על בבואת פנינו דרך משלי חיות עם ד"ר נורית יעקבס צדרבוים / ראובן שבת

 

 

נורית צדרבוים/ בחירות ביער/ נוריתארט בשיתוף הוצאת ניב

 

ד"ר נורית יעקב צדרבוים, היא אמנית יוצרת, משוררת, סופרת , חוקרת ידועת שם בתחום האמנות החזותית ומרצה בכירה במוסדות אקדמאים שונים. ספרה המיוחד-בחירות ביער, זכה להכרה ספרותית ותרבותית חשובה. בכללותו, זהו מעין ספר משל, על חיות ובני אדם( שם הנמשל)  החושף בעצם אותנו בפני בחירות אפשריות ומשמעותם.

 

מה מייחד את הספר ומדוע בעצם כתבת אותו.

התשובה הפשוטה היא, שכתבתי אותו כי אני כותבת. וכשמשהו רוצה להכתב הוא פשוט מופיע ואני זו שניצבת לממש את הדחף. אבל זו לא התשובה היחידה, אם כבר נוברים ואם כבר שואלים. הטריגר היה הזמנה שקיבלתי להשתתף בתחרות משלים. וברגע שזה קרה, זה הרגיש לי כאילו המשל כבר מוכן מזמן, רק חכה להפצעתו.

הכותרת , פסוק שהוא המוטו של המשל לקוח ממשלי 'כמים הפנים לפנים, כך לב אדם לאדם'. משפט זה עניין אותי בהקשרים שונים בעת שעסקתי בדיוקן ( פנים) בעבודת המחקר שלי לדוקטורט. חקרתי הוגים שונים מתחום הפילוסופיה והפסיכולוגיה, ומצאתי שזה משפט טעון גם בהיבט תוך אישי, וגם בהיבט בין אישי. כשהוזמנתי לכתוב משל, רציתי לדבר על התופעה ההתנהגותית, האישיותית והחברתית הזאת וחשבתי שזה יהיה מעניין לעשות זאת דרך משל. זה היה המניע שדחף אותי לממש מחשבה שכנראה התבשלה בתוכי זה מכבר.

זו תשובתי לשאלתך מדוע בעצם כתבתי אותו. ובאשר לשאלה מה מייחד אותו. אני חושבת שכל המכלול. זו יצירה הוליסטית. יש בה כתיבה ספרותית, יש בה עבודה חזותית, שכן לא איירתי את הספר אלא ציירתי ציורי אווירה ואלה עוצבו ושובצו בתוך הטקסטים. יש כאן הקשרים קוליים, וחיבורים אלי כמחברת הספר דרך "פלאים " טכנולוגיים. אני רואה בו משהו שלם, שמוגש לכאורה בהומור אבל התכנים שלו רציניים, עמוקים, גלויים ונרמזים.

מבחינתי זה לא עוד ספר. ואולי זה יישמע לא צנוע, אבל בכל זאת אומר, שרוב הספרים שאני מוציאה הם לא 'עוד ספר'.

 

 

הוא לא רק ספר ילדים מה הוא כן?

כמו שאני רואה אותו, וכמו שרציתי שהוא יהיה הוא ספר לכל המשפחה. הוא ספר על מדף, שנשמר כמו יצירת אומנות שאפשר לחזור אליה מדי פעם, ובכל פעם לגלות עוד משהו. אפשר לקרוא בחיק המשפחה ולדון בו, אפשר לפתוח את הקוד שמצוי בדפי הספר, ולפגוש אותי בסרטונים, קוראת ומסבירה ומשתפת בהרהוריי, אפשר להתבונן בציורים. ובקיצור הוא ספר גם לילדים ולא רק.

אם כבר מדברים אספר לך מה כתבה לי ד"ר חני ברקת גלצנר :

" הי נורית, ערב מפלא היה ביום חמישי. מרגש וחשוב. הספר בחירות ביער, אכן ראוי היה לחשיפה כפי שעשית .ככל שאני קוראת בו שוב ושוב. אני מגלה רבדים נוספים בו.

השבת היו אצלי הילדים.  הקראתי לנכדים  גילאי 6- 21 , את הספר. התפתחה שיחה מעניינת. עם ארבעת הבנים הקטנים יותר, 6-10, דיברתי על מי אני בוחר לי לחבר ולמה. הגדולות, דיברו על בחירות בחיים בכלל, על אזורי נוחות, על יכולתו של אדם לצאת מהם ולשאוף לשינוי, על אומץ לבחור בפחות מוכר ועל הצורך להבין מה גורם לבחירות שלך.

הפניתי את תשומת ליבם גם לציורים. הקטנים התענינו במגוון החיות. הגדולות ניחשו כיצד משרתת התמונה את הטקסט לצידה. היה לי בוקר נפלא.  וכל זה מתוך הספר שלך. המון תודה".

וזה לשאלתך 'מה הוא כן'?

אסכם זאת בזה שאומר, שאני כתבתי אותו כי הוא צריך היה להכתב. ובאותו זמן לא ממש מעניין אותי מי יהיה קהל היעד. הספר יוצא לדרכו, ואת מי הוא יפגוש, או מי שיפגוש אותו , מה טוב.

 

 

הדגשים המקוריים בספר אינם דידקטיים או חינוכיים. אבל הם דורשים מחד נקיטת עמדה ומצד שני ההכרח בפשרה. כיצד זה משתלב?

אני יכולה להשיב לך כיוצרת, כאומנית. כשאני עוסקת ביצירה אין לי מטרות דידקטיות, או חינוכיות, ואני אפילו לא נוקטת עמדה חד משמעית. אני יוצרת, וכדרכי אני יוצרת ואף מתמרנת בין השפות החזותית והמילולית, אלה משרתות אותי (ואני אותן) ומאפשרות להביא לידי ביטוי רעיונות מודעים וגם לא מודעים. החיים על כל מה שיש בהם, ובמיוחד החיים שלי הם החומר שממנו אני עושה אומנות. אני לשה את החומרים האלה ויוצרת מהם יצירה אחרת, וחדשה. הדברים מתחילים ממה שמתרחש אצלי בראש, ושם הכל מותר. אני הופכת מציאות, דעת, רגש, ידע, לחומר והוא בידי היוצרת הופך להיות יצירה.

אם הייתי טובה, ואם מלאכתי צלחה, יכול להיות שהיצירה שלי שנוצרה בתום לבב תכיל מסרים חשובים שגם אחרים ימצאו בהם עניין. שהרי גדולתה של יצירה שהיא תמיד מתחילה 'ממוחו הקודח' של היוצר, ומעולמו האישי, אבל משהיא הופכת להיות יצירת אומנות היא מכילה תכנים אוניברסליים. כאלה שכל אחד יכול למצוא שם משהו שידבר אליו, או אותו.

אז אני לא כיוונתי דרך הספר הזה לחנך או ללמד. נתתי ביטוי יוצר לעולם ההגותי שלי, והנפשי שלי. אבל לשמחתי הרבה, באופן שכתבתי ובדרכי הביטוי שלי ניתן למצוא הקשרים, רמזים, הרמזים, ותכנים שיכולים להתפרש במובנים רבים. מי שרוצה ללמוד מזה יכול ( אפילו אני עצמי למדתי מזה, בדיעבד).

אתה טוען שהתכנים דורשים נקיטת עמדה. כך אתה מבין זאת. אני מצביעה על טבעו של אדם ולצורך העניין בחרתי בחיות כמטאפורות וכסמלים, משום שלכל אחת מהחיות הללו יש בזכרון הקולקטיבי דימוי כל שהוא. אני פשוט מתארת מציאות אנושית דרך מטאפורות, משל כמו משל.

 

 

החיות הם ארכיטיפים של מציאות או בני אדם או שילוב של שניהם.

הפשט, המשל, הסיפור הוא סיפור על יער וחיות. עולם האגדות, יער, חיות, מלך, בחירות וכל מה שקרה. אבל למשל יש נמשל, ועל כן החיות בלי להיכנס לפרטים מייצגים בסיפור הזה את התופעה שכבר משלי מדבר עליה, ועוד פסיכולוגים רבים, ש 'כמים הפנים לפנים'.  החיות לא ארכיטיפים של מציאות. הם פשוט מוכרות בזכרן הקולקטיבי כבעלות תכונות אלה ואחרות. הזיקית מחליפה את עורה, לעורב קול צורמני, הדב עצל וישן חצי שעה, ההיפופוטם כבד ומכוער משהו כמו השימפנזה ועוד ועוד. חיפשתי חיות שמייצגות תכונות מסויימות. אבל, מאחר וזה משל, אז בפשט הן הסיפור של עצמן, ובנמשל, הן מייצגות את האופן שבני אדם מסתכלים או לא מסתכלים , רואים או לא רואים את עצמם, או את זולתם. והרי כבר נאמר ש "הפוסל במומו פוסל". אדם מכיר את עצמו, "אדם קרוב אצל עצמו". במילים אחרות, ובקצרה אומר שהחיות הם סמל, משל, מטאפורה בשביל להביא בצורה אומנותית, פואטית, יצירתית ואפילו עם קורטוב של הומור, תופעות אנושיות מוכרות, ולפעמים גם לא מוכרות.

 

 

הקסם והמגרעת בספר שלובים זה בזה: חיבור אל כמיהת היוצר לשלמות יצירתו דווקא דרך פגמים ומצד שני חסרה שם פעולת המשחק האנושי. הדמויות ישירות וברורות למדיי . יש בהם יושר אבל אין בהם משחק זה מכוון?

זו לא סאגה רחבת יריעה, וזו לא סיפור ארוך שיש בו מימד של זמן והתרחשויות ועלילה מתפתחת. יש כאן נקודה אחת מסויימת שעליה רציתי לדבר וסביבה בניתי את הסצנה הנקודתית. עד כמה שאני מבינה זו דרכו של משל. אני מבינה את שאלתך, ועל כך אומר, שזה הספר שאני רציתי לכתוב. אני מניחה שאם אתה היית כותב אותו, היית עוסק בנקודות האלה שהעלית. לי הם לא חסרו. ולפעמים כשאתה רוצה להתמקד בנקודה מסויימת ושהיא תקבל כוח, אתה מגזים בה. זה מה שעשיתי.

 

 

שלושה משפטים מהספר. קצרים. שמבטאים אותו הכי טוב.

זו בקשה קשה, שממש קשה להיענות אליה. מבחינתי 'כולם היו בניי', 'כולם מילותיי והגיגיי'. יש כל כך הרבה משפטים שמבטאים אותו טוב, וכל אחד מביא זווית נוספת ואחרת, וכל אחד מכיל כל כך הרבה רמזים לשוניים, והקשרים שונים, ואני רואה משהו הוליסטי, שלם לעניינו.