מאמר:

רק בשירינו נשמור על הגחלת /בלפור חקק

 

 (יהודית סולומון, "החיים נלגמים בכפית"- שירים, הוצאת אשכולות פואטיקה, מו"ל שוקי גוטמן ,92 עמ', 2025)

 

קובץ השירה "החיים נלגמים בכפית" מגובש ומרתק. השירים עוסקים במתח שבין זיכרונות הילדות ונופי העבר לבין המציאות הישראלית המורכבת, הכוללת מלחמות, איומים ביטחוניים ואתגרים חברתיים. המשוררת בוחנת את הקשרים המשפחתיים העמוקים, בעיקר מול דמות האם והאב, לצד תחושות של החמצה, כאב ותקווה מתמדת. באמצעות שפה עשירה ודימויים מעולם הטבע, היצירה מנסה למצוא נחמה ברגעי חסד קטנים ובכוחה של הכתיבה עצמה. השירים מדגישים את הצורך בהתפייסות עם ההווה ואת הניסיון לאחוז ביופי ובאור למרות תהפוכות הזמן.

אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת לִטְעֹם בְּכָל יוֹם

תַּמְצִית כָּלְשֶׁהִי, שֶׁתַּזְכִּיר אֶת הַחַיִּים,

הַהֵם, שֶׁהָיוּ.

לֶאֱחֹז בִּשְׂרִידֵיהֶם

שֶׁעֲדַיִן כָּאן. (עמוד 7 )

התבוננות פסיכולוגית ופואטית

שיריה של יהודית סולומון, כפי שהם משתקפים בקובץ "החיים נלגמים בכפית", פורשים יריעה רחבה של התבוננות פסיכולוגית ופואטית על הקיום האנושי. כמשוררת שהיא גם פסיכולוגית, כתיבתה נוגעת בתפר שבין המילים לשתיקה והשירה שלה מחפשת אחר אמיתות אנושיות גלויות ונסתרות.

הנושאים המעסיקים את המשוררת: א. מעגל החיים והזמן: שם הספר מעיד על הגישה המרכזית – החיים אינם נבלעים בבת אחת אלא נלגמים במנות קטנות, יום אחר יום. היא עוסקת רבות בזיכרון ובזמן (עבר, הווה ועתיד), ובניסיון להיאחז בשאריות היופי שנותרו.

ב. ילדות וזקנה: סולומון מקדישה מקום נרחב לכוחה של הילדות ולרצון לפגוש שוב את הילדה שהייתה. מנגד, היא בוחנת את הזקנה ואת מה שנותר לאדם בסוף ימיו – זיכרונות כחול אשר על שפת הים וחרדת האופק המתקרב.

ג. משפחה ושורשים: שיריה עוסקים בקשר העמוק להוריה ("אמי זורמת בעורקיי" ( עמוד 14 ), "ראה נא, אבא" (עמו 15 ), לסבותיה ולדורות הבאים – בנותיה ונכדיה, המהווים ערך משמעותי בחייה.

ד. מולדת וזהות: ישנה התייחסות כואבת למציאות הישראלית, למלחמות ולאובדן הביטחון, על פי השקפתה ("אל תתפוררי לי, מולדת", ( עמוד 33 ),  "ארץ משנה פניה" ( עמוד 40 ).

היא כותבת על ירושלים כעיר שבה היא חיה, שהיא "אפופת קדושה" ומשרה עליה קסם בלתי נגמר.

ה. ארס-פואטיקה: המשוררת חוקרת את מהות השיר ואת כליו של המשורר, כמו הניסיון להפוך כאב ליצירה והחיפוש אחר "גרעיני אמת".

.

קירבה לטבע והרמוניה גם הם נלגמים בכפית

שירתה של סולומון רוויה בחושיות ובמראות טבע המשמשים לה הן כמקור לנחמה והן כשיקוף של הנפש.

הים והמים: מוטיב המים חוזר רבות – גלים, קצף, כחול הים ו"רחשי הגלים", הים מייצג חופש, זיכרונות ילדות ויופי מופלא.

אור וצל: המשוררת מחפשת אחר "קרן אור ענוגה"  ( עמוד 24 ),  או "טבעות אור"  (עמוד 44 ), בתוך האפלה והכאוס. האור מסמל תקווה והבטחה להתחדשות.

הקשר המורכב עם הטבע:  לעיתים הטבע נתפס כהרמוני ומבטיח, אך המשוררת תוהה גם האם "הטבע אינו אוהב", כשהוא שולח סופות ורוחות המבלבלים את הסדר האנושי המוכר.

רגעים של חסד:  פתיחת חלון בבוקר, ריח צמחים או מעוף ציפורים מתוארים כרגעי חסד המאפשרים נשימה רעננה בתוך היומיום הרועש.

סגנון פואטי ורגשי

שירתה מתאפיינת בעדינות רבה, כנות נוגעת ללב ומקצב מתנגן. היא משתמשת בשפה עשירה כדי לתאר חוויות חושיות – טעמים, ריחות וצלילים. היא לא נרתעת מעיסוק בכאב, באכזבות ובתחושת אובדן, אך תמיד מחפשת את "שריר החיוך" ואת הדרך להתפייס עם העבר למען הדורות הבאים. ההתפייסות עם דמות האב מלווה את השירים:

הוּא הָיָה אָבִי

וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשׁוֹ.

לֹא שִׁעַרְתִּי מַחְשְׁבוֹתָיו, תְּחוּשׁוֹתָיו,

לֹא דִּמְיַנְתִּי זִכְרוֹנוֹתָיו,

רַק מְעַט הִכַּרְתִּי...

לֹא זָרוּת הָיְתָה בֵּינֵינוּ,

שִׁגְרַת יוֹמְיוֹם עִוְּרָה עֵינַי ( עמוד 20 ).

 

השפעת הרקע שלה כפסיכולוגית על שירתה

היותה של יהודית סולומון פסיכולוגית ניכרת היטב בשיריה, העוסקים רבות ב"נופי הנפש" ובחיפוש עיקש אחר אמיתות אנושיות, גלויות ונסתרות.

השפעה זו באה לידי ביטוי בכמה מישורים:

הרווח שבין המילים: שירתה פועלת בתפר שבין המילים לשתיקה, תוך שימוש באמנות ה"שלוש נקודות" המותירות פתח לספק, לאולי ולתהייה.

התבוננות פנימית במערכות יחסים: היא חוקרת לעומק את קשרי המשפחה וההשפעות הבין-דוריות, כפי שניתן לראות בשירים כמו "אמי זורמת בעורקיי" ( עמוד 14 ),  "לא ידעתי נפשו"  ( עמוד 20),  (על אביה), ו"הדור השני" העוסק בזיכרונות שהוטבעו בנפשה אף שלא הייתה שם פיזית.

יש חיבור בין גוף לנפש: בשיר "דברו של הגוף" ( עמוד 12 ),  היא מתארת את הרגע שבו הגוף "מתעורר" ודורש הכרה בצרכיו, בכאביו ובמשמעויותיו, מעבר למה שהראש מכתיב.

ירושלים בשירתה

ירושלים היא נושא מרכזי המשרה על המשוררת קסם בלתי נגמר וקדושה:

העיר כהשראה:  בשיר "אישה, ירושלים, שירה" ( עמוד 66 ), היא מתארת את ירושלים כעיר "אפופת קדושה" המבעבעת בתוכה, כשהיא "בולעת במבט" את מִקסם יופיה.

חיבור להיסטוריה ולמשוררים: סולומון רואה עצמה כחלק משרשרת של כותבים, כשהיא "שוזרת פניני מילים" בין סמטאותיה ועל חומותיה, ומושפעת מכל משורריה.

עיר שהיא אימצה אליה:  בשיר "ירושלים שלי" ( עמוד 67 ),  היא מספרת שהגיעה לעיר ב"הנץ עלומיה" ונדהמה מעושר עברה – ממלכים ונביאים ועד לוחמים וציירים שהותירו בה זיכרון וצבע.

העיר מתוארת כעטופה ב"כסות מלמלה" הממטירה קסם על אדמתה.

.

משמעות הביטוי "החיים נלגמים בכפית"

הביטוי, המעניק לספר את שמו, מייצג גישה קיומית של מתינות, נוכחות והערכת הפרטים הקטנים:

מינון יומיומי: המשוררת כותבת: "החיים נלגמים בכפית" ( עמוד 7 ).   זוהי בחירה לחוות את הקיום לא כהצפה גדולה, אלא דרך טעימות קטנות ומדודות.

היאחזות בתמצית: הלגימה בכפית מאפשרת לה לנסות ו"לטעום את תמצית החיים", להיאחז בשאריות הימים שהיו ולזקק את היופי מתוך הזיכרונות.

הכפית כניגוד לים הגדול: בעוד שהחיים עצמם יכולים להיות "ים גדול" שנסתר או מאיים, הכפית מאפשרת התמודדות אינטימית וחושית – דרך ריחות, צלילים ורחשי גלים.

הכרת תודה: בפתח הספר היא מציינת כי לבעלה היא מודה "לא בכפית אלא בזרועות פתוחות", מה שמדגיש את הניגוד בין הלגימה המדודה והזהירה של החיים עצמם לבין השפע של הרגש והתודה.

הקשר בין שירה לבין שתיקה

סולומון מתארת את שירתה ככזו הנוגעת ב"תפר שבין מלים לשתיקה".

עבורה, השתיקה אינה רק היעדר מילים, אלא היא מרחב שבו פועלת הדממה, ובו נוצרת היצירה.

אמנות ה"שלוש נקודות": המשוררת עושה שימוש מכוון בסימן הפיסוק הזה כדי להותיר פתח ל"ספק" ול"אולי". בדרך זו, השירה אינה מתיימרת לתת תשובות מוחלטות, אלא להישאר במרחב של תהייה וחיפוש.

השתיקה מופיעה כמחסום וכהזדמנות: בשיר "לא ידעתי נפשו" ( עמוד 20 ),  היא מתארת כיצד שגרת היומיום "הרדימה ללשוני מילים. השגרה גרמה לה להחמיץ את קולו הפנימי של אביה. מנגד, בשיר "סוד וחלום" ( עמוד 76 ), הזיכרון מתואר כהד שנותר "ללא קול", המבקש ביטוי דרך השירה.

.

התמודדות עם זיכרונות הילדות והזקנה

סולומון מקדישה שירים רבים לדיאלוג עם שלבי החיים השונים:

זיכרונות ילדות: המשוררת מבקשת לחזור ו"לפגוש את הילדות", את הילדה שהייתה, כפי שמתואר בשירים "כוחה של ילדות" ( עמוד 18),  ו"שיר ערש לתינוקת שהייתי" ( עמוד 64 ).  המשוררת נאחזת בזיכרונות מוחשיים כמו "עץ ילדותנו" ( עמוד 60 )  והחצר, והיא מבקשת לחוות שוב את התום שאבד.

 התמודדות עם הזקנה: בשיר "אדם זקן, מה יש לו בחייו?" (מחווה לאבידן) , ( עמוד 60 ), היא מתארת את שארית הימים כ"זיכרונות כחול אשר על שפת ימיו", ואת "חרדת האופק המתקרב". השיר "שנותיי ואני"           ( עמוד 51 ), מציג דיאלוג מורכב עם הגיל המתקדם, שבו המשוררת והגיל צועדים "יד ביד" בעוד היא מנסה לפענח את חידותיו. לעיתים התחושה היא של זרות כלפי הגוף שהזקין "טרם זמן".

הקשר הבין-דורי עם נכדיה

הנכדים מהווים עבור סולומון ערך עמוק ומשמעותי בנוף חייה, כפי שמעיד הרקע האישי שלה כסבתא לשמונה נכדים.  הקשר איתם מופיע בכמה שירים:

המשכיות וירושה: בשיר "מולדת למשמורת" ( עמוד 45 ), היא מבטאת את הרצון להעביר את מורשתה וזהותה הלאומית הלאה: "אֹותם אֹוריש ואעביר... לילדים ולנכדים ".

נחמה וחיוניות: בשיר "אובדנים" ( עמוד 36 ), היא מתארת את צחוקם המתגלגל ואת עיניהם הבורקות כגורם המעניק חיות וסקרנות לנפש. דמות אביה מלווה אותה בשירתה, האבדן שלו טבוע בה והחשבון האישי של השיח אתו נותר פתוח:

רְאֵה נָא, אַבָּא יָקָר שֶׁלִּי, רְאֵה.

הִנֵּה אַחְזִיר מַשֶּׁהוּ מֵעֶלְבּוֹן הַנֶּתֶק שֶׁבֵּינֵיכֶם,

אוּלַי אֶחְבֹּשׁ פְּצָעֶיךָ מִנִּי אָז,

אוּלַי חִיּוּךְ אָשִׁיב אֶל עֵינֶיךָ הַנּוּגוֹת,

אוּלַי לֹא מְאֻחָר מִדַּי ( עמוד 15 ).

.

געגוע וחיבור לילדות: בשיר "מה ייוותר כאן?" ( עמוד 35 ), היא מציינת את הנהייה אל "מחוזות ילדות, אל משובת נכדים ונכדות" כחלק מהתמצית שנותרת לאחר הכל.

יופי וצחוק: השיר "הן היו מיד לשיר" ( עמוד 65 ), מתאר "עלמות חן מסולסלות שיער" ,  צוחקות חופשיות כציפורים, בהתייחסות לנכדותיה המשרות עליה השראה לכתיבה.

 

השפעת  מוטיב "הדור השני" על זהותה

המשוררת מתארת את היותה בת "הדור השני" כחוויה של הטבעת זיכרונות זרים בתוך נפשה.

הזיכרון מוטבע בה: בשיר "דור שני" ( עמוד 16 ), היא כותבת כי אף שלא הייתה "שם" פיזית, משהו מהעבר "נמהל בדמי" וזיכרונות של אחרים הוטבעו בנשמתה.

מאפייני זהות: השפעה זו באה לידי ביטוי בתכונות נפשיות של "זהירות יתרה", פקפקנות, חרדה מתמדת וחיפוש עיקש אחר הטוב והאור בתוך ה"נבואות המרחיקות לכת אל המחר".

המשכיות הורית: בשיר "אמי זורמת בעורקיי" ( עמוד 14 ), היא מתארת כיצד אכזבותיה ותסכוליה של אמה "מבעבעים" בתוכה, והאם, שעזבה את העולם כשהמשוררת הייתה רכה בשנים, חיה עדיין בתוך גופה ודמה. בשיר "להתפייס" ( עמוד 17 ), היא תוהה על היכולת להתפייס עם "כעסיה של אמא" ועם העבר שהחביא בתוכו מרירות וכאב.

אִמִּי, שֶׁעָזְבָה אֶת אַרְצוֹת הַחַיִּים

בִּהְיוֹתִי כֹּה רַכָּה בַּשָּׁנִים,

כָּעֵת זוֹרֶמֶת בְּעוֹרְקַי,

דָּמָהּ בְּדָמִי,

סִיּוּטֶיהָ בְּלֵילִי,

וְחֹם יָדָהּ הַלּוֹטֶפֶת

הִצְמִיחַ כּוֹחִי

וְלִוָּה צְעָדַי,

שֶׁלֹּא עָצְרוּ מִלֶּכֶת... ( עמוד 14 ).

.

מוטיב הים והמים וזיכרונותיה

הים והמים הם יסודות מרכזיים בשירתה, המייצגים את החיבור החושי לזיכרון ולתמצית החיים.

לגימת החיים: החיים עצמם מתוארים כנלגמים בכפית, כשיכולת הטעימה הזו קשורה ישירות ל"ריחות ים" ול"רחשי גלים" המלווים את היום-יום.

הים כמקום של מוצא וזיכרון:  בשיר "ניצולים" ( עמוד 56 ),  היא מתארת את הזיכרון כמי שמגיח "מן המים" אל חול רך, כחלק מחיפוש אחר הדים של זיכרונות ילדות מתוקים שקפאו בזמן.

הכריכה עצמה מציגה דימוי חזותי של ידיים האוספות מים מתוך הים, מה שמדגיש את הניסיון להיאחז ברגעים חולפים.

.

הקשר גוף-נפש בשיר "דברו של הגוף" ( עמוד 12 )

השיר "דברו של הגוף" מבטא תהליך של התעוררות מודעות פיזית המפנה מקום לחוויה הרגשית והקיומית:

מהראש אל הגוף: המשוררת מתארת מהפך שבו "קודם דיבר הראש", אך כעת הגיע זמנו של הגוף "להכיר את משמעויותיו ותחושותיו".

התיידדות עם הכאב: הקשר גוף-נפש בא לידי ביטוי בצורך "לנחש תחושות", להכיר כל שריר וגיד, וללמוד להתיידד עם הכאב במקום לעקוף אותו.

חיוניות פיזית: למרות המגבלות או הכאב, הגוף נדרש "להקים את כל האיברים" ולנוע, מה שמצביע על תפיסה שבה הנפש מניעה את הגוף והגוף נותן לנפש ביטוי מוחשי.

התמודדות עם אובדן השפה והקול

יהודית סולומון מתארת את אובדן הקול והשפה לא כשתיקה מוחלטת, אלא כמרחב של חיפוש והתכנסות: השתקת המילים על ידי השגרה: בשיר "לא ידעתי נפשו", ( עמוד 20 ),  היא כותבת כי "שגרת יומיום... הרדימה ללשוני מילים",   וכפי שכתבתי  שגרה זו גרמה לה להחמיץ את הבנת נפשו של אביה.

מחסום הכתיבה: בשיר "מערבולת מילים" ( עמוד 55 ), היא מעידה על תקופות שבהן ידה לא כתבה שירה ודפי פנקסיה נותרו "לבנים ונכלמים", ללא מילים שיפלסו דרך.

הד ללא קול: הזיכרון בשירתה מתואר לעיתים כ"הד הזיכרון – ללא קול", מה שמדגיש את הניסיון להעניק ביטוי פואטי לחוויות שנותרו חרישיות.

.

הקשר גוף-נפש בשיר "דברו של הגוף"

השיר "דיבורו של הגוף" (12) מבטא תהליך של התעוררות מודעות פיזית המפנה מקום לחוויה הרגשית והקיומית:

מהראש אל הגוף: המשוררת מתארת מהפך שבו "קודם דיבר הראש", אך כעת הגיע זמנו של הגוף "להכיר את משמעויותיו ותחושותיו"

התיידדות עם הכאב: הקשר גוף-נפש בא לידי ביטוי בצורך "לנחש תחושות", להכיר כל שריר וגיד, וללמוד להתיידד עם הכאב במקום לעקוף אותו.

השפעת הסבים והסבתות

הסבתות של סולומון מתוארות כדמויות מעצבות שהעניקו לה כלים רוחניים ורגשיים משמעותיים בשלבים שונים של חייה: סבתה תיאודורה ("ננה"): הכניסה אותה בשחר ילדותה אל "רזי הספרים", ובכך הניחה ככל הנראה את היסודות לאהבת השירה והמילה. סבתה רחל: ליוותה את תהליך התבגרותה ב"תבונת לב ובעשייה תומכת", והיוותה עבורה דמות משמעותית של יציבות וחוכמה.

המשכיות בין-דורית: סולומון רואה עצמה כחלק משרשרת ארוכה ("ארוכה השרשרת והנר עוד לא כבה"), ומבקשת להעביר את המורשת שקיבלה הלאה לנכדיה.

.

תחושת הזרות כלפי הגוף

מעבר לשיר "דברו של הגוף" עמוד 12 ), תחושת הזרות והקושי עם הגוף המזדקן והכואב מופיעים בשירים נוספים: "היית לי לזרא" ( עמוד 52 ) : המשוררת מבטאת כאן זרות מפורשת כשהיא שואלת: "היאך היית לי לזרה?" היא מתארת תחושה של הזדקנות טרם זמן וקושי להכיר בבבואה המשתקפת אליה.

"שנותיי ואני" ( עמוד 51 ): השנים והגיל מתוארים כדמויות הצועדות לצדה, אך נותרות חידה שהיא מנסה לפענח.

הגיל מתואר כמי ש"אדיש לכל שאגרתי בסלי", וכדמות זרה ונסתרת הממתינה ב"תחנה סופית".

"אדם זקן, מה יש לו בחייו?" ( עמוד 50 ): בשיר זה (מחווה לאבידן) מתואר הגוף כ"גוף דואב" המתמודד עם חרדת האופק המתקרב.

.

לסיום:

הבחירה בשם הספר "החיים נלגמים בכפית" מסכמת גישה זו: הניסיון לטעום את "תמצית החיים" במנות קטנות, תוך היאחזות ביופי ובגרעיני האמת גם כשהים הגדול סוער ומאיים. בתוך המאבק על הקיום היומיומי, היא מאמינה בכוח השירה לגאול את האדם ממצוקותיו:

רַק בְּמִלּוֹתֵינוּ נַדְלִיק שְׁבִיבֵי אוֹר,

רַק בְּשִׁירֵינוּ

נִשְׁמֹר עַל הַגַּחֶלֶת

שֶׁלָּעַד תָּאִיר צִלְלֵי חַיֵּינוּ