מאמר:
על הספר הבשורה על פי ניטשה /עמיקם יסעור
זה עתה הופיע בהוצאת אדרא ,הוצאה יוקרתית של ספרי עיון, ספרו של ד"ר ליאור טל החיפאי : "הבשורה על פי ניטשה : קריאה רליגיוזית בהגותו : פסיכולוגיה דתית-קיומית."
הספר כולל תקציר בן שני עמודים. מבוא בן 12 עמודים. שלושה פרקים המסבירים את יסודות חשיבתו של ניטשה, וחמישה פרקים העוסקים בהגותו ומוקדשים לקריאה רליגיוזית בו, לניטשה כהוגה דתי בתשובותיו לביקורות שונות. כן כולל הספר סיכום, מקורות בעברית ובלועזית ומפתח שמות ומפתח נושאים.
על גב הכריכה
על גב הכריכה נאמר, בין היתר, כי ניטשה מוצג כאתאיסט מרדן המנבא את התקופה הפוסטמודרנית כתיבתו רבת רבדים וסתירות. הקריאה מיוחדת המוצגת בחלקו השני מאפשרת לראות את ניטשה באור חדש. לא כפילוסוף של חורבן, אלא כהוגה המציג אתגר רדיקלי. פרשנות הנשענת על ניתוח של יונג להגותו של ניטשה על אקזיטנציאליזם דתי נוסח קירקגור ועל יחסו המורכב כלפי האל והדתות. המחבר, ליאור טל הוא בעל דוקטורט בפילוסופיה ומאוניברסיטת חיפה ופוסט דוקטורט מאוניברסיטת בראילן. בעל תארים אקדמיים בפסיכולוגיה ובקולנוע ומלמד פילוסופיה , ספרות ומחשבת ישראל ועוסק בזיקות בין מחשבה, נפש ותרבות.
בתקציר הספר
בתקציר הספר כותב המחבר כי ניטשה נחשב לאחד ההוגים החשובים ומערערי המוסכמות בחשיבה המערבית. אתאיסט מרדן. הרצון לעוצמה -נושא מרכזי במשנתו .כתיבתו הפיוטית וכמו נבואית, העשירה בסתירות, פתחה פתח לפרשנויות רבות חלקו הראשון של הספר, פרקים 1-3 מציג מבוא לפילוסופיה שלו. השיטה הפסיכולוגית לוחמנית שלו נגזרת מהגות פסיכולוגית לוחמנית ואסתטית . קריאה פרשנית כזאת חושפת קשיים בשיטה ומעוררת שלוש ביקורות : קיומית, מוסרית, חברתית . ליאור טל מציע פרשנות המבוססת על עמדו של יונג הקושרת בין פסיכולוגיה ודתיות. אצל ניטשה קרבה לאקזיסטנציאליזם הדתי של קיקגור וגם אי עקביות ביחס לדתות. הקריאה המוצגת בספר מאחדת פרשנוית רבות.
היא פותרת סתירות וקשיים בהגותו של ניטשה וחושפת פילוסופיה הוליסטית.
המבוא עוסק בדרך קריאתו של ניטשה ובקריאה פוסטמודרנית. שמות הפרקים : יסודות אלמנטריים בהגות ניטשה, רעיונות מרכזיים נוספים. שלוש הביקורות : הקריאה הרליגיוזית, ניטשה כהוגה דתי, המענה לביקורת הקיומית המענה לביקורת המוסרית. המענה לביקורת החברתית.
בין תתי הנושאים בפרקים : נטורליזם ,פסימיזם, , חינוך תרבות ואמנות, יחסו של ניטשה לדתות, אתאיזם, ניטשה ויונג, ניטשה כאקזיסטנציאליסט דתי, השכנוע כאמונה ניטשיאנית, נביא ומשוגע, קדושת הזמן
המחבר דן במשנת ניטשה על ההתהוות. ברצון לעוצמה. בהשקפותיו של ניטשה לגבי הדיאלקטיקה של האדון והעבד המופיעה בכתביו של פרידריך הגל. לניטשה יש פרשנות מיוחדת על הנושא. (מורי באוניברסיטה בחוג לפילוסופיה ד"ר יצחק קליין ,1935-1990 ,כתב ספר חשוב על הדיאלקטיקה הזאת במשנת הגל.
) ניטשה כותב גם על האדם הכנוע שצריך להשתחרר .הוא מגדיר מיהו לדעתו, הפילוסוף הראוי. הוא מדגיש בדיוניו את נושאי החינוך והאמנות וחשיבות הרוח הדיוניסית בהם. הוא מבחין בין שלוש צורות של יחס להיסטוריה: יראת כבוד כלפי העבר, ביקורתיות כלפי ההיסטוריה והדגשת המונומנטאלי שבה. הוא מתייחס גם לאימוץ ספקנות קיצונית וגם מציג אידיאל סגפני. העמקת אדם בסבל הופכת אותו לאצילי יותר. הוא מותח ביקורת על האופטימיזם ומציג פסימיזם בעל אופי דיוניסי.
ניטשה מעודד יחס של חדווה מול העולם. מקובל לראות את השקפתו כפטליסטית ולא כדטרמיניסטית. אידיאל האותנטיות במשנתו מבוטא ברעיון על- אדם. יש מי שטוען כי העל אדם הוא סינתזה בין האדון לבין העבד.. העל אדם משתנה, ומגלה את הרצון לעוצמה.ניטשה מאדיר לא פעם את ההתאבדות ומושפע מעמדות של הרומנטיקה. יש מי שרואה את משנתו ככרוכה בתכליתיות פסיכולוגית. האדם נולד לתוך נסיבות ספציפיות ומעצב עצמו בתוך מרווח צר. רעיון חשוב הוא של ניטשה הוא השיבה הנצחית. כל האפשרויות בעולם הן סופיות והזמן הוא אינסופי האמת היא מעגלית וחזרתית.
בחלק השני , החדשני, מציג המחבר את גישתו. קריאה רליגיוזית דורשת להטות את מרכז הכובד מהעצמת הפרט אל העצמת החיים בכללותם. ניטשה בז לדת המוסדית, אך בוז זה הוא חלקי בלבד. הוא בונה מודל עצמאי של העל-אדם, המסבך אותו בקשיים רבים, אך מלמד על ניסיונו להבנות צורה דתית חדשה. ניטשה מעונין לבטל התבוננות רוחנית במציאות ,אך רצונו להוסיף ולזהות אמת ראשונית בלתי נפרדת ממנה .הפרשנות הרליגיוזית מתאפשרת על רקע פרשנויות שונות לניטשה. ניטשה סבור כי הפילוסופיה דרשת לחרוג מגבולות ההוויה וכי עליה להיות המשך של הדחף המיתי .ערכה אמור להיות גבוה מזה של החשיבה הסוקרטית-מדעית. הקריאה הזאת צומחת באופן אורגני גם מריבוי קריאות הקיימות במחקר של תורת ניטשה.
הצורה הדתית שיש לדעת ניטשה לשאוף אליה ,היא רגש הודיה לטבע ולחיים ויכולת לחגוג אותם. הוא מתייחס בעיקר ליהדות .
המחבר מתאר את ניטשה כאקזיסטנציאליסט דתי ואת "כה אמר זרתוסטרא " כטקסט דת. המחבר מתייחס להחלשת התבונה אצל ניטשה בהקשר להבדל בינו לבין שפינוזה.
בפרק על ניטשה ויונג כותב המחבר על מושג הליבידו אצל יונג על ארכיטיפים מרכזיים שיונג מדגיש מחשבותיו על האני ועל תהליכי ריפוי. מחשבותיו של יונג על דרך כתיבת הספר, כה אמר זרתוסטרא. יונג מדגיש את הפן הסימבולי בחלימה ובפסיכוזה וכותב על היווצרות הסמל. כן נמצא כאן דברים על הנחש אצל ניטשה. יונג סבור כי האדם נזקק לקשר ולמגע עם הלא מודע הקולקטיבי. הוא רואה בניטשה אדם אבוד רוחנית אך גם נועז בנכונותו לסכן את שפיותו כדי לגלות את שורש נפשו. לדעת יונג, ניטשה מציג אדם שלם פסיכולוגית ובשל רוחנית המאחד בתוכו את המודע ואת הלא מודע.
בהמשך מתייחס המחבר לביקורות השונות על ניטשה. ניטשה מעודד חקירה פנימית לשם יצירת אידיאל המאפשר השלמה של הטבע היסודי והתעצמות של הפרט. קיים באדם רובד גורלי וייעוד רוחני. על האדם להיות נאמן לפירוש הייחודי שלו של המציאות ולשאוף למימוש אופיו הייחודי הטבוע בו מראש.. האדם .יונק בעל כורחו מן המסורת בזה קרוב ניטשה לתפיסת יונג. ניטשה הוא שותף חשוב להתפתחות השפה הפסיכולגיסטית המשתקפת בפסיכולוגיה. הסימבולים האפולינים נושאים משמעות גדולה יותר מן המושגים הסוקרטיים והם יכולים לשמש אותו. לשינוי מושגיו וגבולותיו. ניטשה מדגיש את חיוניות החריגה מגבולות האני באמצעות חוויות אקסטטיות הבדדות חיונית חרף סכנותיה . החוויה הדיוניסית היא משמעותית בחינוך, באמנות וביצירתיות ניטשה כותב כי העם ,המסורת והמיתוס הם חיוניים. הוא מושפע מהוגים כמו הרדר ופיכטה בעניין החברה האורגנית מן הרומנטיקה.
תרבות פולק. הפולק נתפס כחברה בעלת רצון וייעוד רוחני משותף ועדיפה על הפרט הבודד. קהילתיות מסוג חדש. העל-אדם במשנתו מכיר בחשיבות פנימיותו לצורך צמיחה ומימוש הייחודיות . הוא מכיר בחשיבות התבונה, אך מסרב לבטל את חיי הרגש ואת עולמו הפנימי לטובתה. הואאינו מאדיר מוות והתאבדות. הוא מחפש פעולה הרמונית בין רגש לתבונה הוא רוצה להפיק חוכמה והתחדשות מתוך הסבל ובסיכום תוהה מחבר הספר הזה על שאלת מקומה ומטרתה של הפילוסופיה בחיי האדם . הוא רואה בחשיבת ניטשה הפילוסוף המורכב אפשרות לתורת חיים לאדם חושב בן זמננו. זמננו.
בין הנושאים במפתח :
אגואיזם, אהבת הגורל, אושר, אותנטיות, אחדות, אחריות, אידיאל, אישיות, אלוהים, אמונה, גאולה, דיוניסוס, דת, היסטוריה, הכרעה, הרצון לעוצמה , זולת, יצר, לא מודע, מוסר, מיסטיקה, מיתוס, ניהיליזם, נצרות, מצפון, נפש, על-אדם, פילוסופיה, פרספקטיבה, פרשנות, רגש, תכלית, תרבות.
ליאור טל הוא בנו של חברי, החיפאי, המשורר ,משה טל אשר פרסם ספר שירים בשם "פרומתיאוס" בהוצאת קתרזיס ועתיד לפרסם גם קובץ סיפורים באחת ההוצאות.
שבחי הספר
והנה כמה משבחי הספר : 1. כתיבה בהירה וידידותית לקורא. 2. בקיאותו הרבה של המחבר בנושא. . 3. היעדר הערות שוליים מייגעות. 4. גישה אנליטית מרשימה ביותר - חלוקה מעניינת וייחודית לפרקים ולתתי פרקים. 5. הצגה מענינת של העושר שבהגותו. 6. תובנות הגותיות מעניינות לקורא. 7. שפע זוויות מבט של הוגים וחוקרים ומערכות יחסים רעיוניות. 8.הקשרים מעניינים בין פילוסופיה לפסיכולוגיה. 9. עיסוק מרתק במושג משמעות החיים והקיום. 10. שבירת סטריאוטיפים לגבי ניטשה ,תוך הדגשת מורכבותו. 11התייחסות גם לחיבור לא נודע של הפילוסוף., חיבור השנוי במחלוקת.
איני מומחה לניטשה, אבל מהתרשמות ומהיכרות מסוימת עם טקסטים שהכתבו עליו,נכאין לי ספק שהספר מהווה תרומה משמעותית ביותר לספרות הענפה שנכתבה על ניטשה.. אינני מחסידיו של ניטשה אבל למדתי הרבה.
שאלות לעורר עניין בספר
מהן שלוש התקופות ביצירתו של ניטשה? לגבי מה הוא חשדן? מה מקום הספק במשנתו? היש קשר בינו לבין הפוסטמודרניזם? מאיזו רטוריקה הוא הושפע? מה יחסו לרוע? מה יחסו לניהיליזם? מה יחסו לסטואיות ולקבלה בשלווה את פגעי הגורל? במה הוא נבדל מהיידגר, סארטר ופראנקל? מה חושבים עליו פרויד, פוקו ודרידה? האם תיתכן קריאה רליגיוזית בניטשה שכתב על מות האלוהים? מהן דרישותיו מן האדם? עד כמה הוא עשוי לשמש מורה דרך במוסר? במה הקדים את הפסיכואנליזה? מה יחסו למדע? האם הוא אי רציונליסט לחלוטין בשיטתו או שיש בו גם ממסורת הרציונליזם? מה מקומה של ההתבודדות? מה יחסו לידידות למשפחה, לאהבה ולאישה? מה מקום הצחוק והשמחה במשנתו? מה מקומו של הספר , כה אמר זרתוסטרא, ביצירותיו של ניטשה? באיזה הוגים הוא מוצא חולשה ועייפות? מה מקומו של האגואיזם במשנתו? מה יחסו לאמפתיה? מהו יסוד ההשתנות בחשיבתו? מה יחסו ליהדות? מה יחסו לנצרות? באיזו מידה הוא קרוב למחשבתו של שופנהאואר? מה הקשר בינו לבין התיאולוג, מייסטר אקהרט, איש ימי הביניים?
תקופתו של ניטשה
אוסיף כאן משהו משלי על תקופת ניטשה שחי בשנים ;1844-1900.הוא היה בן גילם לערך של אמיל זולא, אנטול פראנס,פיוטר קרופוטקין, ציקובסקי ומופאסאןסן. קשיש בעשר עד שתים עשרה שנים מאוסקר ויילד, ברנרד שאו שהיו סוציאליסטים בהשקפת עולמם ומהסוציולוג, מקס ובר, שטיפח את מושג הכריזמה ואת ניתוח מושג האתיקה הפרוטסטנטנית שביטאה את רוח הקפיטליזם.
כשהיה ניטשה בן 4 פרץ אביב העמים באירופה והופיע המניפסט הקומניסטי. הליברלים נכשלו באיחוד גרמניה. כשהיה בן תשע פרצה מלחמת קרים. אחר כל מלחמת האזרחים בארצות הברית. איחודים של איטליה, אוסטרו הונגריה וגרמניה. האיחוד האחרון הושג לאחר ניצחונותיהם של ביסמרק והיונקרים שלו על אוסטרו הונגריה ועל צרפת. אחר כך מרדה הקומונה הפריזאית. התקיים במשך תריסר שנים האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון. האינטרנציונל התקיים כאשר ניטשה היה בשנות העשרים והשלושים לחייו, רחוק מרעיונות אלה.
אחר כך זמן השאלה המזרחית של מעמד האימפריה העותמאנית ומצבה. מלחמת ארצות הברית- ספרד. מרד הבוקסרים בסין. בתקופתו נרצחו השליטיףם לינקולן, גארפילד אלכסנדר השני סאדי- קארנו ואומברטו..
ביסמרק ,הקשיש מניטשה ב 29 שנים ,היה דמות דומיננטית מאוד בפוליטיקה הגרמנית והאירופית. ואגנר היה קשיש מניטשה ב 31 שנים, ונפטר יחד עם מארקס כאשר ניטשה היה בן 39. המוזיקאים הבולטים בתקופתו היו :בין היתר, מאהלר,,ברהמס, צ'יקובסקי, דבוז'אק, גריג. רבים מהסופרים הבולטים של המאה ה 19 היו בני זמנו. הפילוסוף שופנהאואר היה קשיש ממנו ב 56 שנים.
ניטשה והתרבות העברית
ניטשה הושפע מהוגים שונים וגם השפיע עליהם. משנתו היא מורכבת. זכתה לפרשנויות שונות. יש הטוענים שהשפיע על התנועה הנאצית ויש הסוברים אחרת. היוצר הספרותי והעורך ,דויד פרישמן, עורך כתב עת "התקופה," היה הראשון לתרגמו לעברית. בשנות בחמישים של המאה הקודמת הופיע מחקר קטן של עליזה אשכול- קלוזנר על השפעת ניטשה ושופנהאואר על ברדיצ'בסקי. ברדיצ'בסקי היה צעיר מניטשה ב 21 שנים. הושפע מאוד ממנו. .אחד העם התפלמס עימו על כך. יעקב גולומב ,מחוקריו המובהקים של ניטשה ,פרסם ב 2002 בהוצאת מאגנס ספר בשם "ניטשה בתרבות העברית" ,בו תיאר את השפעתו הגדולה בתחומים שונים על היהודים ועל ישראל. בזמנו סקרתי טכנית בפייסבוק את נושאי הספר הזה.כמו כן השפיע מאוד על מכלול כתיבתו של פנחס שדה ועל החיים כמשל בפרט. ידוע במאה העשרים האברך החרדי המלומד , לייבלה וייספיש, שהיה חסידו של ניטשה. מורי ורבי בחוג לפילוסופיה בחיפה, פרופסור מיכה שטראוס (בנו של אריה לודויג שטראוס -מייסד החוג לספרות כללית באוניברסיטה העברית , ונכדו של בובר) הפנה אותנו לספר של פרופסור משולם גרול הנקרא כתבים (שני כרכים) משנות השישים הוצאת ספריית פועלים בקשר לניתוח של גרול את משנת מקיאבלי. הספר כולל גם מאמרים על רוסו, קאנט , מארקס וכן מושגי יסוד בתורת ניטשה. הספר אינו נזכר בביבליוגרפיה של הוויקיפדיה. . גרול היה סגן נשיא אוניברסיטת תל אביב ונפטר ב 1963 והוא בן 45.פרסם גם מאמרים על פרידריך הגל בכתב העת הפילוסופי עיון.
הסתייגויותיי
מהן הסתייגויותיי הכלליות ממשנתו?. הוא אינו חסיד השוויון. הוא מדגיש יותר מדי את העל אדם. ישראל אלדד תרגם את רוב ספקיו. הם הופיע ובהוצאת שוקן שהאידיאולוגיה שלה אינה חביבה עליי. נתן רוטנשטרייך ,במאמרו בקובץ- אנתולוגיה בשם "האישיות בדורה" ,מבחין בין שתי גישות היסטוריוסופיות " זן הטוענת כי היחיד יוצר את ההיסטוריה ,פרי הגותם של פיכטה, קרלייל וניטשה .( קרלייל היה קשיש מניטשה ביובל שנים ופיכטה עוד קשיש ממנו) מול הגישה של התנאים כיוצרים את ההיסטוריה אם אלה התנאים הרוחניים על פי פרידריך הגל ואם אלה התנאים הכלכליים על פי מארקס ופלכאנוב. מארקס היה קשיש מניטשה ב 26 שנים. גישתי היא אפילו קיצונית יותר מזו של מארקס ופלכאנוב ונוטה להקטין עוד יותר את חשיבות האישיות הבודדת כיוצרת ההיסטוריה.
