פרק מספר:

שמעון וגייזריק/ שמחה ארליך

 

אביב שנת 429 מגיע. מאות ספינות מכל הסוגים נאספות לאיטן בנמלי איבריה הדרומית. ספינות סוחר עבות כרס בעלות מפרש מרובע גדול ומפרש קדמי קטן, ספינות מלחמה רומאיות מאורכות בעלות שתיים, שלוש ואף ארבע שורות משוטים. ספינות שהגיעו מבוניפאציוס, אאטיוס וספינות שהוחרמו, נשדדו או אפילו נתרמו על ידי מקומיים עשירים בדרום איבריה שרוצים להיפטר מהוונדאלים.

נקודת הנחיתה הנבחרת היא מפרץ חולי, נטול סלעים ושרטונים ליד העיירה ספטום. מי המפרץ עמוקים יחסית ומאפשרים הגעת ספינות קרוב מאוד לקו החוף. קפלי קרקע גבוהים סביב המפרץ מקלים על הגנתו. בלילה שלפני הפלישה נוחת גדוד פרשים בחוף המיועד כדי לאבטחו ומתחבר לפרשים המאוריטניים המקומיים הנמצאים כבר שם. הונריק, בנו הבכור של גייזריק, צעיר בן תשע־עשרה, עומד בראש הגדוד.

הצליחה — מאי 429

השחר מפציע. מזג האוויר האביבי של סוף מאי בהיר, מעט עננים לבנבנים צפים בשמיים. רבבות אנשים ואלפי סוסים וראשי בקר וצאן נוהרים אל הנמלים והמעגנים ומעלים בדרכם ענן אבק גדול המכסה את אזור החוף. ונדאלים, אלנים ומקומיים המצטרפים אליהם, עוזבים לצמיתות את איבריה ואת אירופה ומפליגים ליבשת חדשה ולא מוכרת.

תושבים איברים מקומיים צופים בהשתאות באומה הנוהרת לים. פרשים גותים רוכבים דרומה בעקבות השמועה על העזיבה. חלק מהם, בעיקר הצעירים שביניהם, כה נסערים ממראה עיניהם עד שגדוד שלם עורק על סוסיו ונשקו, ומצטרף ליריביו בתקווה לקחת חלק בהרפתקה הממשמשת ובאה מעבר לים.

לאורך קו החוף, ממזרח ומערב לעמוד הרקולס נראות, מאופק עד אופק, מאות ספינות משייטות דרומה. הספינות הראשונות עמוסות בלוחמים, סוסים, ומעט בקר וצאן, ואחריהן משייטות ספינות הנושאות את הנשים, הקשישים והטף.

קלאן אחרי קלאן נוחתים הוונדאלים והאלנים בחוף הצפון אפריקאי ומתכנסים שם להמשך המסע מזרחה לקרתגו הרחוקה.

הים האפרפר הופך ירקרק לקראת הצהריים, ענני הבוקר מתפזרים ומשבי רוח חמימים אופפים את שמעון ומייבשים את אגלי הזיעה הקרה המבצבצים על מצחו. מחשבותיו נודדות לגייזריק. איזו יכולת עצומה יש לאיש הזה שהיה מסוגל לתכנן, לארגן ולבצע מבצע כה ענק ומורכב ששום מנהיג ברברי לפניו לא ביצע מעולם. האם גייזריק הוא כמשה רבנו שחצה את ים סוף? שמעון מגחך לעצמו, ההשוואה נראית מעט מופרכת, גייזריק אינו נביא ובוודאי אינו שליחו של הקב"ה. הברברי האדמוני הזה כנראה דומה יותר לדוד המלך.

מפנה מבטו דרומה אל החוף האפריקאי המעורפל והכהה ממול. חשש מכרסם בליבו.

האם יצליח גייזריק בהימור הנועז שלו? האם יצליח שבטו מצולק הקרבות לשרוד את המלחמות הקשות הצפויות לו?

הוא צועד אל החוף שם ממתינה לו סירה קטנה ובה מספר לוחמים. הסירה מובילה אותו לספינה העמוסה כבר לעייפה בלוחמים ובסוסים והיא מהאחרונות העוזבות את אירופה.

הספינה מתרחקת לאיטה מהחוף ושמעון עובר לירכתיים המתנודדות כדי להעיף מבט אחרון בביתו הישן. צופה ביבשת המתרחקת ובהמוני המקומיים שחשים לבזוז את הבהמות, הצאן ומעט הרכוש שנותרו מאחור. לא עובר זמן רב ועשן שריפות מיתמר לשמיים. עדות עצובה לתאוות ההרס של הערב רב שפושט על שרידי המאחז הוונדאלי. שמעון מתבונן בתימרות העשן השחור על החוף ותמה מעט על כך שאין בליבו חשש אלא רק התרגשות ומתח לקראת הצפוי לו. שמונה־עשרה שנים עברו מאז עזב את ביתו ברומא עיר הולדתו ועלה עם משפחתו לספינה שהביאה אותו לנרבון בגליה. כעת זו הפעם השנייה בחייו שהוא עולה על ספינה ומשאיר מאחוריו בית ועבר כדי להתחיל חיים חדשים. הוא נפרד במחשבתו מאיבריה שאליה הגיע כנער קטן ונפחד, עבד אלמוני וחסר חשיבות בשבט ברברי, ועוזב אותה כגבר במיטב שנותיו, יועצו הקרוב של המלך ובן זוגה של אישה ונדאלית. אין בליבו צער פרידה מהיבשת שבה נולד, לא נותר בה דבר עבורו.

מחשבותיו נודדות לאיזלדה. זו האישה היחידה שאהב והחיים עימה הסבו לו אושר רב, אך לצערו הוא כבר גבר לא צעיר ולא זכה עדיין בילדים משלו. האם זה עונש משמיים על כך שלא נשא אישה מבני עמו?

העיניים הירוקות המאורכות והפנים השחומות של אסתר צפות ועולות בעיני רוחו של שמעון. האם נערה יהודייה זו נועדה להיות אם בניו? אם לא, מדוע נפגשו דרכיהם? פניה של אסתר מעלות בזיכרונו פסוק משיר ישן. שיר שקרא פעם ברומא, באחד מטיולי הילדות שלו עם אביו, רשום בפחם שחור על קירות אחד מהמקדשים העזובים.

הו, גל אהבה מלוח, רוחות קנאה לא ינומו, ים חורפי של צחוק ויין!

לאן תישאוני?

הנה והנה נוטים הגאי תבונתי הנטושים אמרו, הנשוב נחזה עוד

בפניה היפות של אסתר שופעת הנעם?

 

על קיר המקדש הנטוש הופיע כמובן שם אחר במקום "אסתר" אבל רק שם זה מהדהד כעת במוחו...

גומלת בו ההחלטה לבקש את ידה של אסתר מייד לאחר הנחיתה.

הוא פונה על עקבותיו וצועד בזהירות לחרטום בינות לחבלים, חביות, עיזים וכבשים. מתבונן בחוף ממול ההולך וקרב באיטיות ומהרהר על כך שצפון אפריקה החמימה והשלווה שעד כה הצליחה להימלט מהסערה הברברית המשתוללת באירופה עומדת כנראה גם היא לחוות בקרוב מלחמות, הרס ושכול. טלטול חזק של הספינה מוציא אותו משרעפיו. עוד מעט קט יגיעו למפרץ ממול הנמצא לא רחוק מטינגי.

אורה המסנוור של השמש הופך לכתם בהיר ואטום בעל הילה לבנבנה־אפורה. עשן כבד מיתמר מאחורי לשון היבשה הארוכה המשמשת כשובר גלים טבעי המסתיר את מפרץ הנחיתה. בשמאלה של לשון היבשה, בפתח המפרץ, המים אדומים וכתמי אור צהוב מרצדים בקרבם. ספינתו של שמעון נכנסת למפרץ וחולפת ליד ספינה בוערת בעלת שלוש שורות משוטים. להבות משתוללות על הסיפון ולשונות אש משתרבבות מבעד לפתחי המשוטים. התורן והמפרש, הבוערים כאבוקה, נופלים ומתרסקים על הסיפון בשלל גיצים זוהרים. גלי החום הלוהט אופפים את שמעון וצוותו. ספינתו חוצה תופת בוערת של מפרץ המלא בספינות העולות באש. חרדה עולה בקרבו של שמעון — האם אירע אסון? האם טמנו הרומאים מארב קטלני לפולשים? הוא גוחן מעבר למעקה הספינה כדי לראות גופות צפות במים, עדות לקרב קשה באתר הפלישה, אך אינו רואה דבר.

על החוף מגלה שמעון את הלא יאומן — גייזריק פקד להעלות את הספינות באש! במאמץ ניכר מצליח לאתר אותו עומד על קפל קרקע סמוך לחוף, סוקר את שפעת האנשים והבהמות הגודשים את אתר הנחיתה.

"האם לא נזדקק לספינות בהמשך"? "נוכל בבוא היום למצוא חדשות". "למה החלטת לשרוף אותן"??

"אנו חייבים לכבוש לעצמנו מולדת חדשה, אין דרך חזרה"!