סיפור:
מונולוג של תיקן / אבי גולדברג
השבוע בא צורי המדביר, ואני עזבתי את הבית להימנע מלשאוף את אדי הרעל . זוהי חלק ממלחמה אבודה ביצורים קטנים הרוחשים סביבנו ואינם כלים. זה חלק מפרדוקס הגודל שעמד עליו לראשונה הביולוג הרוסי קונסטנטין קורולייב קלוגר בשנת 1845, לאחר מסע ארוך ברחבי אמא רוסיה, מטעם המכון הקיסרי במוסקווה, האקדמיה למדעים בסנקט פטרבורג ,והאוניברסיטה הפתוחה של וולאדיווסטוק. כולם נטלו חלק במימון מסע המחקר הזה שערך המדען הזקן במשך שישה חודשים ותוצאותיו היו אמורות לתת למוסדות הללו ממצאים גאולוגיים, ביולוגיים וזואולוגיים על מקומות שרגל אדם טרם דרכה בם. כפי שבדורנו נשלחים חוקרים לחלל לחפש בו את האלף - בית של היקום, של החיים ושל האין חיים.
שלושה חודשים לאחר ששב יגע ומותש ממסע המחקר עמוס בקרונית שנשאה קופסאות, מיכלים, ומבחנות ואל כל אחד מהם הוצמד במשיחה כרטיס קטן בו תועד בכתב קירילי תם התאריך, המיקום והטמפרטורה בה נאסף הממצא, עמד המדען הדגול להגיש את הדו"ח לו ציפו שולחיו בכיליון עיניים.
מאות אנשי מדע והשכלה כללית רחבה שהסתופפו הצטופפו באולם המעוצב בסגנון הבארוק של המכון במוסקבה, חופת זכוכית גבוהה מעליו ואור היום נגה דרכה פנימה אל הבימה עליה יעמוד קונסטנטין קורולייב קלוגר עוד רגע לשאת את הדין וחשבון לחברי האקדמיה.
כבר העירו חכמי תורת הספרות כי הכותר שבחר קפקא לסיפורו "דין וחשבון לחברי האקדמיה" אותו נשא הקוף פטר האדמוני, נטול מספר המסע של קונסטנטין קורולייב קלוגר שתורגם לגרמנית בשנת 1905, ואיש מלבד קפקא לא קרא בו בשל אורכו וסגנונו - אלף חמש מאות עשרים וארבע עמודים מייגעים.
החום הרב ששרר באולם המוסק והציפיה הדרוכה של חברי האקדמיה למוצא פיו של קורולייב קלוגר, דין וחשבון שיכיל מסקנות וחידושי מדע וטבע בעקבות מסעו הארוך, כך ציפו, גרמו להזעה מוגברת ועצבנות בקרב הממתינים, עד שנכנס המדען הקשיש לקול מחיאות כפיים וקריאות 'הוריי!', 'דוואי קונסטנטין!' ועוד שאגות עידוד.
השתררה דממה דרוכה באולם. האיש שבילה חצי שנה בטבע האינסופי של הארץ הענקית, המרצה השזוף והשדוף שנשימתו הייתה קצרה שהתנשף כדי להרצות את דבריו בקול רם דיו כדי שמאות המוזמנים הנכבדים יוכלו לשמוע את דבריו:
"ובכן רבותי המכובדים מהם למדתי כל חיי, הריני להביא במקום דין וחשבון מפורט, אותו תוכלו ליצור בעצמכם מיומני ומהאוסף הגדול שנמצא בקרון המשא שנגרר אחרי המרכבה שלי במשך שישה חודשים.
אני הבאתי היום יותר מכך, חוק חדש, חוק טבע חדש, פרדוקס שישמש את המדע מכאן ואילך כמו הטבלה המחזורית של מנדלייב כמו משפט פיתגורס.
"פרדוקס הגודל הפוחת בטבע", פרדוקס על פיו ככל שיצורי הטבע קטנים יותר, נטולי הגנה, חסרי כל אינטליגנציה, חסרי אברי רבייה, ואולי בכלל אינם מוכרים עדיין לציוויליזציה האנושית, כך מובטח להם שישרדו לאורך זמן לעומת הכחדה המובטחת בתהליך אנטי אבולוציוני היסטורי של כל יתר היצורים הביולוגים, כולל המין שאנו מכנים אותו הומו סאפיינס, בני אנוש אינטליגנטים, בסדר גודל יורד"
הישיש שעל הקתדרה פרץ בשיעול חזק, ואף ירק דם לממחטה צחורה שבידו, ונתמך על ידי עוזרו הגרמני הצעיר פרדיננד, והוצא אל מחוץ לאולם בו פרצה מיד סערת רוחות וויכוחים, גידופים הוטחו: "שרלטן, סנילי, ציני, עצלן" לאחר חצי שעה נרגעה סערת הרוחות והקהל התפזר מאוכזב.
אז הכלל הזה הפשוט של המדען הרוסי, חי ומתממש בכל חרק, ג'וק, תולעת, כינה, פרעוש ופשפש המאכלסים את אוניות התענוגות, את מאהלי החיילים, את בתי הקומות, את מצעי בתי הזונות, את הפירים האפלים של הביוב, וצורי המדביר נלחם בהם מלחמה אבודה מראש של ריסוס רעל, ללא תוחלת או תקווה להיעלמותם.
כשסיים ולקח את שכרו אמר צורי: "הירושימה? נגסקי? דרזדן? אתה חושב שהג'וקים שם הוכחדו כמו האנשים, הסוסים, הכלבים והחתולים? לא ולא. ג'וק שורד תמיד, ואם לא הוא הרי הביצים שהוא מטיל בכל מקום מקימים שוב את עצמם מאפר. אין סוף למקקים. וכשאנו נעלה בקרוב השמימה בהבזק פצצת מגא מיימנית מסמא עיניים, והאבק הגרעיני ייסחף בסערה גלקטית למרחבי האינסוף, ימשיכו המקקים להלך על קרקע לוהטת, כמו מחבת אוכל אסיאתי ".
כל זה נחלת הויקיפדיה וסורקי מידע אחרים, ואם הגעתם עד כה בקריאת הרשימה, תרצו לדעת מה אירע מהרגע שצורי המדביר נסק על הקטנוע שלו לכתובת הבאה, כפי שאמר, אכסניה מכובדת לחוף ים תל אביב שכנופיה נכבדה בגדלה של פרעושים התפשטה בה, הגיחה מתוך שליית חתולה שהביאה כמה פוצי מוצי קטנים לעולם, ונותרה להשתכן במחסן הכביסה החמים של בית המלון בקומה מינוס שתיים.
למחרת הריסוס ירדתי לקומת הקרקע בה מאוכסנות נעלי, הדרך כרגיל לאחר ריסוס הייתה מנוקדת בתיקנים שרועים על גבם, מחושיהם העבים נטולי תנועה המאפיינת את החרק כל עוד הוא חי, לעומת ברי המינן שהיו שרויים על גבם ושפמם לא מש, ויש לאחוז בהם בפיסת עיתון ולסלקם לפח האשפה.
כשבחרתי לנעול, על פי עונת השנה, את נעלי "הסירה" נטולות השרוכים, התיישבתי על שרפרף כדי לנעוץ את כף רגלי החשופה לנעל שמאל תחילה, חשתי בעצם רך בין כף רגלי לנעל. שלפתי אותה וניערתי את הנעל, ועל הרצפה נחת תיקן במצב שלם, כלומר לא ריסקתי אותו כשהכנסתי רגלי לנעל. היה זה פליט ריסוס חכם שמצא מסתור בנעל שמאל - ממ"ד לחרקים מסתבר.
הוא לא ברח, כדרכם של תיקנים חיים החשים בסכנת חיים ,הוא התבונן בי והמתין. אם היה לו זנב כמו לכלב, היה מכשכש בו.
"מה" אמרתי לו מתגבר על הגועל שחשתי כשדרכתי עליו.
"מה, מה? " צייץ היצור הקטן בצבע חום פוליטורה, ששרד גם את התקפת הטילים האירנית וגם את הריסוס של צורי. לא האמנתי למשמע אוזניי, או נכון יותר, למשמע מכשירי השמיעה השתולים עמוק בהן.
ציוצו נשמע יותר כמו צעצוע ישן של פישר פרייס, אבל זה היה תיקן, ללא כל צל של שפיות.
"הבטח לי מקלט מדיני מחוץ לבית שלך, שחרר אותי ואל תכה בי בסוליית הנעל ואספר לך בקצרה"
ישבתי על השרפרף המום ממצבי הקוגניטיבי, שכנראה התרופף עד כדי שיחה עם מקק, אבל מאידך תמיד אוכל להכחיש לעצמי שהתקיימה.
"אני מבין משתיקתך כי קניתי את חיי למשך תקופה קצרה שמלכתחילה הועיד לי הטבע ושאתה לא תקפדם בסוליה.
אז תדע לך שאתם, כלומר לא הישראלים, אלא כל הגזע היהיר והטיפש שדורך עלינו ומדביר אותנו, עומדים על פי הנראה לסיים בקרוב את האפיזודה העלובה שלכם על פני כדור הארץ, ואם אין לכם נשמות כפי שחלק מכם מאמינים, לא יישאר מכם דבר וחצי דבר."
מה אתה מקשקש מקק עלוב, כפסע בינך לעקב נעלי ואתה מטיף לי אמיתות מקקיות כאילו היית בורא עולם?"
"זה העניין. בורא עולם כבר סגר יומנים ברגע שאכלס את הכוכב הזה ביצורים שהצליח לייצר, כמו בציורים של פיקאסו, בכל מיני גדלים וצבעים, פעם תקופה כחולה פעם תקופה ורודה, תוך שעות מספר, מקסימום שבוע כפי שנהוג לחשוב יצר את כולנו, ולצערנו כולל אתכם. ומאז שנוצרתם אתם עושים בעצמכם כל שנדרש לכיליונכם. כבר כיתתם חרבות ותותחים וטנקים ובמקומם הבאתם טילים, ובעצם מאז אוגוסט 1945 כולכם ממתינים לפינאלה הגדולה, להירושימה פי אלף, ממתינים ומרססים מקקים. זה מה שמדאיג אתכם, שאנחנו חיים שאנחנו נשרוד את הפיצוץ הגדול, המפץ שיעיף את כולכם לאין סוף. ולא יהיו גלגול נשמות או הסכמי אוסלו ולא שרוכי נעלים."
הוא סיים את נאומו והחל לקרטע על גפיו השבריריות בלי למהר לסדק בקיר, ובטרם נעלם שאלתי אותו איך זה שהבנתי אותו והוא אותי, כיצד יצרנו קשר"
''בין כל יצורי העולם כל הברואים היה קשר, אתם בני האדם ויתרתם על הקשר עם הטבע, ניתקתם, הרחקתם עצמכם עד שאפילו אתם לא יודעים את מידות החום בכל רגע, לא של גופכם ולא של האוויר סביבכם, מתי ירד גשם ומתי תהיה בצורת, הכל נמדד במכשירים במקום בחושים ובשפה שיש לנו ולאחרים. אתם בעל חיים שהושתל בו מוח בעל מנגנון הכחדה עצמית שאי אפשר לעצור או לשנותו, אז שלום ולא להתראות כי אין עולם הבא, אין כלום, לפחות עבורכם"
