מאמר:

על משמר הלילה של רמברנדט/ ד"ר נורית יעקבס צדרבוים ראובן שבת

 

חילופי משמרות – רמברנדט פיקאסו וילדה אחת/ ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

 

 

 

בדיון על היצירה 'משמר הלילה' משל רמברנדט

 

"וְהָיוּ-לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם – מְלָאכָה" (נחמיה ד' טז').

פתח דבר – בנימה אישית

במסגרת הטנדו שאני מקיימים, ראובן שבת ואנוכי סביב יצירות אומנות אייקוניות, הפעם נתבקשתי על ידיו להתבונן ביצירה האלמותית של רמברנדט, זו שנקראת 'משמר הלילה'. בטרם ניגשתי לעיין בעבודה זו לעומקה הצבתי בפני עצמי כמה שאלות כאשר העיקרית שביניהם נבעה מסוג של ספק, בו אני נשאלת על ידי עצמי, מה כבר אני כבר יכולה עוד לומר על יצירה שנוצרה לפני כמעט 400 שנה ומאז ועד היום לא הפסיקו לדון ולדוש בה. או מה אני יכולה לומר או לחשוב על עבודה שעברו עליה ארבע מאות שנות ומאז האומנות עשתה דרך ארוכה ונפתלת. או מה יכול להיות הייחודיות של מאמר ודיון זה, ואם אינו יכול להיות כזה מה טעם יש בו.

וכשיש שאלות התשובות כבר ממילא נמצאות באוויר, רק צריך לצוד אותן ולעשות בהן סדר.

על רקע שאלות אלה החלטתי להסב את הדיון מבחינתי לשתי נקודות מרכזיות. האחת מה יכול לתרום המבט שלי, או של האומנות המודרניסטית לעיון ביצירה זו, ונקודת מבט נוספת תהיה מצד שאלות העוסקות במגדר, נשיות פמיניזם ואומנות.

אך תחילה אערוך הקדמה קצרה ביותר כסוג של הצגת הנושא ( שהרי הציור הזה על כל פרטיו ההיסטוריים והעובדתיים מצויים במרחב הידע של הכפר הגלובלי זמינים שרירים וקיימים).

 

'משמר הלילה' – מראה, אמירה, וקורות

הציור האייקוני  והמונומנטלי שמוכר בשמו 'משמר הלילה' ואשר צויר על ידי רמברנדט בשנת 1642 בטכניקה של שמן על בד עצום בגודלו ( 3.63 מטר גובה ו 4.37 מטר רוחב), נוצר בשם המקורי אחר "הפרשים של גדוד 2 של מחוז אמסטרדם, בראשות הקפטן פרנס בנינק קוק וסגן וילם ואן רויטנבורח" (Militia Company of District II under the Command of Captain Frans Banninck Cocq and Lieutenant Willem van Ruytenburch). מוצג כיום ברייקסמוזיאום באמסטרדם.

 

   

 

צויר במאה ה- 17 בתור הזהב ההולנדי, שצוין בשגשוג כלכלי, מדעי, ואומנתי. גופים כמו מליציות אזרחיות שהתארגנו להגנה מקומית, היו חלק חשוב מהחיים העירוניים. אותן מליציות נהגו להזמין דיוקנאות קבוצתיים רשמיים. היה דפוס קבוע לסוג זה של דיוקנאות, ורמברנדט בציורו זה, בחר לחרוג מהנורמה, כלומר היה קשוב יותר לאיש היוצר שהוא, לתובנות, לצרכים, לרגשות ולמחשבות האינדיבידואליות שלו כאמן.

כיצד בא הדבר לידי ביטוי? למשל, מבחינת הקומפוזיציה, במקום להעלות על הבד הצגה סטטית של קבוצת גברים ניצבים בשורה (כפי שהיה מקובל באותה תקופה), רמברנדט מציג רגע של פעולה דרמטית, כאילו שהקבוצה נתפסה בזמן שהם יוצאים למשימה. השימוש שהצייר עושה בתנועה ובתאורה הופך את הקבוצה לחלק מסצנה חיה ודינמית. היה זה מהלך ציורי חדשני ופורץ דרך באותם זמנים[1]. אני הייתי אומרת שזהו רגע מכונן שבו הציור "מודיע" קבל עם ועולם שהוא אינו צילום, במובן של תיעוד המציאות כפי שהיא בזמן אמת, אלא ציור שהוא בבחינת 'אמירה'. כבר במובן הזה רמברנדט הוא סוג של חלוץ שכן המצלמה שהיא תוצר של המהפכה התעשייתית טרם הופיעה, ומעמדו של הציור כסוג של 'חיקוי המציאות וייצוגה' שלט בסצנה התרבותית. כלומר רמברנדט, לפי דעתי, בציור זה, חוזה את העתיד מבלי שהוא יודע ומודע לכך.

רמברנדט משתמש בשיטת הקיארוסקורו הקאראבג'יואי שהוא ניגודים חדים של אור וצל אשר מטרתם להדגיש דרמה, תנועה ומיקוד רגשי, אבל בוחר להאיר רק דמויות מסויימות. הקפטן וסגנו בולטים במיוחד וכן הילדה המסתורית. כל שאר הדמויות נותרות כהות ואף מטושטשות משהו. האווירה הכהה של הציור, החשוכה משהו, גרמה לכך שהציור נקרא עם הזמן 'משמר הלילה', על אף שקבוצות אלה פעלו לאור היום. טשטוש הדמיות גם הם חריגה מהמקובל ומהציור הריאליסטי, ומרמזות משהו על בואם של סגנונות ציור אחרים בהמשך, כמו האקספרסיוניזם והאימפרסיוניזם.

אחת הדמויות המסקרנות בציור כאמור, זו הילדה שבולטת באור בוהק, בבגדים שאינם תואמים את הסצנה. היא מחזיקה בתרנגול שהוא סמל ידוע של המליציות. יש שמסבירים שייתכן שהיא אלגוריה ומשל, ומסמלת את רוח הקבוצה, ויש הטוענים שזו חתימה סמויה של רמברנדט ביצירה.

הנשקים, התלבושות העשירות, התופים, הדגלים והחיילים – כל אלה תורמים לאשליה של סצינה תוססת, של אירוע בזמן אמת.

ברמת המשמעות והתוכן ניתן לראות דיוקן קבוצתי אשר בנוסף לתיעוד הוא מתפקד גם כסוג של ביטוי חברתי ופוליטי. הוא משקף תחושת אזרחות פעילה, גאווה מקומית והשתתפות בציבור האזרחי של העיר אמסטרדם. זוהי הצהרה על השינוי בתפיסת הקולקטיב- זו לא העמדה נייחת של מודלים שעומדים "לצילום קבוצתי", יש כאן יחידה חיה, נושמת ומובילה. הייתי מגדירה זאת כ 'ציור פעולה'.

רמברנדט מחדש בציור זה, שובר מוסכמות של דיוקן קבוצתי. לעומת אומנים אחרים בני זמנו הוא אינו מנסה "לרצות" כל דמות ולהציב את כולם בקדמת הבמה – דבר שהכעיס בזמנו את מזמיני הציור.  ציור זה הופך להיות מניפסט חזותי של האינדיבידואל והקבוצה, שכן לכל דמות יש הבעה משלה, תפקיד ותנועה.

הציור עורר בזמנו כעס, בדיוק בשל הסיבות האלה, רוצה לומר, רמברנדט לא ביצע את ההזמנה כפי שציפו ממנו, המזמינים התאכזבו מהמיקום והשיבוץ שלהם בציור, ומהאופן בו הם צויירו. לעומת זאת הביקורת האומנותית המודרנית משבחת את המהלך הדרמטי והחזותי של רמברנדט, ואת האופן שבו הוא הצליח לספר סיפור שלם דרך מרכיבי 'שפת האומנות' – קומפוזיציה, אור, צבע ומשיכות מכחול.  רוצה לומר, שכמו במקרים רבים אחרים, בזמן אמת, הציור עורר תרעומת, חוסר אמון, ואפילו חוסר הבנה במהלכים שרמברנדט נקט במודע ושלא במודע. אכן, האומנים הטובים בכל הדורות רצו הרבה לפני השיירה ,ורק הדורות הבאים אחריהם הבינו אל נכון את מה שיוצרים אלה ידעו, הרגשו, ועשו בזמן אמת.

מכאן, ומנקודת מבט רטרוספקטיבית על רמברנדט אנו אומרים שהוא, אולי יותר מכל צייר אחר בזמנו, תיעד את החברה, אבל יותר מכך שיקף לה את עצמה ולפעמים אף באופן לא נעים וביקורתי.

ל'משמר הלילה' יש עוד סיפורים היסטוריים נוספים הקשורים לגודל היצירה, למקום הצגתה, לשינויים ותיקונים שנערכו עם השנים, אך כאן, במאמר זה, אבקש לבחון את היצירה בהקשר לאומנות המודרנית, בהקשר לשאלות תרבויות וחברתיות עכשוויות ולבחון מה אם כן כוחו גם אחרי ארבע מאות שנה.

משמר הלילה אז ועכשיו – דיאלוג אומנותי רב דורי

מבחינה אומנותית ניתן לשאול ולבחון מה היו ההשפעות המאוחרות של הציור על אומנים בני זמנינו. ובכן, בהקשר זה, אומנים מסויימים וביניהם פאבלו פיקאסו הגיבו לציור אייקוני זה. אתעכב על עבדותו של פיקאסו אשר יצר עבודה שבה הוא כלשונו מתכתב ומהדהד ליצירה האייקונית של רמברנדט 'משמר הלילה'. יחד עם העובדה שניתן להניח שיש לרמברנדט סוג של השפעה אומנותית על פיקאסו, העיון בעבודה זו מלמד שפיקאסו מנהל דיאלוג חזותי שנוגע במסורת, חתרנות, פירוק וזיכרון קולקטיבי.

חשוב לציין כי העבודה של פיקאסו בהשראת 'משמר הלילה' איננה ניתנת לצפייה ישירה ואינה מוצגת באוספים ציבוריים, ועל כן כל התייחסות אליה נסמכת על תיעוד עקיף או השוואה רעיונית. הדיון שיתייחס לכאן ליצירות אינו ניתוח איקונוגרפי של היצירה עצמה, הוא עיון במעמדה ובמשמעות שיש לה כתגובה מושגית ורעיונית לציורו של רמברנדט. הבחירה של פיקאסו להחיות דווקא את היצירה הזו, מאות שנים לאחר שנוצר, מהווה בפני עצמה אקט פרשני בעל משקל בפני עצמו, ומעידה על עוצמת המטען התרבותי והחברתי שהציור נושא גם בעידן המודרני.

·         השאלה הראשונה שאבקש לשאול היא מדוע בכלל יצירה מהמאה ה- 17 משפיעה על אומנות עכשווית?

יצירתו של רמברנדט לא עוסקת בתיעוד רשמי תקופתי שנוצר כדי להאדיר קבוצה מסויימת, כלומר אין זו מה שאנו מכנים "תמונת מחזור"[2]. ההזמנה שהוגשה בפני רמברנדט אכן הייתה על תקן המקובל תמונת מחזור, אך רמברנדט בחופש האומנותי שלקח לעצמו, או בחופש האומנותי שהשתלט עליו מבלי שהייתה לו על כך שליטה יוצר 'פרוטו – סיפור'.

כלומר, אין ביצירה סיפור שלם במובן הליניארי, אך היא טומנת בתוכה את הפוטנציאל של סיפור שכן יש כאן נקודת מוצא דרמטית, קונפליקט, תנועה, יחסים, ואפילו אולי רמזים על מה שקרה לפני ומה שעשוי לקרות אחרי. יש כאן תשתית נרטיבית פתוחה – כמו התחלה של עלילה שנעצרה או הוקפאה ברגע אחד. מבנה גרעיני שעדיין לא התפתח לגמרי, וזה מה שהופך אותו להיות מסקרן, ואולי גם מטריד, ובאשר למזמינים אותו זמן גם מקומם.

ובכן, יצירה זו יותר ממה שהיא מתעדת קבוצה שביקשה סוג של הנצחה ואולי תהילת עולם, מספרת סיפור על קבוצה, על זהות, על סמכות ועל אור. היא מהווה מודל חזותי לדיון על ממסד, קונפליקט, והסתרה או חשיפה, נושאים שחוזרים ונשמעים ביתר שאת וביתר חופש באומנות העכשווית. זה הגרעין שהופך יצירה זו לברת עניין ודיון גם בעידן המודרניזם והפוסט מודרניזם.

כך 'משמר הלילה' הפך להיות סוג של מודל לחיקוי, או פרודיה או כרפרנס באומנות שמבקש לשאול: מי הם האנשים שבמרכז הכוח? מי מיוצג ומי נשכח? באומנות העכשווית ניתן למצוא אומנים שמייצרים דיוקנאות קבוצתיים שעוסקים בנושאים שנוגעים בפליטות, הגירה, להט"ב וקבוצות מוחלשות. או אומנים כמו ביל ויולה למשל (בעבודות וידאו ארט) משתמשים באור כמרכיב חזותי אך יותר מכך כאלמנט מטאפיזי – בדיוק כפי שרמברנדט עשה.

אם כך פיקאסו בוחר להתכתב עם רמברנדט בכמה יצירות וכמובן גם עם זו הנדונה כאן, וכאמור יצירה אייקונית, שהאמירה הנושבת ממנה שולחת רוחות כמאות שנים הלאה לתוך הלבה הרותחת של אומנות המאה ה- 20.

פיקאסו במהלך שנות ה – 70 לחייו, יוצר את העבודה (Le garde de nuit d’ après Rembrandt), 'משמר הלילה' בהשראת רמברנדט וזאת כחלק מסדרה שנקראה 'ווריאציות אחרי מאסטרים' (Variations after the Masters). זהו רישום או ציור בנייר, שמצוי באוסף פרטי ולא מוצג לציבור, ועל כן המידע לגביה מוגבל. עם זאת עצם קיומה והבחירה ביצירה זו כבסיס לדיאלוג חזותי, מהווים בסיס לדיון עכשווי במעמדו המתמשך של ציורו של רמברנדט ובפוטנציאל הביקורתי שמצוי בו גם מאות שנים לאחר שנוצר. סדרת ההתכתבויות של פיקאסו עם ציורים קנוניים (משל ולאסקאז, דלקרואה, רמברנדט ואחרים). בעבודות אלה אין בכוונתו של פיקאסו לשחזר את היצירה המקורית אלא לנהל עמה שיח חזותי ועל זמני. הוא מפרק ומפרש אותה דרך כתב היד האישי שלו ומייצר פירוק צורני-רגשי- רעיוני של הציור שעוסק ברוח הזמן, ברוח ההיסטוריה וברוחו ודעתו של פיקאסו.

המידע שקיים על עבודה זו הוא מצומצם, ההתייחסות אל העבודה היא סוג של שחזור מושכל שבו התיאור הפרשני שאעלה כאן הוא על בסיס סגנון הציור של פיקאסו באותה העת. ההבנה על הציור והתיאורים השונים "משליכים" מאופיו הכללי והידוע של פיקאסו בשנים האחרונות בחייו. חלק מהדברים שנאמר כאן בהתייחס לציורו של פיקאסו מבוססי השערה, ונשענים על המידע שיש אודות פיקאסו.

על כן אומר בהסתמך על מקורות עקיפים שפיקאסו בציורו שעליו הוא מכריז 'בהשראת 'משמר הלילה' פירק את הקומפוזיציה המקורית והכיל עליה את עקרונות השפה הקוביסטית המאוחרת שלו. הוא מפרק באופן מוחלט את גוף הקבוצה, הפנים והדמויות מוצגות כצורות גיאומטריות – כמעט כמו מסכות, הדמויות כמעט 'זועקות' מתוך הקנבס, אך לא ניתן לקשר בבירור איזו דמות היא איזו. הווה אומר שפיקאסו לא עסוק בתיעוד דמויות שביקשו בזמנו הנצחה (דבר שגם רמברנדט העז ולא הקפיד על כך).

פיקאסו לא מעתיק את רמברנדט – הוא "משוחח" עמו דרך 'שפת האומנות והציור', הוא חוקר את חווית הצייר. הוא מפרק את מושג הקבוצה, מראה את הכאוס הקיומי והחזותי שקיים בתוך הניסיון לייצר זהות קולקטיבית. מה שאומר שפיקאסו לא מתייחס לרמברנדט כאל איקונה, אלא כאל מי שהציב את הספק בלב הדיוקן החברתי. צעד שהיה נועז מאוד בזמנו של רמברנדט, כמו שסגנון הקוביזם היה נועז בתקופתו של פיקאסו.  

הבחירה לעסוק ב 'משמר הלילה' כעבודה לשיח, הדהוד ומחווה מוביל אסוציאטיבית וקונוטטיבית לגרניקה של פיקאסו (1937). 'גרניקה' שהוא ציור אייקוני בפני עצמו, מדבר מבחינת התכנים, על זוועות מלחמה וקולקטיב קורבני, ומשמר הלילה (של פיקאסו) מדבר על פירוקו של כוח קולקטיבי. זה גם זה עוסקים בשאלות של חברה, מאבקים, שליטה, קבוצות ואינדיבידואל. מבחינת הטון הרגשי בגרניקה מעלה 'זעקה פואטית' וב 'משמר הלילה' הפיקאסואי ניתן לזהות התבוננות מרירה ורפלקטיבית.

הבחירה בציור שהאמירה שלו כבר ברורה וזועקת את עצמה לאורך דורות, והשימוש בה כרפרנס, וכסוג של ציטוט,  מופיעה כתמיכה והוכחה כדי להמשיך ולזעוק על פערים ועוולות. אפשר לומר, שפיקאסו רוצה לטעון טענות אלה ומביא כ 'תנא מסייע' את 'משמר הלילה' שכבר תבע את אמירתו והיא תקפה לאורך זמן. מה שהיה יוצא דופן חריג ונועז בציורו של רמברנדט באותם זמנים, הופך להיות מצד אחד מסמך תומך ומצד נוסף בסיס לאמירה נועזת וחריפה עוד יותר.

·         שאלתי הבאה תהיה אם כן, היא מה פיקאסו עשה בשיח עם יצירתו האייקונית ( והישנה) של רמברנדט ומדוע דווקא זאת?

פיקאסו הופך את 'משמר הלילה' לסוג של אסמכתא וזיכרון שקוראת תיגר על סמכות, זהות, ואחידות חזותית וביצירתו המהדהדת ומתכתבת הוא מציע להגדיל ולהרחיב את הכאוס המרומז ביצירתו של רמברנדט. אני מבקשת לטעון שיצירתו של פיקאסו היא למעשה קריאה פרשנית חזותית שבה האומן חושף את הרבדים העמוקים שנמצאים ביצירתו של רמברנדט. רוצה לומר, שהאי סדר, הכאוס, תחלואי החברה נמצאים ביצירתו של רמברנדט, אך הם מעודנים, מרומזים, ומתחת לפני נשטח הסערה גדולה יותר. פיקאסו ביצירתו כאילו מפשיט את העור החיצוני של יצירתו של רמברנדט, חושף את העצבים הרוטטים, ואת זאת הוא עושה באמצעות סגנון הציור הייחודי שלו, שמאפשר לו לחשוף את הכאוס, דרך מעשה אומנותי. כאילו אומר לנו פיקאסו " עכשיו אחרי שני ארוכות, יכול אני להסיר את המעטה מעל היצירה ולספר על מה היא באמת מדברת, בבחינת 'הבא נדבר גלויות'.

ניתן להרחיק לכת ולומר, מאסטר בסדר גודל של פיקאסו, אשר יודע ומכיר את גדולתו של רמברנדט כאחד מגדולי המאסטרים בתולדות האומנות, מרשה לעצמו בגילו המאוד מבוגר, לומר, הנה שניים שאומרים לכם דבר אחד או שניים על תחלואי החברה, על צביעות, על פערים חברתיים, ואולי גם על אומללות והעמדת פנים. רמברנדט "צועק" את צעקתו בשקט, בהצנעה, דרך משיכות מכחול חופשיות, דרך אי דיוק בציורי דיוקן, דרך הפרת הסדר המבני המקובל, משחקי אור קיצוניים. יחסית למה שעושה בידו החופשית פיקאסו בעידן המודרני, צעקתו של רמברנדט שקטה. רמברנדט מעיר אותה, מחדד אותה, צועק את עצמו "ומצעיק" את הציור שמהווה עבורו מקור השראה.

אני מבקשת להחזיר אותנו לדיון ביצירה אשר לשמה התכנסנו בכתובים אלה, שהרי אנו עוסקים ב 'משמר הלילה'. על אבקש לחדד את השאלה ולהבין

·         מדוע מתוך אינספור יצירות קאנוניות שפיקאסו יכול היה לפרק, לפרש ולהגיב עליהן, הוא בחר להיכנס לדיאלוג דווקא עם הציור המסוים הזה של רמברנדט?

ברור שפיקאסו מנהל שיח על קולקטיב, כוח, דרמה סמכות ושבר. אבל אני מבקשת לחדד את השאלה ולשאול מה יש דווקא ביצירה זו, מבין כל יצירות האומנות המערביות, שמהדהד כל כך חזק לפיקאסו גם מבחינת התוכן ובעיקר וגם מבחינת מבנה, גישה, שפה חזותית והיסטוריה תרבותית, שגורם לו להתכתב, להתייחס, להדהד דווקא אליו.

אשיב על כך דרך ארבעה כיווני מחשבה.

א.      רמברנדט כפורץ דרך – בדיוק כפי שפיקאסו היה.  מהות הדיאלוג היא – אמן שלא התיישר, אלא פירק מבפנים. פיקאסו מזהה ברמברנדט דמות של אומן שהקדים את זמנו – לא ציית לפטרונים, ולא נכנע למוסכמות ציורי הדיוקן ההולנדי. הציור 'משמר הלילה' מערער על הרעיון של קבוצה מתפקדת. הציור לא מתאר הרמוניה אלא כאוס בתחפושת של סדר. פיקאסו, שהיה רגיל בעצמו לפרק צורה כדי לחשוף אמת, מזדהה עם המהלך הזה כאילו הוא אומר דרך פעולתו זו  " רמברנדט כבר התחיל לפרק את הגוף החברתי, אני ממשיך את הפירוק שלו עד הסוף"

ב.       'משמר הלילה – הוא ציור של סמכות שמתפרקת". מבנה היצירה כ "מבנה של ממסד". משמר הלילה הוא ציור פורטרט קבוצתי של גוף סמכותי: משמר אזרחי, גברים עם נשק, ייצוג של כוח, סדר והגנה. אבל רמברנדט מצייר אותם מבולבלים, לא מתואמים, חלקם מוצללים ולא ברורים, ולמרבה הפלא במרכז ילדה קטנה זוהרת (נעסוק בכך בהרחבה בהמשך).

פיקאסו רואה בכך מטפורה לצבא שמתפרק, לשלטון שלא מתפקד, לחברה עם חזות של שליטה אבל פנימיות של תוהו. ואז שלוש מאות שנה מאוחר יותר, כשאומנות כבר נתפסת ככלי שיכול לזעוק, למחות ולהתריע, הוא מקצין את האמירה שהוא מזהה ב 'משמר הלילה', דוחק את הגבולות ואומר, הממסד לא רק שאינו מתואם, הוא מפורק. רמברנדט יצר צללים, פיקאסו מייצר חלקים ושברים. וכאילו אומר פיקאסו "רמברנדט מראה את השבר שבתוך הסדר ואני מראה את מה שנשאר אחרי שהשבר התממש".

ג.        פיקאסו אחרי הגרניקה ממשיך לעסוק בזעקה הקולקטיבית. גרניקה הוא ציור של זעקה, קריסה, גוף מתפרק. זהו ציור על הפצצה, על הרס קולקטיבי ועל אובדן אנושי ללא מסגרת. 'משמר הלילה' כפי שפיקאסו מבין אותו, וכפי שהוא רוצה לראות ולהראות אותו כבר מצביע על כך בדרך עדינה יותר, יחסית לפיקאסו. החברה מדברת על ביטחון – והאומן מציג כאוס בתוך הביטחון. לכן, 'משמר הלילה' הוא עבור פיקאסו נקודת מוצא היסטורית לדון בשאלות כמו, מהי זהות קבוצתית, מה קורה כשאין שליטה, והאם הקבוצה מגוננת, או כובלת, והוא כמו אומר " פעם זו הייתה מיליציה אזרחית באמסטרדם, היום זו חברה שמתרסקת לתוך עצמה"

ד.       פיקאסו רואה את הקומפוזיציה המקורית כהזמנה לפירוק צורני. הקומפוזיציה של רמברנדט לא סימטרית, ולא היררכית במובן הקלאסי. היא מלאה תנועה, חיתוכים, ואור שחודר רק למקומות מסויימים. ואלה הם בדיוק הדברים שפיקאסו אוהב "לתפוס" – ציורי שכבר מכילים בתוכם את הפיצול ואז הוא ממשיך ושובר את הדמויות לצורות גיאומטריות. מוחק את המרכז כשלא ברור מי מוביל ומי חשוב, ומפורר את הגוף האנושי לחלקים שמתבוננים זה בזה בלי קשר.

אסכם בכך שאומר שפיקאסו בחר במשמר הלילה של רמברנדט משום שזהו ציור שמצביע על כך שהסמכות מתחילה להתפרק, והוא פיקאסו ממשיך ולוקח את הפירוק הזה עד הקצה.

 

בחירה שאינה מקרית: פיקאסו פוגש את רמברנדט

המהלך הזה שהתחיל אצל רמברנדט וממשיך בדיאלוג החזותי שפיקאסו יצר כבר חורג מהעיסוק בשני אומנים אלה וביצירתם המסוימת. הוא מעלה שאלות פילוסופיות על מהותה של האומנות. כמו למשל, מהו הכוח הפעיל של אומנות לאורך זמן? איך אומנים מדברים זה עם זה בין מאות, ומה זה אומר על העזה, על שפה, על נבואה, ועל אחריות תרבותית?

זה המקום שבו שיח אומנותי הופך לאמירה מוסרית, תרבותית, קיומית.

אמנות יכולה להיות שרשרת של מרד ולאו דווקא קישוט של תרבות. רמברנדט ופיקאסו אינם "ציירים יפים". אפשר לומר עליהם שהם מהפכנים בשפה החזותית. הם אינם משתמשים בציור על מנת להציג את המציאות או את מה שיש, אלא כדי לחשוף את המוסתר. רמברנדט פועל בתוך שדה ציור דיוקן ממסדי ומפרק אותו מבפנים באמצעות משיכות מכחול, תאורה, ומבנה. פיקאסו מעז אחרי אלפי שנות ציור מימטי (ציור שמחקה את המציאות) ו"מפוצץ אותו לחתיכות", דרך שפה ציורים וסגנון שהוא ממציא שלימים תקרא 'קוביזם'.

רמברנדט לוקח סצנה של סמכות אזרחית ומחדיר לתוכה ספק, ומתח סמוי, ופיקאסו לוקח את ההיסטוריה של האומנות ומסמן אותה כשטח של קרב רגשי ופוליטי. רמברנדט משתמש באור כדי להראות מי נשאר בצל. פיקאסו משתמש בקו כדי להראות שאין כבר גוף שלם, רק קרעים. שניהם, כל אחד בדרכו בכתב היד האישי שלו ובשפתו מחדש סגנונית, ובו בזמן חושף את החולשה של הסדר החברתי/תרבותי כפי שהוא מיוצג. שניהם מזהים שהשפה האומנותית של זמנם לא מספיקה ועל כן הם מרחיבים אותה, משבשים אותה, ומציתים אותה מחדש.

הייתי אומרת ששני אומנים אלה 'מעבירים את הלפיד'. כאמור, רמברנדט יוצר סדק בתוך מבנה, נוגע בדרמה פסיכולוגית אמיתית, בחוסר צדק, ובקולות מושתקים ואת כל זאת עושה בקומפוזיציה, באור ובנראות. פיקאסו, מזהה את הסדר הזה, מגיב אליו מתוך מקום שבו הצעקה כבר גלויה, אינו מפחד להרוס ופועל מתוך אמונה שדרך ההריסה תבוא אמירה כנה יותר.

הבחירה של פיקאסו בדיוק בציור של רמברנדט היא הכרה במסר הזה כאילו אומר "אתה התחלת להגיד את האמת על החברה דרך הציור – ואני ממשיך".

כאן אבקש לטעון, שבעוד פיקאסו משתמש כאמור ב'משמר הלילה' וביוצרו 'רמברנדט' כדי לחזק ולהעמיק את אמירתו שלו, הדברים פועלים גם בהיפוך, ופיקאסו מחזק ונותן יתר תוקף ליצירתו האלמותית של רמברנדט. עצם הבחירה בציור הזה מסמנת אותו מחדש, ובאמצעות הפרשנות החזותית המתרחבת ומתמשכת שפיקאסו מבצע, הוא שופך 'אור חדש' על היצירה המקורית ובכך מראה שוב וביתר תוקף שהציור עוסק בשבר, בדיסהרמוניה ובכוח שמתפורר.

כך עבודתו הרפרנסית והג'סטאית של פיקאסו מעלה ערך מוסף ל'משמר הלילה'.  ומכאן אשאל,

·         אז מה אם כן הערך המוסף?

אני מציעה לומר שפיקאסו לא מגיב 'למשמר הלילה' של ספרי ההיסטוריה, הוא מגיב לציור שרמברנדט באמת צייר. התגובה החזותית שלו, הציור שמצויר בשפתו ובסגנון שהוא הביא לעולם, כמו מאמתת את הקריאה הביקורתית בציור והוא כמו אומר לנו "תסתכלו שוב – רמברנדט לא מהלל את הסמכות הוא כבר סדק אותה" ובכך מחזיר אותנו פיקאסו אל רמברנדט עם עיניים מחודדות יותר.

פיקאסו חושף את עומק המרד של רמברנדט. האופן שבו פיקאסו מתכתב עם הציור, ואפילו עצם הבחירה בציור זה מנכיחה עוד יותר את האומץ היצירתי של רמברנדט, במיוחד כאשר ההיסטוריה מספרת שבתקופתו ציור זה נחשב לכישלון, שכן הוא לא ענה לדרישות המזמינים.

פיקאסו כאייקון מודרניסטי מאשרר את הקריאה הביקורתית בציור ובכך הוא מחזק את מקומו של רמברנדט כמאסטר טכני וכאומן שובר מוסכמות. הוא נותן 'רטרוספקטיבה' חדשה לרמברנדט כאמן בארוק ובו בזמן חלוץ מודרניסטי.

ההתבוננות בציורו של רמברנדט יכולה וצריכה להעלות שאלות. פיקאסו פותח מחדש את הפירוש לציורו של רמברנדט ואומר לנו אין זה ציור של רגע הרואי, אלה הם רגעים של שבר זהות קבוצתית, וכך הוא הופך את 'משמר הלילה' להיות רלוונטי ועכשווי.

כשאני כצופה, בת המאה ה- 21, רואה את פיקאסו מתכתב עם רמברנדט קורה לי דבר מעניין. לפתע משמר הלילה לא נראה לי כמו ציור עתיק. הוא מקבל הקשר חדש של שיח ושל נוכחות בשדה העכשווי. הוא נבחן דרך משקפיים של זעקה, פוליטיקה, וזהות קולקטיבית במשבר. הערך המוסף הוא שפיקאסו הופך את 'משמר הלילה' ציור היסטורי לטקסט חי, ביקורתי ופתוח.

אפשר לומר שעד שפיקאסו "דיבר אתו" 'משמר הלילה' הוצג לא פעם כאובייקט קפוא. אומנם מופת טכני של גאון ציור, קומפוזיציה דרמטית, אבל סתומה באופייה. התגובה של פיקאסו שוברת את השתיקה של הציור ומחייבת אותנו לראות שזה ציור על שאלות ולא של תשובות. שזה ציור שמתחפש להאחדה אבל  מדבר חתרנות, וכן שזה ציור שמבקש להתפרש ולא רק להתפעל ממנו.

אסכם זאת בכך שאומר שכאשר פיקאסו בחר ביצירה 'משמר הלילה' של רמברנדט כבסיס למחווה מודרניסטית, הוא מצד אחד אימץ דימוי מוכר כדי לחזק את עמדתו, אבל לא פחות מכך ואולי אף יותר, הוא האיר מחדש את יצירת המקור עצמה. בחירה זו הפכה את ציורו של רמברנדט מחפץ קנוני ליצירה שזוכה לקריאה מודרנית מחודשת – ציור שמציג את התפוררות הסמכות, את פיצול הזהות הקבוצתית ואת המתח שבין נראות למחיקה. דווקא פיקאסו שמוכר כאומן שבכוחו לפרק ולצעוק, היה זה שזיהה את הלחישה הביקורתית שטמונה כבר אצל רמברנדט, ובכך הוא העניק לציור זה משמעות רלוונטית מחודשת, ובזמן שהם עומדים כתוצרים של הבארוק ההולנדי הם יכולים להיות השתקפות של משברים מודרניים. אומנם סגנון שפתי אומנותי שונה, אבל מתכתב במובן של העזה, התרסה, אומץ והקשבה לקול הפנימי של האומן.

פרשנות פמיניסטית – נוכחות נשית נעדרת ונוכחת בו זמנית

ההתבוננות בציור לפרטיו מגלה לנו שמתוך כ – 34 דמויות, רק דמות אחת נשית, אולי שתיים נראות בבירור, והן אינן חלק מהפעולה. אפשר לומר שבמידה מסויימת זה מייצג נאמנה את מעמד האישה בתקופה זו – נשים היו מודרות ממוסדות כוח, אפילו כשהם "אזרחיים".

ובכלל מה עושה ילדה אחת קטנה מוארת וזוהרת בין קבוצה גדולה של גברים אוחזי נשק. היא מוצגת באופן לא מציאותי ואולי אפילו לא נראית כאדם ממשי. פרשנויות רבות רואות בה משל ואלגוריה לנשמה, לאור, למוסר ול 'רוח הקבוצה'. ערכים שאולי המין הנשי, המוח הנשי מייצגים. מכאן שאפשר לראות בכך מצד אחד סימבול נשי עוצמתי, אך מצד שני, מדובר כאן בייצוג לא אנושי, לא שוויוני, הדמות הזאת היא 'אובייקט' ולא 'סובייקט'.

הדמות הזרה הזאת שנראית כלא שייכת, נמצאת במרכז, מקבלת הרבה תשומת לב גם דרך האביזרים שלה, המראה, הבגדים והאור הרב שנופל עליה ומעמיד אותה במרכז התמונה. לא ניתן להתעלם מדמות זו בשל ייחודיותה, מקומה הפיזי במבנה הקומפוזיציוני, האור כאמור, ועצם היותה סוג של ילדה "מהאגדות". שאלות רבות יכולות לעלות בשל אמירה חדה ואמיצה זו, שהיא בהחלט יוצאת דופן. האם למשל רמברנדט מתכוון לטעון שהנשים הן הרוח החיה שמאחורי הכוח הגברי? או שאולי הוא מבקש להצביע רק על הדיכוטומיה שמראה שהאישה כלואה בדימוי סמלי, רחוק מהמעמד הפוליטי.

ניתן לזהות ואף להבין כיצד רמברנדט בונה את גופה ודמותה החזותי של הילדה "הזרה" שנקלעה לקבוצת המיליציה באמסטרדם, שבסך הכל ביקשה ציור דיוקן פורמלי להנציח את דמותם, כסוג של נבחרי ציבור בעלי תרומה חשובה.

ראשית מיקומה של הילדה בקומפוזיציה. היא מופיעה משמאל למרכז הציור, מאחורי הדמויות המרכזיות, נראה כאילו היא אמורה להיות נסתרת ומוצנעת, אבל בפועל היא אחת הדמויות המוארות ביותר. ובכך רמברנדט "קורע" את הסצנה המיליטריסטית הכבדה, עם הבלחת אור פתאומית. הילדה לא נמצאת במקום ה "הגיוני" מבחינת ההיררכיה.

גופה של הילדה מואר באור עז, בוהק כמעט על-טבעי, ואנחנו נאמר אין זה אור ריאליסטי, זה אור סימבולי. האור יוצר הפרדה דרמטית מהאווירה הכללית של הציור האפל (ואשר בגלל עובדה זו הוא נקרא 'משמר הלילה'), שמבוססת על קונטרסטים עמוקים וצלליים. הילדה מאירה פנים, שיער, בגדים – וכל זאת ברובד הסמלי, שכן אור זה כמעט "מקדש" אותה. הפירוש הנפוץ הוא שהילדה מייצגת את הרוח והנשמה של הגדוד ואולי אפילו את ה "נפש האזרחית" שאל מול הכוח הגברי והציווי. אני הייתי מבקשת לבחון זאת מעוד כמה היבטים, כמו שגם איני מקבלת באופן מלא את הפירוש הנפוץ, אם כי זה מתאים לרוח התקופה.

ניתן לראות שבגדי הילדה מצוירים במכחול משוחרר, עם שכבות של צבע זהב בוהק, לבן וגווני שמנת. מתקבלת תחושה שהבד שלה לא מגיב לחוקי חומר ומשקל, הוא מתעופף, מרחף, כמעט כמו תלבושת תיאטרון או פייה. מגע המכחול על שמלתה גסים ומודגשים כמו נועדו להבליט את המעשה הציורי. הצבע לא שקוף, כמי שמשרת את האובייקט אותו הוא אמור לתאר, הצבע דרך משיכות המכחול, אומר בעצמו ובמרקמו את דברו.

נראה שרמברנדט לא 'מצייר ילדה', הוא מנסה לייצר דימוי של אור נשי. כמו מנסה להביא באמצעות הקלילות, התנועה והאור משהו שמנוגד לקשיחות המיליטריסטית מסביבה. נוכחות הילדה בציור, זו החלטה של הצייר, שלא מקפיד לצייר תמונה קבוצתית, תיעודית, פורמלית וטקסית, אלא התבוננות על הקבוצה, על החברה, על ה "פוזה" שלה, כשהילדה היא למעשה הבעת עמדה ודעת משלו.

הילדה אוחזת בידיה שני פריטים מוזרים ביותר. תרנגול מת (או חלקי תרנגול). יש שטוענים שזה כנראה הסמל של המליציה, כפי שהוא מופיע בלוגו שלהם. או התרנגול כסמל שמשמעותו ערנות, שחר חדש, וערות מוסרית. בנוסף, אקדח קטן חגור למותניה – שהרי זה פריט גברי, ומגוחך שהוא מוצמד לילדה. יש חוקרים שטוענים שהילדה היא מעין אנדרוגיניות סמויה, דמות סימבולית שמייצגת את הגבול שבין כוח לחמלה ובין מלחמה לאמונה.

תנועת גופה של הילדה פונה בחציו לחזית ובחציו פנימה אל עומק התמונה. תנועה זו מצביעה לדעתי על מעבריות, כאילו היא מופיעה ונעלמת לסירוגין. היא נראית כמרחפת, אין משקל אין מרכז כובד וכל זאת בניגוד לחריף לדמויות הגבריות הכבדות. היא נדמית כסוג של רוח רפאים, או מלאך, או זכרון -  אולי געגוע אישי של האומן, או אולי סימבול וזיכרון לערכים אבודים.

הצייר לא מסביר מי היא, הוא מצייר אותה כך שנרגיש שיש בה משמעות ואינו מספק פתרון ברור. רמברנדט הצייר קשוב להלך רוחו, לרחשי לבו, לחזיונות והמראות שהוא רואה, ואותם הוא מראה. וכל זאת בשעה שהוא יודע בוודאות שהוא קיבל הזמנה שיש לה כללים ברורים כמו גם ציפיות. אבל הוא הצייר שנאמן לצו הציור, כפי שהוא רואה אותו, חוזה אותו ומקדים את עצמו ואת זמנו.

הגאונות בציור זה טמונה בזה שהציור לא נבנה כייצוג ריאליסטי, הוא נערך כמבנה חזותי- רגשי- דעתני. ואנחנו יכולים לסכם זאת כתמהיל של אור מוגבר משולב עם מכחול משוחרר, המשדרים סמליות מעורפלת, ומקבלים דימוי שנחרט בתודעה כמו חלום.

ואם אני מנסה שוב לקחת את הציור הרחק הרחק הלאה אל המאה העשרים הילדה הלבנה השמיימית היחידה בתוך הציור האפל, הגברי המיליטנטי, הרי שהאסוציאציה המיידית שעולה בעיני רוחי היא הילדה בשמלה האדומה ב 'רשימת שינדלר'. כשיח אינטרטקסטואלי, אני מותחת קווים בין שתי יצירות שנראות לכאורה מרוחקות בזמן ובתוכן, אבל פועלות באותו מישור סימבולי עמוק.

בהמשך כאן ברצוני להראות היכן החפיפה, היכן הפער, ואיך הרעיון של ילדה באור/בצבע בתוך אפילה פועל כחוט תודעתי בין שתי היצירות.

אני רואה את הילדה כציר רגשי וסימבולי בשני המקרים. בשניהם ניתן לצפות בנוכחות חריגה בתוך סביבה של אפלה ואלימות. בשני המקרים הילדה נמצאת בתוך עולם גברי, אלים ומאיים. 'במשמר הלילה' היא מוקפת בלוחמים, נשקים, קונפליקט מרומז. ב 'רשימת שינדלר' היא נמצאת בסביבה של טרור, רצח, וגירוש, ילדה קטנה בעולם של שואה. נוכחות הילדה "קורעת" את המערך – היא בלתי מוסברת, כמו שהיא גם בלתי ניתנת להתעלמות.

הילדה מופיעה כהבזק של צבע באפילה. ב'רשימת שינדלר' הסרט כולו בשחור לבן, והילדה מופיעה לפתע כשהיא לבושה בלבוש אדום בוהק. ב 'משמר הלילה' כל הציור עטוף באפלה בארוקית והילדה בצבע זהב מלכותי וזוהר. בשני המקרים נוצר אפקט דומה. הילדה מושכת את העין באופן מידי, היא שוברת את האחידות החזותית והופכת להיות 'מוקד רגשי בלתי נשלט' של היצירה.

כך ניתן לראות את הילדה כסמל בכפל משמעויות. בשני המקרים היא נתפסת כיותר מסובייקט. היא נתפסת כאלגוריה, מטפורה, זכרון, אשמה, תום ואובדן. ב 'רשימת שינדלר' היא הפכה עם השנים לסמל של האינדיבידואל בתוך השואה, של הקורבן הבלתי נראה. זהו רגע שבו סמל הופך להיות למציאות נוקבת וכואבת. ב 'משמר הלילה' היא נותרת חידתית. היא לא מתה, היא אינה פועלת, היא רק נוכחת. ועם כל זאת היא מייצרת השהייה, שאלה ואפילו מבוכה. משהו חזק שאינו פתור. ייתכן שניתן לקרוא זאת כך שהיא מסמלת אולי את אשר נשכח,  האנושי בתוך הקולקטיב, התום מול הסמכות.

ניתן לקרוא את 'הילדה' כמבט שני על גבריות וכוח. בשתי היצירות, הדמויות הגבריות הן הפועלות, הן המנהלות, והנשקפות כאחראיות. הילדה למעשה מושכת את הצופה הרחק מהנרטיב הראשי. אולי היא אינה אומרת דבר, אבל עצם נוכחותה על כל המשתמע חזותית ורעיונית שואלת את השאלה האנושית ביותר "ואני? מה מקומי בכל זה?

השאלה שעלתה בדעתי לאחר שמצאתי את ההקשר בין שני המקרים היא האם שפילברג הכיר את 'משמר הלילה'. מתוך חקר וחיפוש עולה שאין עדות ישירה לכך ששפילברג הדהד באופן מודע ליצירתו של רמברנדט, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהוא יוצר מאוד ויזואלי, שמכיר היטב את מסורת הציור האירופי. ייתכן מאוד שהדימוי של "ילדה בתוך עולם אפל" שהיא בו זמנית אור, תום וטרגדיה עתידית – הוא דימוי חזותי קנוני שאכן שואב השראה מציורים כמו 'משמר הלילה'.

וזה אכן כוחה של אינטרטקסטואליות עמוקה. הווה אומר שגם בלי הצהרה מפורשת, המפגש בין שתי היצירות יוצר רובד משמעות חדש שיכול לעבור בין מדיות, זמנים וטראומות – ולהמשיך לפעול בתוך התודעה שלנו. שיח טקסטואלי הוא שיח רב תחומי, על זמני שגם כאשר היוצרים עצמם אינם מודעים לו, הקשרים שמתקיימים בין הטקסטים הם יכולים להתגלות בתהליכים של קריאה פרשנית.

סיכום: אמנות בין שבר להמשכיות, בין מוסד למחאה

הציור 'משמר הלילה' של רמברנדט נחשב לציור אייקוני מהמאה ה- 17, אך אפשר לראותו גם כעדשה רב שכבתית שדרכה ניתן לבחון את היחסים המורכבים שבין אומנות, חברה, כוח וזיכרון.

רמברנדט, באמצע המאה ה- 17, יצר עבודה שמעמידה דיוקן קבוצתי, אך בו בזמן מפוררת את הרעיון של קבוצה. הוא משתמש באור כדי להאיר, וגם כדי לטשטש, כדי למחוק, וכדי לשאול. הוא נתן לקונבנציה פורמלית צורה ודרך צורה זו הוא מציב ספק, מתח, והזמנה לקריאה מחודשת של המציאות.

מאות שנים אחריו, בוחר פיקאסו בציור זה ובכך מציף מחדש בדרכו שלו את השאלות שרמברנדט טמן בו. מי נחשב שומר? מה קורה כשאין מרכז ברור? האם קבוצת כוח מייצגת בטחון- או איום? ומה חלקן של הנשים במקרה זה ובחברה בכלל.

פיקאסו בדרכו הקוביסטית, מפרק, זועק, ומציב מראה מודרנית אל ציור הבארוק. בין השניים נוצר שיח שלא עוסק רק בציור ובתכניו אלא בשפה עצמה. השפה של הייצוג, של זיכרון ושל אחריות תרבותית.

אפשר לומר לזכותו של ציור אייקוני זה שבנוסף לפיקאסו שבו עסקתי כאן, אומנים בני זמננו מאפריקה ועד אמסטרדם, ממשיכים להחיות את 'משמר הלילה' כאובייקט פתוח, חי, שניתן להחליף בו דמויות, לשאול דרכו שאלות של זהות, סמכות הדרה ותקווה.

מתוך העיון ביצירה זו, ובשיח שבין שני גדולי דורם באומנות ניתן ללמוד על מספר תחומי דעת וחשיבה. האומנות היא שדה פתוח של שיחה ולא שיחה סגורה. שיח בין יצירות כשם שהוא יכול להיות נקודת מוצא להשראה, הוא יכול להיות ערעור, דיאלוג והתמרה. דמויות מפתח. דמויות מפתח הם לא סמל קפוא, הם מבעים משתנים של הזמן, הקשר ותודעה. סגנון הוא מצד אחד תוצר של תקופה ובו בזמן הוא גם שפה שמאפשרת לצעוק את מה שלא ניתן לומר ישירות. ובהקשר לחברה, נראה שדווקא מתוך סדק, משבר, ופרגמנט יכולות להיוולד היצירות שממשיכות ללוות את המבט מאות שנים לאחר שנוצרו.

מכאן ניתן לומר שאם אמני זמנינו ממשיכים לצייר בהשראת ציור עתיק יומין, זה מפני שהעולם לא נסגר, וזה כוחה של האומנות כשהיא מתפקדת לא כתוצר קישוטי אלא כזיכרון שמסרב לשתוק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משמר לילה -הציור הכי יפה בעולם/ ראובן שבת

 

אני אוהב מאוד את משמר הלילה של רמברנדט. למעשה, זהו הציור הכי יפה בעולם בעיניי.

יש לכך כמובן ובעיקר הדברים סיבות אישיות. אולי אפילו אישיות מאוד.

רוב רובם של ציורי רמברנדט הם כמובן עילאיים ויפים מאוד בעיניי.

אבל משמר הלילה עולה על כולם.

הוא מבטא עבר, הווה, עתיד. הוא מראה את החוזק המלאכותי, לעיתים קרובות  גם המגוחך שבני אדם מייחסים ללבוש רשמי, לטקסיות,  "לגבריות" עזה ונחרצת מול "נשיות" חלשה  וחסרת אונים.

הציור הזה ,שממילא הוא יוצא דופן בממדיו (גובה 3.6 מטר רוחב 4.3 מטר), מביע את רבדי השקר של בני האדם, אבל חושף גם את האמת הסמויה. יש לו נחרצות במה שהוא מביע, קומפוזיציה מושלמת, ושימוש מושלם בצבעים.  ולאחר שראיתי גם את סרט המופת של פיטר גרינוויי –"משמר הלילה" (2006) דעתי התחזקה ביתר שאת..

ציור "משמר הלילה" (1642)  הוא למעשה דיוקן קבוצתי של פלוגת רובאים  של המשמר המלכותי ההולנדי בתקופת רמברנדט. אבל כמוסכם על רבים הוא מעבר לכך, הוא נחשב לאחד מכתבי החידה הגדולים ביותר בתולדות האמנות. הדיון ביצירה, במיוחד בזיקה לפרשנות הקולנועית של פיטר גרינוויי, חושף רבדים של מסתורין, קונספירציה וחדשנות חסרת תקדים.

 

1. חידתיות היצירה והפרשנות של פיטר גרינוויי

 

הבמאי פיטר גרינוויי ,מציע קריאה בלשית של הציור. לטענתו, רמברנט לא רק צייר דיוקן, אלא הטמין בתוכו כתב אישום נגד הממסד האמסטרדמי של המאה ה-17. ששם חברו יחד גם קנאה, אונס וקשירת קשר לרצח

בפאזה של העלילה גרינוויי חודר לעולמו הפרטי של רמברנדט, בזבזנותו חסרת המעצורים, בגידותיו וניאופיו, יחסיו המורכבים והאובסיסיביים עם סיסקיה אשתו, משפחתו, בני דורו, סביבתו.

הספק כלפי האמונה הדתית. הרתיעה מפני הצביעות האנושית, התמידית. הכשלונות הקשים.

את כל זה הריק רמברנדט לתוך הציור באופן גאוני, וכמובן באובססיביות שקטה.

הקונספירציה: גרינוויי טוען כי הציור חושף רצח פוליטי בתוך שורות פלוגת הרובאים. הוא מצביע על מחוות ידיים מוזרות, כלי נשק שמופנים לכיוונים לא ברורים ודמויות משנה שנדחקות לצללים כהוכחות למזימה.

 

הדמות המסתורית: הילדה המוארת במרכז הציור (שאינה קשורה לפלוגה) נחשבת לחידה מרכזית. בעוד שהפרשנות הקלאסית רואה בה "קמע" (היא נושאת את סמלי הפלוגה – הטפרים של הציפור), גרינוויי ופרשנים אחרים רואים בה דמות אלגורית המייצגת את האמת, או אולי את אשתו המתה של רמברנדט, ססקיה. ברם, על פי רמזי הסרט, וגם בסמננים בתוך הציור עצמו, ישנם מסמנים ליחסים בינה לבין מפקד המשמר שהוא "הגיבור" הראשי של הציור.

 

התאורה הדרמטית: השימוש ב"קיארוסקורו" (משחקי אור וצל) יוצר תחושה שהדמויות יוצאות מתוך עלטה מוחלטת, מה שמעורר את השאלה: מה רמברנט בחר להסתיר בחושך? ובכן, רמברנט במשחק עמוק וחד זה של אור וצל, יצר למעשה דיאלוג רב תקופתי עם הצופה. גם זה של זמנו וגם זה של אמצע המאה ה21. הדיאלוג הזה שהוא לכאורה שיח אילם של מחשבות והשערות מצד הצופה, חוצה זמנים ותקופות ויוצר כלפי הצופים קריאה מטרידה משהו לפרשנות אפשרית. הנכחה של חוסר אונים ( הילדה) מול עוצמת הכוח הגס( מפקד המשמר). ה"צל" שמסתתר לכאורה בשיקופי האור החמקמקים, מה הם? צל האל רואה הכל ונוכח בכל, או צילה של אפלת הנפשות בציור.

 

2. המשמעות המיוחדת: מהפכה של תנועה

עד לרמברנדט, דיוקנאות קבוצתיים היו סטטיים ופורמליים – הדמויות עמדו בשורה, מסודרות לפי חשיבותן. רמברנט שבר את המוסכמות הללו לחלוטין: הוא יצר למעשה מעין ספונטניות של צילום סטטי בסטילס לפני המצאת הסטילס וגם למעשה מעין סצינה קולנועית נצחית.

 

קולנוע לפני הקולנוע: היצירה אינה קפואה; היא מתארת רגע של התארגנות ליציאה למצעד. יש בה רעש (התוף), תנועה (הנפת הדגל), ודינמיות. הדמויות מדברות, פונות לצופים ומזיזות את כלי הנשק שלהן.

 

הדמוקרטיזציה של המבט: אף על פי שהקפטן וסגנו נמצאים בחזית, המבט של הצופה נודד לכל עבר. רמברנט מעניק אישיות לכל דמות, גם אם היא נמצאת בשולי הציור.

 

3. חשיבותה לעולם האמנות והתרבות

"משמר הלילה" הפך לאייקון תרבותי ממספר סיבות:

 

שיא תור הזהב ההולנדי: הציור מייצג את רוחה של הולנד במאה ה-17 – מדינה של סוחרים ואזרחים חמושים המגנים על חירותם, בניגוד לאמנות הדתית או המלכותית שרווחה בשאר אירופה.

 

השפעה על הדורות הבאים: היכולת של רמברנדט להשתמש באור ככלי פסיכולוגי השפיעה על ציירים מגויה ועד פיקאסו, ובהמשך על צלמי קולנוע (כפי שמדגים גרינוויי).

 

המאבק על השימור: גודלו העצום של הציור (כ-3.6 על 4.4 מטרים) והעובדה שהוא שרד ניסיונות השחתה והעברה במהלך מלחמות, הפכו אותו לסמל לחוסנה של התרבות האנושית.

 

 בסיכומו של עניין משמר הלילה,  נשארת רלוונטית משום שהיא מסרבת "להיפתר". בין אם מקבלים את הפרשנות הקונספירטיבית של גרינוויי ובין אם רואים בה פסגת היצירה הטכנית של רמברנט, "משמר הלילה" מזמין את הצופה לא רק להביט, אלא לחקור. היא מזכירה לנו שהאמנות אינה רק תיאור של מציאות, אלא מרחב שבו החבוי והגלוי נאבקים זה בזה.

 

4.ההיבט האישי:

בסרטו של פיטר גרינווי על רמברנדט צפיתי שלוש פעמים ובכל פעם אני מנסה ולעיתים מצליח לגלות בו עוד סודות חבויים שלא נתתי עליהם את דעתי.

אבל אני חושב שאם יש יצירה המצליחה באופן מושלם כמעט עד תום, להעלות השוואה ודיאלוג מתבקש בין קולנוע לאמנות או אמנות לקולנוע, הרי סרטו של גרינויי עושה זאת מצוין.

הוא הצליח דרך מעברי מצלמה מדויקים ליצור אותנטיות של תקופה, למעשה להחיות אותה דרך תנועת מצלמה ולצייר אותה דרך תנועת מצלמה. הישג מדהים ביותר. אבל יש לדעת כאמור שגם גרינוויי הוא צייר בעצמו וכך זה מתבטא בסרט.

כך, באופן שהוא כמעט בלתי יאמן מצליחה מצלמת הקולנוע הדינמית להתחבר לציור הסטטי והעל זמני וליצור חיבור משותף, שכולו מהות הדדית משלימה ויופי אסתטי כביר.

ההיבט החשוב מאוד הוא ההיבט האנושי. משמר הלילה חושף בני אדם במצב החיצוני והפנימי . הוא מאפשר במובהק לעין הצופה, גם אם הצופה לא רוצה בכך, להיות ולהיעשות חלק בלתי נפרד מהציור בכללותו. הגיבורים הקופאים לכאורה ומן המתבקש על מקומם, נמצאים למעשה בתנועות דינמיות פנימיות. זה מתבטא בהבעות הפנים, בצבע הבגדים,  במבטים ההדדיים.

כל הדברים הללו הם כוליות אנושית אחת, גדולה, שעדיין לא הייתה ולא נוצרה כמותה בעולם האמונת.  לכן ,זהו בעיניי הציור הכי יפה בעולם