מאמר:
על בלימה / ארלט מינצר
"רחובות" - ספר שיריו החדש של טובי סופר הוא ספר שירה מרגש ומעודד, עדין ומעמיק, הנע בין כאב לתקווה, בין בדידות לשייכות, ומבטו אנושי, מפוכח ומלא חמלה על מצבו הקיומי של האדם.
רחובות, שירים, טובי סופר. אחרית דבר: ד"ר צדוק עלון. ספרי עיתון 77, 85 עמודים, 2026
קראתי את ספרו של טובי סופר "רחובות" בזמן חופשה, בראש נקי מרעש סביבתי.
הציטוט במוטו של הספר, שלקוח מתוך שיר של שלמה ארצי – "כי הכל – הוא זמני", הוא מפתח לקריאת הספר שיש בו תנועה בין חוץ לפנים, בין מרחב עירוני של רחובות לבין מרחבי הנפש, הזיכרון והקיום האנושי. הרחוב הוא דימוי לקיום – לעיתים סואן, לעיתים סתום, ולעיתים בודד.
השיר "בונסאי", המופיע על הכריכה האחורית, מכיל דימוי מרכזי: האדם כצמח שגדל "כפי יכולתו", בתנאים מגבילים וגם מתוך פיוס עם החיים ועם העצמי, פיוס שמוביל לצמיחה מחודשת, עד לרגע התקווה: "בקרוב תגענה ציפורים". זהו רגע עדין של חסד, שבו הקיום המצומצם נפתח לאפשרות של חיוּת, תנועה ומשמעות.
בספר שישה שערים. השער הראשון, "אנשים מעבירים את חייהם", מציג מבט מפוכח ולפעמים קודר על מערכות יחסים אנושיות. בני אדם מתוארים כמי שנאחזים בעבר, באהבות שהשתנו, ואף במי ש"משבשים את ימיהם". יש כאן תחושה של כליאה – "יושבי חושך, אסירי עוני וברזל" – כמצב חברתי וגם נפשי. השער עוסק בפרידות, בנטישות ובסופיוּת, ומציג את השבר כחלק בלתי נפרד מהקיום. בשיר "פו בתל אביב" ישנה גם נימה חומלת: דווקא דרך דמותו של פו השר בזיופים, מתגלה אמת נקייה מזיוף, וההכרה בקוצר הזמן אינה מובילה לייאוש אלא לבחירה ליהנות מהדברים הקטנים, שניתן ליהנות מהם.
השער השני, "בקרוב תגענה ציפורים", ממשיך את המתח בין בדידות לתקווה. השיר "רחובות", שעל שמו הספר, מדבר על תחושת זרות: העיר מלאה אהבה, אך הדובר נותר מחוצה לה – "והייתי לבד כמו רחוב". הרחוב כאן הוא דימוי לבדידות עירונית מודרנית, שבה השפע האנושי אינו מבטל את תחושת הניכור ומחדד אותה.
בשער השלישי, "חלמתי על פרח שציירה לי אמי", יש פנייה אל הזיכרון המשפחתי.
דמויות האם, האב וקרובי המשפחה נוכחוֹת דרך געגוע עדין. השיר הקצרצר "לפנות בוקר" – "בקצה חלומי / דאגת אמי" – מצליח לבטא בארבע מלים את הקשר הרגשי העמוק עם האם. השיר עורר בי הזדהות והתרגשות – זכיתי גם אני בקשר עמוק עם אמי. השער מסתיים בהצהרה בעלת עוצמה: "אפילו חומה בת אלף שנים, / אפילו מבצר, / לעולם לא יוכלו לשכוח / את אבני ההר" – כלומר: אינם יכולים למחוק את מקורם. הזיכרון, כמו מבני האבן, נושא בתוכו את ההר שממנו נחצב, את השפעת ההורים והמשפחה על חיינו.
השער הרביעי, "אוקטובר 2023", מתייחס למציאות הטראומטית. הדימוי הדרמטי של "אקדח במערכה הראשונה” מתממש במציאות אלימה, אך הסיום מפתיע: למרות הפגיעה הגופנית, האיש שחיסל מחבלים וחילץ ניצולים "עדיין יורה ליבו אהבה". זהו רגע של התעלות אנושית, שבו החמלה והאהבה גוברות על האלימות והאובדן. גיבור השיר הוא ולדימיר קופריאנוב, אזרח מבאר שבע, שהשיר נכתב לכבודו.
השער החמישי, "על בלימה", מדגיש את הארעיות: "הכל עומד על בלימה… על בלימונת". יש פה הומור דק לצד הכרה קיומית חדה – החיים תלויים על חוט דקיק, כמעט בלתי נראה.
השער האחרון, "סרטי מתנה", סוגר את הספר באמירה רכה ומפויסת. השיר על הילדים שהצמידו לגזע העץ פתק "קשור בסרט אדום" – "שתעשה הרבה בלוטים / ושיהיה לך כיף בחיים", מתרחב לאמירה על קשר: "וכתגדלו, / אם תגלו / שאתם קשורים, / .../ השתדלו תמיד / שיהיה זה בסרטי מתנה". הקשרים האנושיים, גם כשהם מחייבים או כובלים, יכולים להיות עטופים ב"סרטי מתנה" – קשרים שיש בהם בחירה, נדיבות ואהבה.
באחרית דבר שכתב לספר המשורר המצטיין בחוכמתו ובאנושיותו, ד"ר צדוק עלון, מודגש כי המשורר טובי סופר "עובר ברחובות ורואה מראות המשפיעים על נפשו", והוא חש "אהדה לנפש האנושית על מגבלותיה ומעלותיה, אהדה לנפש המתמודדת עם מצבו הקיומי של האדם בטבע". "הנחמה מצויה ביצירה האישית, בפואטיקה".
ואכן, זהו ספר של התבוננות אמפתית. מבטו של הדובר חומל; הוא מכיר במגבלות האדם אך גם ביכולתו לאהוב, ליצור ולהתפייס. הנחמה אינה בהכחשת הקושי אלא ביצירה המעניקה צורה ומשמעות לחיים החולפים.
זהו ספר שירה מרגש ומעודד, עדין ומעמיק, הנע בין כאב לתקווה, בין בדידות לשייכות, ומבטו אנושי, מפוכח ומלא חמלה על מצבו הקיומי של האדם.
המאמר נכתב לזכרה של אחותי האהובה, דורין סופר.
ד"ר ארלט מינצר היא פסיכולוגית קלינית, שחקנית ומשוררת. ספריה: "נשקתי לחושך" (פרדס, 2014), ''איך אגיד איננו'' (עמדה, 2020), ''שירים קטנים'' (עמדה, 2020), "עכשיו זה פשוט" (בית אוצר, 2025).
