמחה, וכמי שמוצאת את שלמותה דווקא בתוך השברים שהותירו בה יקיריה.

 

סיום ברוח האבן והבאר

. כפי שעולה מן השירים , הדימוי של האבן והבאר הוא לב ליבה של תפיסתה היצירתית והנפשית של בן חיון:

1. היצירה כפעולה של חשיפת מים חיים

המשוררת מתארת מצב שבו הכאב והזיכרונות חסומים על ידי "אבן" המונעת מהם לזרום. בשיריה היא מבקשת למצוא את הכוח "לָגֹל אֶת הָאֶבֶן... לִפְתֹּחַ אֶת רַחְמִי, אֶת הַצֹּאן הֶעָיֵף לְהַשְׁקוֹת"

. היצירה היא הכלי שמאפשר לה להחזיר את החיות לעיניים הלאות וללב השבור.

2. האבן כחסם רגשי שהשיר "מפורר"

בן-חיון מתייחסת לאבן לא רק ככיסוי לבאר, אלא כחסם פנימי בלב. באחד משיריה היא פונה לרוח בבקשה: "פּוֹרְרִי אֶת הָאֶבֶן הַיּוֹשֶׁבֶת קֶבַע בְּשַׁעֲרֵי הַלֵּב וְאֵינָהּ מְאַפְשֶׁרֶת לַכְּאֵב לְהַפְשִׁיר וְלִזְרֹם".

 כאן, השירה היא התהליך שמאפשר לכאב הקפוא להפוך למים זורמים, המביאים עמם הקלה וריפוי.

3. איסוף הזיכרונות אל תוך "מסגרת"

הספר מוגדר כ"סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת"

. המשוררת מעידה על עצמה שהיא אוספת זיכרונות עבור אהוביה ו**"עוֹצֶרֶת חֲוָיוֹת בְּאִבָּן"** (בזמן שהן עדיין רעננות) כדי להניח אותן בתוך מסגרת השיר

4. הזיכרון כבאר של זהות והמשכיות

הבאר מייצגת את השורשים המשפחתיים והרוחניים העמוקים שלה. היא שואבת מים (זיכרונות) מדמויות העבר – מהעששית על שולחנו של סבא, מכל החפצים של העבר: מהריח המוכר של מיטת סבתה ומידי אביה המדפדפות בסידור. היצירה היא האופן שבו היא "מְחַבֶּרֶת בֵּין הָעוֹלָמוֹת, בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם" ומצליחה "לִזְכֹּר וּלְהָכִיל אֶת הַכֹּל"

בסוף הקובץ, היא מציעה שחלק מהיכולת לחיות הוא "לְשַׁחְרֵר מָה שֶׁלֹּא בִּשְׁלִיטָתִי וּבְאַחְרָיוּתִי".הפעולה של כתיבת השיר היא למעשה הזזת האבן הכבדה של הדאגות והפחדים כדי לאפשר לנשימה עמוקה לחדור פנימה ולנקות את המחשבה. יצירתה של רחל שלי בן-חיון היא אכן הניסיון העקבי והאמיץ לגול את אבן השתיקה והכאב מעל באר חייה, כדי להפוך את הזיכרונות ממקור של יגון למקור של מים חיים, תקווה והמשכיות לדורות הבאים

1. מראָה לנפש: הוויה של "שלֵמה ושבורה"

התרומה המשמעותית ביותר של ירושלים לזהות המשוררת היא היותה מראָה למצבה הקיומי. בן־חיון מוצאת הַקבּלה ישירה בין העיר לבינה: גם היא כמו ירושלים, שלֵמה ושבוה.

ירושלים היא החוליה המקשרת בין המשוררת לבין דורות העבר והקהילה:

היא רואה בעיר "יְרֻשָּׁה מֵאֲבוֹת אֲבוֹתַי", דבר המעמיק את תחושת השייכות ההיסטורית שלה

זהותה כבת העיר כרוכה בערבות הדדית; היא חווה את רגשותיה של ירושלים בהתאם למצב העם - ירושלים "פְּרוּעָה וּקְרוּעָה לִרְסִיסִים" כשבני העם מפולָגים, והיא רגועה ושמֵחה כשיש ביניהם שלום ואחווה. דרך ירושלים, המשוררת מקבלת "שיעור" רוחני המופיע גם בחלומותיה על אביה: אביה מחבר בחלומה בין שלום העיר לשלומה האישי: "שַׁאֲלִי שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם וְגַם שְׁלוֹמֵךְ־שֶׁלָּךְ" [158–159].

העיר תורמת לזהותה את היכולת "לְחַבֵּר בְּשָׁלוֹם מַיִם וָאֵשׁ" ואת הכוח להתחדש למרות השברים.