על מסע היצירה והאהבה עם ליאור בר / מיכאל ביטון
ואף על פי כן נוע תנוע
ראיון עם ליאור בר, איש חינוך וחברה שגילה בגיל 42 שהוא חולה פרקינסון והחליט לצאת למסע יצירה. בגיל חמישים הוא השיק ספר שירים ראשון "פוזה של פרוזה"בהוצאת ארגמן מיטב, ואלבום מוזיקלי "קווה". וזו ממש רק ההתחלה.
איך אדם של מדעים ומספרים פתאום מתאהב באות הכתובה?
במהלך השנים למדתי להעריך את יופייה וכוחה של המילה .בילדות ובנערות לא זכור לי שכמעט קראתי, גם כשנדרשתי לכך בתיכון. התאהבתי בקריאה בתקופת הצבא ואחריה. קראתי המון ספרים מכל הסוגים ולא רק בעברית. אני זוכר שבעקבות קריאת הספר "זן ואומנות החזקת האופנוע" בעודי מטייל בזרום אמריקה, החלטתי ללמוד הנדסה. במבט בוגר על עצמי אני יכול לומר שאני אדם מאוד סקרן. קשה לי לחשוב על תחום דעת שלא מעניין אותי. נכון שהמשיכה הטבעית שלי למספרים ומדע, אבל אני יכול לספר שבעודי לומד הנדסה, התמלאתי אכזבה מכך שהמרצים מלמדים נושאים כה מעניינים בצורה כל כך גרועה ומשעממת. את הדבר היפה הזה הם הפכו למשהו טכני וקשה עד בלתי נסבל. אומנם הצלחתי לשרוד את הקושי הלימודי, אך נוכח הסבל לא לצורך שעברו הסטודנטים ומה שלימודים אלו הוציאו מהם, נחרטה בי ההחלטה לטפל ולעזור לאנשים. לכן אחרי לימודים אלו פניתי ללימודי רפואה משלימה ואף נהניתי לעסוק בכך. אבל תוך כדי הלימודים נחשפתי לעבודת ההוראה והחינוך, וזה היה ה"אאוריקה" שלי. כמורה לפיזיקה שילבתי בין אהבות חיי הגדולות. מדעים, ועזרה לזולת. אין יותר חוויה בלתי אמצעית משמעותית של תיקון עולם מחוויית החינוך. אומנם עסקתי בדברים נוספים בחיי כמו ניהול, אך ללא ספק בחינוך מצאתי את שליחות חיי, ואני עוסק בזה במינון משתנה כבר 25 שנים ברצף ובאהבה גדולה. כמורה שכלי העבודה שלו הם מילים, בוודאי שעוד הוספתי להעריך את כוחה של מילה. אבל אל השירה הגעתי בגיל מאוחר במיוחד נוכח ההיכרות איתך מיכאל. דרך האהבה שלך לספרות ולשירה, למדתי להעריך את היופי המזוקק ששיר יודע להעניק. ואז התחלתי לקרוא ולצרוך יותר ויותר שירה. האומץ לכתוב הגיע מאוחר יותר. בשבעה על אבי לפני כשלוש שנים הרגשתי שהכוס של ההתמודדויות שלי כבר התמלאה וגלשתי לכתיבה כפשוטו. מדהים בעיניי שאנו מכניסים אלינו את העולם בחמישה חושים, אך מוציאים בקושי בחוש וחצי. היום אני מתקשה להבין איך אנשים מוותרים על כתיבה ככלי לביטוי וחידוד המחשבה. אחרי כשנה של כתיבה אקראית, התבוננתי בפתקים שנוצרו והחלטתי לצאת למסע של כתיבת ספר שירים. אני קורה לזה מסע, כי במשך חודשים רבים התמסרתי לעניין זה. קמתי לפני הזריחה והלכתי לישון הרבה אחרי השקיעה בניסיון ללמוד את רזי השירה והצליח להפיק תוצר מעניין. עסקתי עם עצמי בשאלות מקצועיות וגם בשאלות יותר קיומיות. עבור מי אני כותב, מה הסטנדרט הנדרש, מה המסר וכולה. חלק מלבטים אלו עולים בשירים עצמם.
נראה שאתה בתקופה של אינטנסיביות עזה ביצירה. שירים וכתיבה .האם זה חלק מההתמודדות שלך עם מחלת הפרקינסון. מה חלקה בפרץ הזה. ומדוע לקח לך זמן לצאת מהארון?
התשובה הפשוטה לכך היא כן. לא כל חולה פרקינסון עוסק בכתיבה, אך התחושה כי היכולות הפיזיות והקוגניטיביות יורדות ונעלמות עם הזמן מחד, וההתמודדות עם ההשלכות של זה על חייך ועל נפשך מאידך, מאיצים שני תהליכים. האחד הוא הצורך להתמודד עם הנכות, והשני הוא המחשבה של מה תשאיר. מה יהיה הזיכרון שלך ושל סביבתך ממך, מהזמן בו תפקדת עת גופך יפסיק לציית לך.
לעיתים אני מתבונן בכל מה שיצרתי בשנתיים, ארבעים שירים מולחנים ומוקלטים, ספר שירים, והספר בחינוך אותו אני כותב, ואני לא קולט שזה קשור אליי. הפרקינסון סוחט מהאדם את החיוניות. היצירה מחייה אותי ומעניקה לי השראה. היא מעניקה לי תחושת משמעות, שיש לי מה לתרום. מחלה זו היא רגרסיבית וחשוכת מרפא. כל יום שעובר אתה עלול לאבד עוד יכולות. זה מאיץ בך להספיק לעשות דברים שייתכן שלא יהיו אפשריים בעתיד. למשל עם המחלה החלה להופיע לי בעיית דיקציה, אבל כשאני שר היא לא מופיעה. במוזיקה אני עוסק קצת בהתמודדות ובמסע שלי. אך בספר שירים אני לא עוסק בכך.
אחת עשרה שנים אחרי הופעת הסימפטומים הראשונים ושמונה שנים אחרי האבחון יצאתי מהארון וסיפרתי לעולם שאני חולה. קשה היה לי להודות בנכות בהתחלה. לאחר מכן חשבתי שאני לא רוצה להוריד סטנדרט - שאנשים יוותרו לי. צריך לזכור שאת היצירה אני עושה במקביל לכך שאני מנהל עמותה של 130 עובדים, מורה לפיזיקה ואבא במשרה מלאה. ככל שהמחלה התקדמה, הוספתי עשייה ולא הורדתי. חשש נוסף שלי היה שאפסיק להיות משעתי לסביבה כפי שהייתי רגיל להיות. אבל מרגע שיצאתי מהארון עול ירד מכתפיי. אני חוגג את המחלה במידה מסוימת, וכל העת מוצא דרכים להרגיש משמעותי. היצירה שלי מסקרנת אנשים ואני מוצא עצמי בסדנאו ושיחות על יצירה בפני מתמודדים. חולים, אסירים, הלומי קרב.
מה מקורות ההשראה שלך בשירה ובספרות ובמוסיקה בארץ ובעולם?
גם בספרות ושירה אני סקרן. אם הייתי צריך לבחור משורר אחד לקרוא כל חיי זה היה יהודה עמיחי. הוא מרגש ומדויק ואני מתמסר למילים שלו בקלות. אבל לא כל דבר שהוא כתב אני אוהב. כך אצל כל כותב כמעט אני מוצא עניין. רחלי ראובן, דליה רביקוביץ, ויסלבה שימבורסקה, זלדה וביאליק נפוצים ברשימת הקריאה שלי בתקופה האחרונה, אבל לאורך השנים הרשימה היתה ארוכה ומגוונת. שירה היא אהבה מאוחרת, של העשור האחרון בחיי. למדתי לאהוב את המסרים המושחזים שהיא מציעה. באופן כללי אני אוהב שטקסט מרגש או מדליק גפרור בראש. לטקסטים ללא מסר, בהם הכותב הוא המוטב אני פחות מתחבר. אני אוהב שטקסט נותן שירות ללקוח. שהקורא מוצא בו עניין, כלי, או רגש.
במוזיקה עולם העניין שלי כמעט אינסופי. אבל הכתיבה שלי מקבלת השראה משלושה מסרים של שלושה אמנים אהובים עליי. שלמה ארצי נהג לקום כל בוקר בשעה שש, להיכנס לאולפן עד הערב ולעבוד. כלומר היצירה היא פרי של עבודה קשה ומאומצת ופחות עניין של מוזה. מתי כספי היה מוזיקאי משכיל מאוד, אך לא עניינה אותו התיאוריה אלא רק מה שנשמע טוב לאוזן. שלום חנוך טען שהדבר החשוב במוזיקה הוא השידוך הנכון בין מילה לצליל. לפי אמות מידה אלו בדיוק אני יוצר מוזיקה. כתבתי כל כך הרבה מוזיקה, מג'אז ועד חיג'אז בלי לדעת אקורד אחד.
מקריאת השירים יש תחושה של תמימות כמעט וישירות בהבעת הרגשות שלך ללא מחסומים האם זה תהליך של היפתחות שלך של נועזות שהפתיעה גם אותך?
מספרים על החכם הסיני לאו-צה שבאחת המחלוקות העמוקות שלו עם הממשל עזב את הממלכה. בשער היציאה השומר אמר לו שהוא לא יכול לעזוב כך בלי להשאיר משהו לדורות הבאים. לאו-צה נשאר כמה שבועות בבוטקה של השומר, וכתב את ספר הטאו. אני לא מרגיש נועז בשירים. כתבתי את כל המסרים שהרגשתי שחשוב לי לומר בנקודת הזמן של הכתיבה. לא מעט שירים לא מצאו עצמם בספר. השתדלתי להתמקד במסרים שבעיניי היו קאנוניים. ייתכן שמכך נובעת תחושת התמימות. המסרים העמוקים ביותר הם בסוף פשוטים, אולי תמימים. זו גם הסיבה שהגעתי שוב ושוב אל המקורות היהודיים. יש בהם פשטות ויסודיות. כמו כן, חשוב היה לי להיות מעניין ולשרת את הקורא באופן הכי טוב שמצאתי. כמו פסל הסרתי עוד ועוד חומר עד שהתמונה התבהרה, בניסיון לתת לקורא חוויה מדויקת ללא עודפים. הנועזות מבחינתי הייתה במוכנות להראות את היצירה לעולם. אנחנו מנהלים כל העת דיאלוג בין העולם החיצוני לפנימי, והמוכנות לשים את נפשך לניתוח של ההמון דורשת בשלות וחוסן. בוודאי אם לא מורגלים בזה. כך הוא הדבר גם כששרים לראשונה מול קהל.
האם חשוב לך שרבים יקראו ויקשיבו ליצירה שלך, האם זה משהו שנובע מהרצון להשאיר משהו בעולם ולמי?
חשוב לי מאוד. יצירה לא נועדה למגירה, אלא ללבבות שיתרגשו. הביולוגיה והפסיכולוגיה יאמרו שאנו עבדים לערך העצמי שלנו. כך מנגנון הנפש שלנו עובד. אנו פועלים לחיזוקו גם אם לא מודעים או מודים בזה. אנחנו חרדים שהוא נפגע. גם חשוב לי להשאיר משהו יפה בעולם שיהיה לנצח. זה כוחה של המילה הכתובה, של הצליל המוקלט. אני נהנה מכתיבה ויצירה גם כשהיא רק לאוזן ולעין שלי, אך כמכלול היצירה שלי זקוקה לכפיים כמו כל יצירה. אני בהחלט מודע לעובדה שחלק מהם חונה באזורי הטעם האישי, לכן אני פחות מתרגש אם לא כל שיר או טקסט יערוב לכל חיך.
האם ליאור שאחרי הספר השירים הוא אותו ליאור, מה השתנה אם בכלל?
אני אותו ליאור. רק חשפתי אזורים חדשים לטייל בהם. צריך לומר, שללא המחלה לא הייתי כותב אפילו שיר אחד. כעת אני בשליחות לעזור לאנשים לעשות דברים גם ללא האקדח המאיים.
*מיכאל ביטון - חבר כנסת וסגן יו"ר הכנסת. בעבר כיהן כשר ויו"ר של מספר נושאים. גם כיהן כראש המועצה המקומית ירוחם. בוגר תואר בספרות ומחבר הספר "לנצח את הסוציו אקונומי". לקראת הוצאת ספר שירה.
