פרק מהרומן האירוטי הסוד הקטן של יערה כוכבי / גל ברקן

פרק מהרומן האירוטי הסוד הקטן של יערה כוכבי / גל ברקן

האייפון היה על שקט, כמו שתמיד היה כשיערה היתה בפגישה. גם הפעם היתה אולי מתעלמת מהזמזום, שבישר לה שהגיעה הודעה, כפי שעשתה תמיד, אבל מזווית עינה ראתה לרגע את המילים "דן-דן" מופיעות לרגע על המסך.

היא התנצלה ויצאה לרגע החוצה עם הטלפון. ההודעה היתה: "את חייבת לראות את זה!!!"

דן-דן סימס לה לעיתים רחוקות, ובטח לא במהלך היום, כאשר היתה בדרך כלל עם הילדים או בפגישות עבודה. רמת הדחיפות שהשתמעה מריבוי סימני הקריאה הלחיצה קצת את יערה. היא העבירה בראשה במהירות את כל האסונות שהיו יכולים להתרחש בדירה של רם יגור, ולא הצליחה לחשוב על שום אסון שהיה מחייב הודעה כזו. היא לא בזבזה זמן על כתיבת הודעה, והתקשרה אליו.

"מה קרה?"

"תקשיבי, את חייבת לראות מה הכניסו לכאן כרגע."

דן-דן נשמע חנוק. אם מצחוק או מהלם, יערה לא ידעה לומר.

"תפסיק לדבר בחידות! מה קורה? מה הכניסו?"

"את הזמנת את כל יצירות האמנות לדירה הזאת?"

"אממממ, לא. את האומנות התעקש רם לבחור בעצמו. למה? אתה רוצה להגיד לי כבר מה קורה?"

"הם הכניסו עכשיו כמה ציורים ענקיים של..." והוא כחכח בגרונו, "....של גייז."

"של מה?"

"גייז, נו. גברים עירומים בפוזות שהיית מתה במקום. אני כמעט מתתי. תגידי, הוא לא נשוי?"

"כן, הוא נשוי. אתה בטוח שאתה לא מגזים? אולי זאת רק אומנות פרובוקטיבית? אתה הרי לא מבין באומנות."

"באומנות אני לא מבין, אבל בגבר שיורד לגבר אחר אני כן מבין. כלומר, לא מניסיון, כן? זה רק די ברור. הוא גיי?"

"רם? לא שידוע לי."

"אז למה הוא צריך את הדברים האלה פה? עכשיו מכניסים פסל. שאלוהים יעזור לי, איזה גודל של זין!"

"דן-דן!!!"

"מצטער, זה מה שזה. איך הוא גם נשוי וגם גיי?"

"לא יודעת, ואתה יודע מה? זה גם לא ענייננו."

"טוב, טוב. רק תבטיחי לי שתבואי בערב לראות, ושלא תשווי אותי לדבר הזה!"

עכשיו היה ברור שהוא נחנק מצחוק, ויערה לא היתה יכולה לעצור את צחוקה.

"בסדר, מופרע, אני אקפוץ בערב. עכשיו אני באמצע פגישה."

"טוב, ביי. אני מחכה לך."

כשחזרה יערה לחדר, היה פרצופה מחוייך ומהורהר גם יחד.

"הכל בסדר?" שאל אותה ארי.

"מה? אה, כן, מאה אחוז. סתם שאלו אותי על יצירות האמנות בדירה אחרת שאני מעצבת."

ארי הרים גבה מקושתת, כאילו רצה לומר לה – את שקופה לגמרי, ילדה – אבל הוא לא אמר כלום, והם חזרו לבחון קטלוגים של בדי ריפוד ווילונות.

אפילו ארי לא ידע על התינוק שאיבדה. יערה עוד חשבה עליו, לפעמים, אבל השתדלה להימנע מכך. הכל לטובה, היא אמרה לעצמה. רק אלוהים יודע איך זה יכול היה להיגמר. הכל לטובה. הפעמים הראשונות שראתה את דן-דן אחרי ההפלה היו מוזרות. היא לא היתה רגילה להסתיר ממנו שום דבר, אבל עם הזמן המוזרות הלכה והיטשטשה, והדברים איכשהו שבו למסלולם התקין, לשמחתה של יערה.

ההחלטה שלה שלא לראות אותו יותר נעקרה ממנה יחד עם שאריות התינוק שאולי היה שלו. היה גבול למה שהיא היתה מסוגלת לסבול, והיא היתה זקוקה לזרועותיו סביבה יותר מלכל דבר אחר. אדווה חזרה לניו יורק, אבל הקשר ביניהן התהדק מאד, והן דיברו בטלפון פעמיים בשבוע ויותר. רק לאדווה, בשעות הקטנות של הלילה, היתה יערה יכולה לספר על הגעגועים לילד שלא היה, לפנטזיה של חיים עם דן-דן, ואדווה הקשיבה ולא שפטה.

הדקות נקפו והתארכו לשעה, וארי וליאת היו עדיין שקועים עמוק בדוגמאות אריג. מדי פעם היתה יערה מביעה את דעתה לגבי התאמת האריג לריהוט או לגודל החלל, ולעיתים עצרו לרגע כדי להעלות את השרטוטים, או תמונה של ספה, על מסך המחשב.

בשש התנצלה יערה, ויצאה לטלפן לעידו, ולשאול אם הוא נשאר בבית.

"אני פה," הוא אמר לה בקול ממורמר, "איפה את?"

"בפגישה, במשרד. זה עוד ייקח זמן. אתה יוצא לאנשהו?"

"לא. אני לא יוצא. אריעד ועומר אצלי. אנחנו לומדים."

"כלומר משחקים במחשב. מה עושה יונתן?"

"רואה טלוויזיה, אני יודע? העיקר שהוא לא מציק לי."

"אתה תהיה מוכן לחמם לו ארוחת ערב? תשאל אותו אם הוא רעב, ותגיד לו שיכין שיעורים, אם הוא לא הכין אותם כבר."

"אוף, אמא!"

"דודו, תעשה לי טובה. אני תקועה פה עד אמצע הלילה. נראה לך שאני מבלה? וגם אבא בניתוחים. אתה רוצה שאני אשלח את חנה?"

חנה היתה השכנה המבוגרת שגרה שלושה בתים מהם. אחרי שילדיה, וגם בעלה, עזבו את הבית, מפלצת ארכיטקטונית איומה, שיעמם לחנה, ולכן התנדבה לעזור ליערה עם הילדים כל אימת שהיתה זקוקה לכך. הבנים מאד לא אהבו אותה, בלשון המעטה, אבל לפעמים פשוט לא היתה ברירה.

"לא! לא. רק לא חנה. בסדר, אני אשאל אותו אם הוא רעב ואם הוא הכין שיעורים, אבל מה לתת לו לאכול?"

"אתה יודע מה? למה לא תזמין פיצה לכולם? יש כסף במגירה של השידה בכניסה."

"יששששש. סבבה. עוד משהו?"

"לא, תודה. חולה עליך. אני חוזרת לישיבה. נדבר אחר כך."

"סבבה. ביי, אמא."

כשנותקה השיחה, נזכרה פתאום יערה שהבטיחה לדן-דן לעבור בערב בדירה של רם יגור. לא היה סיכוי שתספיק להתקלח לפני, והיא אהבה לראות אותו כשהיתה נקיה וריחנית. לא שכרגע היתה מלוכלכת ומסריחה, רק שאיתו היא אהבה להרגיש במיטבה, רעננה וטריה. אין מה לעשות, היא חשבה לעצמה. אם הוא רוצה לראות אותי, הוא ייאלץ לקבל אותי ככה. היא סקרה את עצמה במראה הגדולה שהיתה תלויה בכניסה למשרד – ג'ינס צמוד כהה, מגפוני עור שחורים, גופיה שחורה עם הדפס כסוף וז'קט לבן. לא רע.

יערה חזרה לחדר והתיישבה. לא נראה לה שארי וליאת התקדמו בכלל בהיעדרה, והיא החליטה להזיז עניינים, ונכנסה במרץ לעבודה. תוך חצי שעה נוספת התקבלו כל ההחלטות הדרושות, ויערה נשמה לרווחה. ליאת ארזה את הקטלוגים והדוגמאות, ויערה כיבתה את המחשב, ורק ארי המשיך לשבת, מביט בה בשתיקה.

ליאת סיימה ונפרדה משניהם בנשיקות, ויערה השתדלה שיהיה ברור שגם היא צריכה ללכת, אבל ברגע שליאת יצאה מפתח הדלת ירה ארי לכיוונה: "יאללה, שפכי!"

"מה?"

"מה קורה? כל שיחות הטלפון האלו, ואת לחוצה ללכת. מה קורה?"

"אה, זה?" יערה צחקה. "אתה שוכח שיש לי בית וילדים. התקשרתי לעידו לראות שהוא דואג ליונתן, ואני חייבת להגיע כבר הביתה. אין בזה שום דבר מוזר. רוצה לראות את המספר בשיחות היוצאות?"

"אז השיחה היתה הביתה," הניף ארי את ידו בביטול, "אבל חוש הריח שלי לא מטעה אותי. מה קורה עם הילד?"

"איזה מהם?"

"יש יותר מאחד?? דן-דן."

"אה, זה. הכל בסדר."

"מה זה בסדר? אתם ביחד? אתם לא ביחד? תפסו אתכם כבר?"

"הממממ...."

"נו! זה אני, זוכרת? מה שאת אומרת ילך איתי לקבר, את יודעת."

יערה התחייכה ופניה הוארו. "אנחנו ביחד. תיכף אני הולכת אליו. אף אחד לא תפס אותנו. אנחנו זהירים."

"אהה!! ידעתי. אין על חוש הריח שלי. חתיכת כלבה מיוחמת שכמוך! איך הוא? זה כל מה שחלמת? הוא מתנהג כמו בנאדם תרבותי? איזה גודל יש לו?"

"ארי!"

"טוב, עזבי גודל, אבל תעני על כל השאר."

יערה חייכה שוב, וארי חשב כמה היא נראית צעירה כשהיא מחייכת.

"הוא מהמם. אני לא יכולה להגיד לך אם זה החלום הכי טוב, או הסיוט הכי גרוע. בחיים שלי לא חשבתי שאני אהיה מאוהבת במישהו חוץ מתומר, בטח לא בזמן שאני עם תומר, אבל החיים הם החיים, אתה יודע. השלמתי עם זה כבר."

"אני יכול לראות בעצמי מה הוא עושה לך. את זורחת, ילדה."

יערה התכופפה אליו ונישקה אותו על קדקודו. "אני באמת חייבת ללכת."

...

בכניסה למגדל של רם יגור לא היה שומר, רק קוד, שאותו ידעה יערה, והיה לה קל יותר שאף אחד לא הכיר אותה, ולא ידע מתי היא באה, ומתי היא הולכת.

במעלית העבירה אצבע לחה מתחת לעיניה, כדי למחוק שאריות איפור שלא היו שם, ופרעה מעט את שיערה. בקומה 63 התפלאה שעדיין ליבה דופק כך בכל פעם שהיא עומדת לפגוש אותו. לפני הדלת האטה במכוון את נשימתה והרגיעה את תווי פניה, ואז נקשה.

הדלת נפתחה מיד, ואפילו דן-דן, שעמד מולה בגופיה שחורה וג'ינס, כאילו התאים את בגדיו לשלה, לא הצליח להתיק את עיניה מהפסל הענק של איבר מין זכרי שניצב במבואה.

"אלוהים אדירים!"

"מה אמרתי לך?"

"אלוהים אדירים!!"

"באמת אין שום דבר אחר להגיד על זה. בואי." והוא משך אותה בידה אל תוך הדירה וסגר את הדלת מאחוריה. יערה עדיין עמדה, קפואה, לא מסוגלת שלא להביט במפלצת.

"די, נו. אני מתחיל להרגיש מאד מושפל."

המשפט הזה שבר את הקיפאון של יערה, והיא פרצה בצחוק.

"ואת חייבת לראות את התמונות." דן-דן הצביע על שישה או שבעה ציורים שעמדו שעונים אל הקיר. "אני ראיתי אותם ולא יכולתי."

יערה ניגשה לציורים והחלה לעבור עליהם אחד אחד. בכל אחד מהם נראה גבר, או שני גברים, בפוזיציה מינית שאי אפשר לטעות בה. בציור הראשון נראה גבר שחום מאונן, ראשו זרוק לאחור, ועל פניו הבעת אקסטזה, רגע לפני השיא. בציור השני התנשקו שני גברים עירומים וחטובים, בשלישי היה אקט אוראלי ברור, וכן הלאה. מי שצייר את הציורים, איזה רנן שחר אחד, היה טוב. אפילו ליערה, אישה סטרייטית, הם עשו משהו.

"וואו."

"כן."

"מסכן שלי. אתה סובל?"

"די. אני שוקל לסובב אותם עם הפנים לקיר, אבל עם המפלצת אין מה לעשות." והוא הניף יד לכיוון הפסל הענק. "רק הייתי חייב, את יודעת, לראות אישה."

יערה התקרבה אלי וחיבקה אותו. "עכשיו יותר טוב?"

"עכשיו הרבה יותר טוב." והוא נרכן לנשק אותה. יערה נמסה אל תוך זרועותיו, אבל הנשיקה שלו לא היתה רכה, רומנטית או אוהבת. היא היתה עזה ומלאת תשוקה, כוחנית אפילו. הוא רצה אותה בעוצמה שכמוה לא הרגישה עוד. היצירות רוויות המיניות, ביחד עם האיום על גבריותו, הביאו אותו לצורך נואש באישור ממנה. ליערה לא היה אכפת. היא לא ראתה אותו כמעט שבועיים, והיצירות השפיעו גם עליה, והיא השיבה לו בנשיקה סוערת משלה, משלבת את אצבעותיה בכוח בשיערו. בתנועה אחת הוא הסיר את הגופיה שלה ואז את החזיה, והיא את שלו. לרגע חיבק אותה, מתענג על מגע העור בעור, ואז כרע על ברכיו ומצץ בכוח את פטמתה. היא גנחה מעונג וכאב, והוא עבר לפטמה השניה, בעודו פותח ומפשיל את הג'ינס שלה. יערה פסעה מתוך המכנסיים, אבל כשדן-דן הכניס את אצבעותיו לתוך החוטיני השחור וניסה להסיר גם אותו, היא עצרה אותו. "לא. אני לא מקולחת."

"מה אכפת לי?"

"לי אכפת. אני לא מרגישה נוח."

"את לא מבינה. אני מת לרדת לך. לא אכפת לי אם התקלחת או לא."

"דן-דן, אני לא יכולה. אולי אני אלך להתקלח פה רגע?"

"אי אפשר. כל האמבטיה הרוסה."

"אז עזוב, פעם אחרת."

"לא. עכשיו." הטון שלו לא איפשר ויכוח, אבל יערה לא היתה מסוגלת. היא מעולם לא נתנה לגבר להתקרב אליה אם לא היתה מקולחת וריחנית. טוב, היתה הפעם ההיא באמסטרדם כשהיתה סטודנטית, אבל היא היתה שיכורה לגמרי, והוא היה שוודי. המחשבה שהיא הזיעה אולי במשך היום, ובטוח השתינה, ואז מישהו יכניס לשם את הלשון שלו, לא עשתה לה טוב. היא דמיינה אותו נרתע מהריח, מהטעם, ואת עצמה מושפלת ונבוכה.

"באמת, לא צריך." היא אמרה, כרעה על ברכיה מולו והחלה לפתוח את כפתורי הג'ינס שלו. כשהיו שלושה כפתורים פתוחים היא הכניסה יד לתחתוניו, מרגישה את אברו התפוח. היא ידעה שכך תוכל להסיח את דעתו. לשניה, נראה היה שהצליחה. הוא עצם את עיניו והתמסר לידה המלטפת, אבל אז עלתה על פניו הבעה קשוחה, הוא הוציא את ידה, תפס גם את השניה והשכיב אותה על רצפת השיש הקרה, ידיה אחוזות מעל ראשה באחת מידיו.

"דן-דן! מה אתה עושה?"

"יורד לך."

"אבל אמרתי לך שלא."

"ואני אמרתי לך שלא אכפת לי." הוא אמר, ועזב את ידיה כדי להסיר את תחתוניה. יערה היתה כל כך בהלם שלא התנגדה, והוא פישק את ירכיה והסתער עליה בלשונו ובשפתיו. הרגע חלף, והוא לא נרתע, והיא לא הושפלה. נדמה היה אפילו שהוא מתלהב יותר, ויערה גנחה מעונג. התחושה המנוגדת של הרצפה הקרה והקשה על עכוזה והחום של לשונו על הדגדגן שלה עשתה לה משהו. ידיו של דן-דן פישקו את ירכיה בעוצמה שהיתה מפרקת אותה אילו לא היתה כה גמישה, והיא שכבה שם, ציפורניה מחפשות לשווא במה להיאחז, חשופה על השיש הקר כקורבן לעולה, בעוד לשונו של דן-דן מעבירה בה זרמים חשמליים שהלכו וגברו. השיא בא מהר וחזק, והיא לא הצליחה לחנוק צרחה. לפני שנרגעו הגלים האחרונים של האורגזמה, היה כבר דן-דן בתוכה. היא אפילו לא ראתה מתי הספיק להיחלץ מהג'ינס, אבל היא היתה רטובה ומוכנה לקראתו. היא רצתה לכרוך את רגליה על מתניו, אבל הוא יצא ממנה, קם  והושיט לה יד. "בואי."

יערה קמה, מסוחררת מכדי לשאול שאלות, והלכה איתו אל הפסל הענק של איבר המין. הוא סובב אותה כך שנשענה על הפסל וחדר אליה מאחור. היא הבינה. זו היתה הדרך שלו לנצח את האיום שהיווה לו הפסל. הוא חדר אליה שוב ושוב, שניהם נושמים בכבדות. יערה זרקה את ראשה לאחור באקסטזה, וראתה את פניו, שגם עליהן היתה נסוכה הבעת עונג עילאי. היא הניעה את האגן שלה אחורה כדי לקבל אותו אליה בכל פעם שננעץ שוב אל תוכה, והנקודה הפועמת בתוכה רטטה בכל פעם יותר ויותר. הוא חיכה לה, וכשחש שהיא גומרת, תנועות הסחיטה של הנרתיק שלה דחפו גם אותו מעבר לסף, והוא גמר והתמוטט על גבה, מותש.

אחר כך, כשהתכרבלה בזרועותיו על ספה בחדר השני, שאל דן-דן את יערה: "תגידי, ממה היית מודאגת?"

"עזוב. לא רוצה לדבר על זה."

"סתומה. אני מת על הריח שלך ועל הטעם שלך. אני רוצה לרדת לך בכל מצב."

"באמת?"

"באמת. לא הוכחתי את זה כרגע?"

"כן. ומה היית עושה אם לא הייתי מסכימה?"

"הייתי קושר לך את הידיים באזיקים."

"אתה דביל."

"אבל אני הדביל שלך."

"נכון." והיא נישקה אותו על שתי עיניו, קצה אפו ושפתיו, ואז היא כבר ממש היתה חייבת ללכת. בדלת היא עצרה רגע, נתנה מבט ארוך ומלא משמעות בפסל הזין הענק, קרצה לדן-דן ואמרה: "תבלו, אה?"

 * גל ברקן סופרת ומשפטנית, תושבת רעננה. זהו ספרה השני.