על נגנית הצ'לו אדל הטל / ליאת גוריש
השבוע נפרדנו בצער גדול מהצ’לנית האהובה אדל הטל, לאחר התמודדות ארוכה ואמיצה עם מחלה קשה.
אדל הייתה צ’לנית, מוזיקאית ומורה, אבל יותר מכל אישה עם נשמה עדינה, רגישה ומלאת אור.
גם בשנים שבהן התמודדה עם המחלה, היא לא ויתרה על המוזיקה, על הסקרנות, על הרצון ליצור ולהמשיך להתפתח.
הכרנו בימי הצוזאמן מקום שהיה בית עבור מוזיקאים ויוצרים רבים. שם נוצר בינינו חיבור עמוק מתוך אהבה למוזיקה מקורית ולדרך אמנותית כנה ואישית.
אדל התחברה מאוד לשיר הראשון שלי, “קחי את זה ככה”, ומשם נולדו גם שיתופי פעולה והופעות משותפות בהרכבים שונים.
הצ’לו שלה היה הרבה מעבר לכלי נגינה, הוא היה חלק ממנה. בנגינה שלה הייתה רכות נדירה, הקשבה עמוקה, ויכולת לגעת בלב באופן שקט אך מדויק מאוד.
הופענו יחד במספר הזדמנויות, ובאחת מהן גם ביצעה איתי את “Sweet Dreams”.
בשנים האחרונות עוד דיברנו על המשך שיתופי פעולה, ועל האפשרות שתנגן באלבום החדש שלי. היה בה רצון כן להמשיך ליצור ולנגן, וזה תמיד נגע בי מאוד.
אנשים רבים שהכירו אותה מתארים אישה מלאת רוך, נדיבות, עומק ואהבה גדולה למוזיקה ולאנשים סביבה.
מהדברים שנכתבו עליה עולה שוב ושוב אותה תחושה, הייתה בה איכות נדירה של אנושיות, רגישות ונוכחות מוזיקלית שלא נשכחת.
אדל השאירה אחריה בת ובן אהובים, משפחה, חברים, תלמידים וקהילה של מוזיקאים ואנשים שנגעו בה והיא נגעה בהם בחזרה.
תודה אדל על המוזיקה, על החברות, ועל הזכות להכיר וליצור איתך.
נשארת בלב של כולנו.
יהי זכרה ברוך.
