מאמר:
על וודי אלן מאמר מאת אבינועם חקלאי
ביוני 1983 נתנה לי סבתי את אחד הספרים היחידים שעסקו בקולנוע בעברית באותה תקופה. ״מסך גדול״ היה אוסף ביקורות קולנוע שכתב לאורך השנים זאב רב-נוף שנפטר ב-1979, שאותן ערך באהבה לספר מבקר הקולנוע אורי קליין, אשר מת בינתיים גם הוא, בשנת 2022. סיימתי את לימודי בחטיבת הביניים של ״אליאנס״ ועמדתי לעבור ל״תיכון חדש״ למגמת הקולנוע, ונראה ששפרה סבתי חשבה שהוא יוכל לשמש אותי. למעשה, הוא היווה בשבילי ובשביל חברי רם פרומן מעין מדריך תיירים להקרנות בסינמטק בתל-אביב שהתארח אז באולם ״בית מפעל הפיס״, מלבד ימי שלישי (ונדמה לי שגם לבד ממוצאי שבת), אז נערכו באולם ההגרלות המפורסמות שהנחתה עירית ענבי והועברו בשידור ישיר בערוץ הטלוויזיה היחיד. שני תלמידי תיכון; רם שנשאר ב״אליאנס״ ואני-גולה ב״תיכון חדש״, נסענו באוטובוסים בערבים לסינמטק, ל״קולנוע פריז״ (זה מהשיר של ״מוניקה סקס״, ״הקונפורמיסט״; ״סגרו את קולנוע פריז ומלאו אותו מלט, שהבניין מעליו יהיה יותר יציב…״) ובוודאי פה ושם גם להקרנות בבתי קולנוע נוספים שעיטרו אז את בירת התרבות שלנו. לימים, כשסיימנו את התיכון, זכה רם בתחרות ״חידון הקולנוע״ שהיה מעין מקבילה חילונית לחידון התנ״ך; לא מעט בזכות חומר שאספתי לבחינות הבגרות שלי בקולנוע במשרדי הסינמטק שמוקמו אז בבניין עיריית תל-אביב, אגב הפרעה למנהל המיתולוגי אלון גרבוז שנהג איתי בסבלנות רבה. אל המקום השני באותה תחרות הגיע נער רזה בשם שמוליק דובדבני שהפך לימים למבקר ומרצה לקולנוע.
רם נהג להתקשר אלי ולומר משהו כזה: ״אתה בא מחר לסינמטק? יש הקרנה של ״אשתקד במריאנבד״. ואני הייתי עונה בערך כך: ״מה זה?״ והוא היה משיב: ״זה של אלן רנה. זה מופיע בספר של זאב רב-נוף״. וכך היינו מגיעים לאולם, ולפחות אני הייתי מתגרד בחושך מרוב שעמום שנדמה היה שלא יסתיים לעולם…
אבל לא פעם הסרטים הצליחו ללפות אותי ולאט, לאט, ומבלי משים המשיכו לערום בי עוד שכבה של תרבות על סיפורי המופת שנספגו בי אגב קריאה בילדות. עוד ועוד מטאפורות לייצג בהן את חיי שהתעשרו בזכותן, ושעושרם יכול היה לקבל את ביטויו במטאפורות אשר הרחיבו את תחום המאבק ונותנות לי אוויר גם היום; שלא להזכיר את הקואורדינטות להתמצאות בסבך הציוויליזציה אותן רכשתי.
״מסך גדול״ חולק לפרקים לפי בימאים. וודי אלן היה בין האחרונים, בין מילוש פורמן למרטין סקורסיזי. הפילמוגרפיה שלו מנתה אז תשעה סרטים משנת 1966 ועד 1980, ועוד אחד מ-1981 שנכתב עליו שאלן מביים אותו בימים אלה, ועדיין ללא שם. כנראה היה זה הסרט ״קומדיה סקסית בליל קיץ״.
בסוף הביקורת על הסרט ״הרומן שלי עם אנני״ (במקור: Annie Hall), כתב רב-נוף: ״זה אלן. הוא עושה את הבלתי-צפוי, כלומר, את הצפוי לפי גישתו. הוא אמר פעם: אם יתפסו אותי בקן אהבה עם ילדות בנות 15 ו-12 יגידו האנשים: כן, תמיד ידעתי שהוא כזה. כל מה שאשלוף משרוולי לא יפתיע איש״… אמממממ…בין השנים 1979 ל-1992 היה וודי אלן במערכת יחסים עם השחקנית מיה פארו, אשר שיחקה בלא פחות מ-13 מסרטיו. הם נפרדו כי ניהל רומן עם בתה המאומצת סוזן יי פרווין שהיתה אז בת 21. פארו טענה שהיחסים החלו כשעוד הייתה פרווין תלמידת תיכון. זבובים הנמשכים לחרא מצאו דמיון כלשהו בין הקשיים הרציניים שהיו לוודי ולמיה לעלילת הסרט ״בעלים ונשים״ בה גילמו אישה ובעל אשר עם פירוק נישואיהם הארוכים נמשך לסטודנטית כבת 20 הלומדת אצלו. אוכלי הנבלות התקבצו מסביב לטענה של מיה פארו בזמן המאבק המשפטי על משמורת הילדים, כי אלן תקף מינית את הבת המאומצת דילן בהיותה בת 7. הוא הכחיש ונמצא דובר אמת בבדיקת פוליגרף, בעוד שפארו סירבה להיבדק. וודי אלן נישא לסון יי פרווין והסאגה המשפחתית שהמשיכה לפרנס עופות טרף רבים סירבה לעצור, עד אשר תרבות הביטול אילצה את הבמאי למצוא מימון לסרטיו באירופה; שם גם יצר אותם, ובדרך כלל עטופים בהרבה פחות מהקסם אשר אפף את סרטיו בניו-יורק.
אודה ואתוודה כי אהבתי את סרטיו, אולם כמו רבים איבדתי עניין ביצירתו כבר בשלהי שנות ה-90.
אני קצת מתבייש בעובדה שרוח התקופה אינה פוסחת עלי בדרך כלל, כך שאני מוצא עצמי עוד סובייקט שלה; חולה במחלת ״חוכמת ההמונים״, כלומר, סך הכל די בריא…
קשה לי לבצע רדוקציה למכלול יצירה של מעל ל-50 סרטים; מה גם שרבים מהם שונים במה שמכנים ״סגנונם״ ובמה שניתן להגיד באופן גמלוני מאוד; מידת האותנטיות שלהם. לא תמיד אתה מאמין ל״אות׳ר״ הזה, כפי שכינו התיאורטיקנים של ״הגל החדש״ הצרפתי יוצרים המעורבים במכלול יצירתם וקובעים כיצד תיראה (וזאת בניגוד לבמאים שנשכרים על ידי ההפקה למימוש פרוייקט ידוע מראש). אם כך, חזרתי לסרט ״הרומן שלי עם אנני״ מ-1977, אותו אהבתי בנעורי באיזה אופן אינטואיטיבי, גם אם חסרו לי המכשירים להגיד לעצמי, כלומר לשקר לעצמי באופן האמיתי ביותר, מה בו נגע בי.
Annie Hall.
אנני הול. הסרט נקרא כך על שם השחקנית דיאן קיטון, שהייתה גם זוגתו של אלן לתקופת מה. שמה האמיתי היה דיאן הול וכינויה היה אנני. בתכנון היה אמור הסרט להיקרא ״אנהדוניה״ על שם התופעה המתארת את אובדן היכולת ליהנות. רבות נכתב על השפה הקולנועית אותה ברא וודי אלן, גם בהשפעת פליני וברגמן הגדולים. שבירת הקיר הרביעי באמצעות הדיבור הישיר אל הצופים במהלך העלילה. התפתחות הסיפור באופן לא ליניארי. הדיאלוג בין בני הזוג המלווה בכתוביות בהן מתגלה הפער בין הנאמר לבין המחשבות. המסך המפוצל בין הקליניקות בהן נערכות האנליזות של הגבר והאישה החושפות, סימולטנית, את האפוריזם של לאקאן ״אין יחס מיני״. הרגע בו הגיבור שולף מאחורי שלט את מרשל מקלוהן כדי שיתמוך בטענתו כי הפסאודו-אינטלקטואל העומד מאחוריו בתור לקולנוע מעוות את הפילוסופיה של תיאורטיקן התקשורת המבריק והידוע. ההשמה בפריים אחד את הגיבור הילד והגיבור המבוגר בבחינת שבירת אחדות הזמן והמקום. הסוריאליזם שבהצגת ביטוי מטאפורי כמציאות עצמה…
וודי אלן הוא יהודי נמוך ודי מכוער האוהב גויות יפות. הוא רדוף על ידי העל-אני האימהי שלו ועל ידי האנטישמיות הרואה בו פסולת.
הוא בושה לדימוי היהודי החדש שהעמידה הציונות; אנטי-אינטלקטואל, עובד אדמה הנטוע בה, לוחם יפה תואר וחזק ונטול תסביכים. אידיאליסט אשר בז לבורגנות, לחלפנות הכספים ולעסקי האוויר. אידיאלים המבקשים להשיב לדימוי האנטישמי מתוך הזדהות עימו, שמעולם לא הצלחתי לעמוד בהם, ואלוהים עדי שניסיתי…
לדימויים הללו אפקט ממשי. הם קובעים גורלות. החזרה של היהודי כאובייקט בזוי ושנוא פסקה מללחוש ולרחוש בעולם, ומאז ה-7 באוקטובר היא צורחת ומכה. זה אילץ את וודי אלן, בגיל 91 להתבטא מפורשות באשר אליה.
בדיעבד, נראה כי הפנטזיה הנוירוטית באשר ל״קן אהבים״ עם נערות שגילן מעט מעל לקו הפדופיליה הפכה את אלן ל״יהודי פדופיל״ נוסח ג׳פרי אפשטיין בעיני אלה שיונקים מחלב אמותיהם את הבשורה על פי יוחנן. גם החול אינו פוטר את החילוניים שבהם, כי ידוע כי האל ירד אל הלא-מודע (תשאלו את לאקאן).
״היהודי המתענג״ הוחרם ונשלח אל הגלות ליצור את סרטיו היהודיים והסוטים (או הבכייניים והנשיים), על פי אותו היגד עליו עמד הנאציזם ויחסו ל״מדע היהודי״ של פרויד המנוון. ואכן, ב״רומן שלי עם אנני״ וודי אלן המשחק את אלבי סינגר עומד מול משפחתה הנורדית של אנני הול עם כל התסביכים של היהודי הקטן והחלש הפוגש את הארי הבריא, הגדול והחזק; רק כדי לגלות את הדחף לניהיליזם ומוות הרוחש בנהר הריין הפרטי שבעורקי הגזע העליון.
אבל אנני הול היא אישה. וככזו היא הופכת לאט, לאט, להיות אותו אובייקט שהגבר מבקש ממנה לגלם. אלא, שכדי לא להיבלע על ידי האיווי של האחר, היא מפתחת סימפטום המביא לקשיים ביחסי המין. ואילו הוא הולך לאיבוד בין גחמות האיווי שלו ושלה; הם מואסים זה בזה, נפרדים ושוב חוזרים, עד שאנני מחליטה לעצור את החזרתיות הבלתי נסבלת הזו.
אנני הול. הול נכתב כ״אולם״, אבל ניתן לשמוע כאן גם את החור. האישה כחור, כמשהו ממשי שלא ניתן לייצוג, כהתענגות שחסרה את ספר ההוראות הכתוב מראש, המדריך כיצד אפשר להסתדר איתה. אותו הול שבמקומו מתייצב האובייקט הדחוי המגולם בציביליזציה על ידי האישה והיהודי.
אלבי סינגר בגילומו של וודי אלן מביים מחזה בו שיחת הפרידה שלהם מסתיימת בבקשתה של אנני כי יחזרו להיות יחד. הוא פונה לצופים ומתנצל שזהו המחזה הראשון שלו, ובכלל, באמנות ניתן לממש את המשאלה כבחלום הפרוידיאני.
הסרט היה אמור להסתיים בכך שאלבי שודד בנק ונהרג. כך אומרים. סיום מוחץ אפילו יותר מהמחזה. אלא שלבסוף נבחר סיום אחר; פרגמטי, מריר, מסכים עם השבר שבחיים, עם היותם בלתי אפשריים ומכאן מתמסרים לתשובות יצירתיות.
אלבי ואנני נפגשים במקרה. הם משוחחים בבית קפה או פאב או מסעדה, ומעלים זיכרונות. רואים שיש ביניהם מה שקוראים לו לפעמים ״אינטימיות״ המתבססת על חוויות וזכרונות משותפים.
מתוך איזה בית קפה ריק המצלמה מצלמת אותם מרחוק נפרדים בידידות. ברקע מקריין וודי אלן בערך כך: ״פעם בא איש לפסיכיאטר ואומר לו שאחיו חושב שהוא תרנגולת. הפסיכיאטר שואל אותו למה הוא לא מאשפז אותו. האדם עונה שהוא היה עושה כך אבל הוא צריך את הביצים״.
אנחנו צוחקים קצת ולחלוחית מתעקשת להרטיב מעט את העין.
וודי אלן אומר שכך היא האהבה;
לא מובנת, משוגעת אבל אנחנו רוצים אותה, מנסים שוב ושוב.
כמו בבדיחות הפרוידיאניות, מקור הצחוק, שאינו אלא סיפוק, באיזו התנסות משותפת, אבל גם באיזה אי-מובן. נונסנס. החיים.
